העולם לא שלך, תלמד כבר לשחרר - סרוגים

העולם לא שלך, תלמד כבר לשחרר

כשאדם מוותר, הוא חווה את העובדה שהארץ אינה שלו, אלא ניתנת לו במתנה מהקב"ה. בכל שמיטה ד' יתברך מקנה לנו אותה, ועל ידי כך משתמרת חווית הנתינה. אנחנו מרגישים גרים ותושבים ביחס לארץ, ומכירים תודה לה' על כך

author-image
העולם לא שלך, תלמד כבר לשחרר
  (צילום: שאטרסטוק)

בין אדם לעצמו, בין אדם לזולתו ובין אדם לארצו – כתב הרמב"ם במורה נבוכים: "ואומנם כל המצווה אשר ספרנום כהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם. ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה בשמיטה".

במשפט קצר, מלמד הרמב"ם שהסיבה לשמיטה היא- "בין אדם לעצמו" חינוך לחמלה. כשאדם משמיט והעני יכול ליהנות מההפקר, האדם מתחנך להיות איש חומל ומרחם, "בין אדם לזולתו"- התחשבות באחר, בעני, במי שחסר ואין לו. ומשפט אחרון של הרמב"ם מתייחס לשביתת הארץ , "בין אדם לארצו"- "ותתחזק בעומדה בשמיטה".

ננסה להעמיק מעט בפסוק אחד המובא כהנמקה למצות שמיטת הקרקעות: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ".

הארץ היא לא שלנו , היא של הקב"ה. ומופקדת בידינו. הנימוק מחנך את האדם לחוסר רכושנות, להתייחסות נכונה לחומר ולכסף בכלל (זה לא שלך…) , להבנה העמוקה שהכול שייך להקב"ה, וממילא מחזק את האמונה בו. ( כך גם בהקבלה בין שנת השמיטה לשבת. ששניהם מורים על חידוש העולם) ועוד.

החתם סופר הצביע על ההבדל בין גר ותושב. (הרב זווין הרחיב על כך). איסור המכירה של הארץ גורם גם לגרות וגם להתיישבות. מחד- אין האדם בעל הבית של אדמתו, אין לו זכות מכירה, והוא כמו גר. ומאידך- הוא תושב, אדמתו נשארת לו ולזרעו אחריו עד סוף כול הדורות. ממבט זה הוא נעשה תושב קבע. אנחנו אורחים בעולם הזה (קצת ענווה…) ובו זמנית, יש לחיינו משמעות וערך גדול כחלק מהויותינו כחוליה בשרשרת עם ישראל, במבט זה אנחנו נצחיים ואנשי קבע.

ה"שפת אמת"- הלך באותו כhוון וחידש את הנתינה: "כי תבואו אה"א אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. כי הש"י נתן לנו ארץ ישראל להודיע כי לה' הארץ. כדאיתא בתנחומא הש"י הקנה העולם לאברהם וחזר והקנה לו. וזה מצות השמיטה שניתן לבנ"י הארץ מחדש. ובכל שמיטה נתחדש המתנה כענין שכ' בפ' תולדות ויתן לך האלהים יתן ויחזור ויתן ע"ש. וז"ש אשר אני נותן לשון הוה. ובנ"י הם מוכנים לקבל זו המתנה. וז"ש כי גרים ותושבים אתם עמדי. הוא שבחן של בנ"י שיודעין שהם גרים ומבררין כי לה' הארץ ודבקים תמיד בכח הנתינה." (שפת אמת, בהר תרמ"ח).

שבחן של ישראל הוא, שהם דבקים תמיד 'בכח הנתינה', זו התודעה המתמדת של הכרה ברורה כי הארץ ניתנה לנו מאת ד' במתנה. השמיטה והיובל, משמעותם -ויתור. "לוקחי הארץ" מוותרים על קרקעותיהם, האדונים מוותרים על עבדיהם, ובעל הקרקע מוותר על היבול הפוטנציאלי של השנה השביעית. כשאדם מוותר, הוא חווה את העובדה שהארץ אינה שלו, אלא ניתנת לו במתנה מהקב"ה. בכל שמיטה ד' יתברך מקנה לנו אותה, ועל ידי כך משתמרת חווית הנתינה. אנחנו מרגישים גרים ותושבים ביחס לארץ, ומכירים תודה לה' על כך.

בעל הכתב והקבלה הוסיף: "נכלל בזה גם האזהרה מלמכור לזמן קצוב הקרקע לגוי, ולפי זה יהי עניין לצמיתות מלשון צמצום". לפי זה, "לצמיתות" פירושו לצמצום. אסור למכור הקרקע לגוי שלא יקיים שם מצוות התלויות בארץ, ותצומצם הקדושה שהייתה יכולה לצאת מקרקע זו. ההבנה היא, שאדם שיש לו קרקע, לא יתייחס אל הקרקע של כ"שטח" בלבד ומקור לעושר כספי כנדל"ן, אלא כחלק מהיכולת של השראת שכינה ושל כבוד ה' בעולם. (כמה אנחנו רחוקים מלחשוב כך…)

עד כאן, וכך לפי הפשט, הסברנו את הפסוק כמדבר אל האדם הפרטי. ננסה לראות את הפסוק בעיניים כלל ישראליות.

וכך במדרש תנחומא: "אמר להם הקב"ה לישראל, כשם שמכרתי את עמי וקרבתים.. כך אתם לא תמכרו את הארץ לחלוטין שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות, חביבה עלי ארץ ישראל שקדתי אותה מכול הארצות.." המכירה לצמיתות לא נאמרת לאיש הפרטי, אלא ביחס לעם ישראל כולו. כשם שהקב"ה "מוכר" אותנו כשמוציא אותנו לגלות ומקרב אותנו לגאולה, כך גם אנחנו צריכים ללמוד ביחס לארץ ישראל, לקרב את הארץ ולגאול אותה. עם ישראל הוא עם סגולה, אנחנו בניו של הקב"ה, כך יחסנו לארץ ישראל, ארץ סגולה שצריך לקרבה. (ההשוואה שבין הקב"ה לעמו ושלנו לארץ- מרתקת).

באותו כיוון, שהוציא לכאורה את הפסוק מידי פשוטו, ונוגע ומלמד על כלל ישראל, הלך ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, בעל ה'בני יששכר' וה'אגרא דכלה', וכך הוא כתב:

"והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי " .יש להתבונן במקרא קודש הלזה, הגם דבא לתת לאו על חזרת שדות ביובל, עם כל זה למה לן טעם למצוה כי לי הארץ, וגם טעם אחר טעם כי גרים ותושבים וכו'. (והנה לפי פשוטו י"ל דמצות צריכות כוונה לצאת ידי חובת המצוה, ומצוה שיש בה (טעם) מפורש, צריך לכוין גם הטעם. והנה בכאן ב' טעמים צריך לכוין שניהם, והוא גזירת מלך לכוין טעמים במצוה הלזו. אך אף על פי כן יש להתבונן אומרו ב' פעמים 'כי', היה די לשיאמר כי לי הארץ וגרים ותושבים אתם וכו'). גם 'ותושבים' אין לו ביאור, כי לפי הטעם לא יצדק רק 'גרים'. גם אומרו 'עמדי' לא יצדק, דהוה ליה למימר אתם 'לי'. והנראה הגם דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, בא גם כן לרמז הבטחה שגם בגלות תדעו שהארץ לא תמכר לצמיתות, הגם שיד הגויים שולטין בה בעוונותינו הרבים, תדעו שהארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כי הדבר נוגע אלי שמשכני רק בתוכה, כי גרים ותושבים אתם עמדי, הן שאתם גרים הן שאתם תושבים הוא עמדי, בעת שאתם תושבים בארץ הקדושה גם כן אני תושב בתוכה, ובעת שאתם גרים בארץ נכריה כביכול שכינתו גם כן בגלות עמכם, ואם כן שכן הוא בודאי הארץ לא תמכר לצמיתות, כי צורך גבוה הוא… וזהו שאמר בהבטחה תדעו עמי בני ישראל והארץ לא תמכר לצמיתות היינו לחלוטין, כי לי כל הארץ ואיך אעזבה ביד עוברי רצוני, ומה שאתם דואגים על אריכות הזמן, אל תשימו לבכם כי גרים ותושבים אתם עמדי כביכול, דיו לעבד להיות כרבו כשתהיה שלי הרי היא שלכם, רצונו לומר כביכול בזמן שאני תושב בה, אתם גם כן תושבים וכביכול בזמן שאני גר, גם אתם גרים, על כן קבלו נא מאהבה ותצפו לישועה, כי דיו לעבד להיות כרבו, נ"ל" (אגרא דכלה רמ' ע"א).

כמה שאלות מעלה ה"בני יששכר"- למה יש נימוק כפול "כי לי כל הארץ" ו "כי גרים ותושבים אתם עמדי"? מה היחס בין גרים ותושבים? לכאורה הם ביטויים סותרים? ועוד.

ותשובתו החסידית הנפלאה מלמדת שאין כאן ציווי , אלא הבטחה אלוקית לעם ישראל השוהה אלפיים שנה בגלות, ומחפש מקום של נחמה וחיזוק באמונה שה' ישיב אותנו לציון ברחמים.

'הארץ לא תמכר לצמיתות', מלמדנו ר' צבי אלימלך, ארץ ישראל גם כשהיא נמצאת בידי נכרים, וגם אם זה מאות שנים! היא לא תמכר לצמיתות!! ולמה? "כי לי הארץ"! זה "אינטרס" גם שלי.. אומר הקב"ה. אם אתם לא בארץ, גם אני לא בארץ, כביכול. אנחנו תלויים זה בזה. וכיון שהקב"ה מבקש לעצמו גאולה, אנחנו נגאלים עמו. "תניא רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים – שכינה עמהן, שנאמר: 'הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו". גלו לבבל – שכינה עמהן, שנאמר: 'למענכם שלחתי בבלה'. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: 'ושב ה' א-להיך את שבותך' והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות".

בימים ש"הכסף יענה את הכל" (חלילה…) בתקופה שפוגשים פה ושם חיי מותרות והמתירנות והרדיפה אחרי הרכוש והחומר תופסים מקום מרכזי בחלקים שונים בעם, מצוות השמיטה והיובל, "מאפסים" אותנו מעט. מה צריך להיות היחס הנכון לרכוש, עושר וכסף בכלל.

"כי לי כל הארץ" העובר כחוט השני בפרשה, מזכיר לנו מה הם חיי צניעות, פשטות, ומה היא הדמות של היהודי האידיאלי. זה שחי בתודעה של קבלת עול מלכות שמים תמידית וזוכר שהוא גר בארץ ומשמעות הקבע בחייו זה רק בחיבור שלו לקו האורך של עם ישראל.

ה"שפת אמת" חידש לצד החינוך לוויתור, לדעת לשחרר, העולם לא שלך " כי לי הארץ", שבכול שמיטה אנחנו מקבלים את הארץ מחדש, מה שמביא להכרת תודה והתרגשות מחודשת. ובו זמנית, למדנו לא רק חינוך במישור של בין אדם לעצמו ולזולתו, להתחנך לחמלה להכרת הטוב ולשיווין, אלא את ה"מחויבות" של הקב"ה אלינו. של התחושה המנחמת, המלטפת והמחזקת את אמונתנו, שהקב"ה תלה אותנו בו: " אתם עמדי" בכול מקרה ובכול אופן. (זו אולי דו המשמעות של "נצח ישראל"! זה עם ישראל שלא ישקר והקב"ה שלא ישקר. שני צדדים של אותה מטבע)

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו