במקום לכעוס על ארץ נהדרת, אני בעיקר עצוב

כשראיתי את ביזוי התפילין של ארץ נהדרת, האינסטינקט שלי היה לכתוב פוסט עצבני המגן על קודשי ישראל. אבל אח"כ העצבים התחלפו בעצב.

לפני שאסביר על מה אני עצוב, אני רוצה לספר סיפור. מי שהיה בשנים האחרונות בסיור במחנה הריכוז והשמדה בירקנאו יודע שבכניסה לבירקנאו הונח קרון המסמל את אלפי הקרונות שנכנסו ויצאו והובילו יהודים אל מותם. מה שרבים לא יודעים זה מה יש בתוך אותו קרון. וזה מביא אותנו לסיפור התרומה של הקרון ע"י פרנק לואי, מחשובי הפילנטרופים היהודים בקהילה היהודית באוסטרליה.

בפסח 1999 פיטר, בנו של פרנק לואי, ובני משפחתו נסעו לחגוג את החג במלון בפאלם ספרינגס, קליפורניה. באחד הבקרים, פיטר יורד לקבל עיתון בחנות המלון, וכשנשאל לשמו ענה "לואי". אדם מבוגר שעמד מאחוריו נרתע לפתע. הוא הציץ בפניו, וזיהה משהו מוכר. האדם המבוגר ניגש ושאל אותו: ״מאיפה אתה?" והוא ענה: ״אוסטרליה״. והאיש ממשיך לשאול: "מאיפה במקור?", והוא עונה לו: "אבי נולד בצ׳כיה, אבל המשפחה הייתה בבודפשט במהלך מלחמת העולם השנייה". "האם שמו של סבך היה הוגו לואי?". פיטר מצטמרר.

הוגו לואי, סבו של פיטר ואביו של פרנק, נתפס במרץ 1944 במחנה מעצר בבודפשט. מאז עקבותיו של הסב נעלמו, ואיש לא ידע מה קרה לו מיום היעלמו. פיטר צלצל לאביו והזעיק אותו לקליפורניה. פרנק נשא איתו בארנקו תמונה של אימו ושל אביו – הוגו – וכשהגיע הציג אותו לאדם המבוגר. האדם, מאיר לוי, הכריז מיד – זה הוא.

ואז, הם יושבים לדבר. מאיר מספר: כשיצאה הרכבת מבודפשט אל יעד לא ידוע, ראה אדם מבוגר בגפו, ניגש והציע לו את קרבתו. הם סיכמו ביניהם שמאיר יציג אותו כדודו, וקרא לו בשם החיבה "הוגו באצ׳י". דוד הוגו. התחנה הראשונה הייתה מחנה עבודות כפייה, ששכן במה שהייתה פעם תחנת משטרה. תוך ימים ספורים גילה מאיר כי הוגו היה מנהיג טבעי, והפך לראש הצריף של האסירים הגברים ששהו איתו. היה עובר אדם אדם ושואל לשלומו. מאיר זכר כיצד אסף את כל הגברים מדי יום לתפילה, נושא עימו נרתיק ובו תפילין וסידור לכל מקום שיילך אליו.

לאחר מספר ימים הובטח להם שיישלחו למפעל לבנים, שם יעבדו עד סיום המלחמה. הם המשיכו בנסיעה והגיעו אל הרמפה בבירקנאו. דלתות הקרון נפתחו, והגברים הורדו והתחלקו לשתי קבוצות. מאיר והוגו היו בקבוצה של המועמדים לעבודה. פקודה ניתנה "להניח את כל החפצים האישיים". הוגו אחז בנרתיק התפילין שלו- וסירב להיפרד ממנו. חייל SS שעבר לידו הכה אותו, לקח את הנרתיק, והשליך אותו לערימת החפצים שנאספה ברמפה. החייל הסתובב- והוגו מיהר אל הערימה להשיב את הנרתיק.

החייל הבחין בו, דחף אותו הצידה והחל להכות בו. הוגו המשיך לנסות להגיע אל הנרתיק, והגברים צעקו לו "הוגו באצ׳י, הוגו באצ׳י, אל תעשה זאת!". ההמולה משכה חיילים אחרים. הם הכו את הוגו בקתות רוביהם למוות. האנשים הצטוו להמשיך הלאה. הוגו נותר על הרציף, וגסס עד מותו.

מאיר סיים את סיפורו, ופרנק ופיטר הוכו תדהמה. המשפחה החליטה להנציח את זכרו של הוגו, והוחלט לחפש קרון אותנטי ששימש למשלוחי יהודים למחנות – ולהציבו על המסילה בבירקנאו. עליו ניצבה לוחית זיכרון לקהילת יהודי הונגריה הנושאת גם את שמו של האב. הטקס נקבע לחודש אפריל הקרב ובא.

בחודש אפריל 2010 התכנסו אנשי המוזיאון, נציגי המשפחה, הרב הראשי לישראל ואנשי הדרכה וחינוך רבים אל מול הקרון החדש שהוצב בבירקנאו. לאחר הנאומים קמו פרנק לואי ואחיו הצעיר סאני, כשהם מחזיקים נרתיק תפילין ביד. פרנק אמר: "יש לנו עכשיו קרון הנצחה, המסמל את סבלם של יהודי הונגריה ואת גירושם. אבי היה אחד מהם. הוא נרצח באכזריות מיד עם הגעתו, במרחק של מטרים ספורים מהמקום בו אנו עומדים. זהו רגע מרגש מאד, אולם בשבילי הוא מייצג סגירת שלב מסוים בחיי. הייתי בן שלוש עשרה כאשר איבדתי את אבי. היום אני בן שמונים".

דלת הקרון נפתחה, ופרנק התקרב אליו. על רצפת העץ הנוקשה הניח פרנק נרתיק של תפילין מבד כחול קטיפתי, ובו תפילין וטלית.

רבים הסיפורים בהיסטוריה על מסירות נפש של יהודים על מצוות התפילין כגון הסיפור הזה. ולכן כל כך עצוב לי איך הגענו שבמדינת העם היהודי היחס לקודשי ישראל הוא מבזה ומשפיל, איך ביזוי של קודשי היהדות מתקבל בשוויון נפש. אבל הדבר לא מתחיל מארץ נהדרת, אלא מהחינוך בבתי ספר, שבמשך שנים כל מה שקושר ליהדות הופך להיות מפחיד ואימתני. שמדינת ישראל ומערכת החינוך שלה דרסה ועקרה כל מה שרוח יהדות נוטף ממנו, שנוער ישראלי במקרה הטוב פוגש את התפילין בבר המצווה וגם אז בחטף וללא כל עומק.

במשך שנים החביאו את העושר הזה ממי שהיה זכאי לקבלו. כשהרב עובדיה יוסף בכה על כך שיש ילדים יהודים שלא יודעים מה זה "שמע ישראל" זלזלו בו, כשהרב שך יצא בבכי ובמתקפה על הניתוק של הציונים מיהדות כולם קטלו אותו ונעלבו. אף אחד לא ניסה רגע לחשוב מה גורם לאנשים זקנים בני מעל 80 לבכות?! כי מי שהרגש היהודי חזק אצלו לא יכול לא לבכות!

אולי לא במקרה נבחר דווקא  שר החינוך נפתלי בנט למיצג העצוב הזה, אבל אולי אחרי מחאתו הנמרצת, כדאי גם לשבת ולחשוב איך אנו מונעים את הדבר הזה עוד כמה שנים? איך אנחנו מצליחים לפתח בקרב ילדי ישראל יחס אוהד לקודשי היהדות למסורת היהודית? שכמו שאנשים מצליחים להיות גאים בדגל שלהם, הם יהיו גאים בתרבות היהודית ובקודשי היהדות- גם אם בחרו לא לקיימם. על זה צריך לצאת לרחובות, על זה צריך לזעוק. זוהי משימה לאומית.

==========================================

צחי מגנאג'י הוא מנהל חינוכי בחברת "מסע יהודי".