במחצית הראשונה של המאה העשרים רווח בארה"ב קיפוח של שחורים בחסות המשפט: 'נפרד אבל שווה'. ילדים שחורים וילדים לבנים למדו בבתי ספר נפרדים, באיצטלה של הפרדה עניינית. כך הודר הציבור השחור ממרחבים רבים בחברה האמריקאית. לאחר מאבקים מוצדקים וקשים בוטלה ההפרדה המקוממת.

התנועה הפמיניסטית רדיקלית ששאפה למחוק לחלוטין כל הבדל בין גבר לאישה, טענה שהפרדה בין גברים לנשים זהה להפרדה בין שחורים ללבנים ומטרתה אחת. אפליה. אם אין הבדלים למה להפריד?

תפיסה זאת הביאה כנראה את שופטת בית הדין האיזורי לעבודה, להחלטה לבטל את קורסי הכשרה הנפרדים לגברים ונשים חרדים. השופטת טעתה כמובן. קורסים נפרדים אינם אמורים לפגוע במין הנשי, אלא לאפשר אינטימיות מגדרית. הפרדה בין גברים לנשים במקומות הנכונים (כשצריך) ובצורה הנכונה (המכבדת כל מגדר) לא פוגעת, אלא מעצימה.

רחבת הנשים הובילה את הריקודים

דוגמא להפרדה מעצימה זכיתי לראות ביום שישי, ה' באייר תשע"ח, ברחבת בית הכנסת המרכזי של אלון שבות. 15 מוקדי הרקדות אורגנו ברחבי הארץ לכבוד יום העצמאות, אחד מהם באלון שבות. כפי שקובעת ההלכה וכפי שפסקו כל רבני ישראל מאז ומעולם, השמרנים והליברלים, הקיצונים והמתונים, אסור לגברים ונשים (שאינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה) לרקוד יחד. בהתאם להוראת רב היישוב הוצבה מחיצה ראויה בין הגברים לנשים.

מוקד הריקודים היה ברחבת הנשים. שם הוצבו הבימה והרמקולים. שם גם עמדו המנחה והמסך הענק. כמות הרוקדות גברה מדקה לדקה, והמחיצה הוזזה ודחקה אותנו, הגברים, ממרכז הרחבה לפאתי גן השעשועים. רחבת הנשים הובילה את האירוע, ואנו, מקצה הרחבה, הבטנו מידי פעם במסך שהיה במרכז הרחבה והרגשנו לרגע קל איך זה להיות בעזרת הנשים בבית הכנסת.

הצורך לרקוד בנפרד לא נובע מרצון להפלות, אלא ממניעים ערכיים ודתיים. באירוע המרומם הזה ההפרדה לא הייתה הדרה. הפרדה אינה בהכרח הדרה.

=======

הבהרה: המאמר יפורסם במלואו בע"ה בעלון 'שבת בשבתו' הקרוב, ונכתב לפני כשבוע וחצי עוד בטרם פרץ הפולמוס על 'כנס הרבנים של הציונות הדתית'.