השנה החלטתי להשמיט מילה אחת מתפילת 'יזכור'

אתמול, כשנשאתי את תפילת יזכור לזכר הנרצחים בשואה בטקס היישובי, שיניתי מעט את הנוסח. לא, לא השמטתי את שם האל מהתפילה ח"ו (כפי שעשו ביזכור לחללי מערכות ישראל) וגם לא טיהרתי את שמם של הפולנים (כפי שדורש החוק הפולני הארור), רק צנזרתי מילה אחת: "אירופה", מילה שהופיעה בנוסח התפילה שקיבלתי לידי. עשיתי זאת בעקבות שיחה עם אמי, שסיפרה לי את סיפור השואה האישי של משפחתנו.

אמי, שנולדה בשנת 48', היא בת למשפחה תוניסאית שחיה בעיר הנמל הצפונית ביותר באפריקה, ביזרט (بنزرت). מיקומה הנוח של העיר הפך אותה לעיר מרכזית בתכנית של הגרמנים יש"ו לכיבוש יבשת אפריקה והשמדת היהודים שבין תושביה. וזה מה שסיפרה לי אמי, כפי ששמעה מפי הוריה ע"ה:

"בחורף של שנת 1942 לקחו הגרמנים את אבי, שמעון בלעיש, ואת דודי, גיסה של אמי, מרידך לנקרי, לעבודות כפייה. הגרמנים תפסו את כל הגברים היהודים, מגיל 18 עד גיל 40, מלבד אלו שהצליחו להתחבא או לברוח להרים, והצעידו אותם אל מחוץ לעיר – למחנות עבודה, שם הם בנו ביצורים בכפייה ותיקנו את נזקי הפצצות בעלות הברית. דודי, מרדכי, היה אסטניס. באחד הימים, כשקיבלו דגים לארוחת הצהריים, מאכל שהוא לא אהב, הוא התלונן בפני הממונה. הדוד עדיין לא הבין בידיים של מי הוא נמצא, כנראה. הגרמנים אסרו אותו מיד והענישו אותו בתלייה על עץ, הפוך, רגליו למעלה וראשו למטה, למען יראו וייראו. הוא היה תלוי שם במשך כמה שעות, וכנראה שהיה מת, אלמלא במקרה עבר שם רוקח איטלקי, לא-יהודי, שהכיר את דודי מהקהילה היהודית. אותו רוקח שיתף פעולה עם הצבא האיטלקי שחבר לגרמניה הנאצית. הרוקח זיהה את דודי התלוי והתחנן בפני הגרמנים שישחררו אותו, וכך הוא ניצל. אחרי שבועיים שיחררו אותם, לא ברור לי עד היום למה ואיך. בסבל של יהודי תוניסיה הכירו הגרמנים רק שנים רבות אחר כך. באותו זמן, אבי כבר היה בבית החולים, על ערש דווי. על מסמכי הפיצויים חתמה בשמו אמי, ששהתה איתו שם לצד מיטתו, ברגעיו האחרונים. הפיצויים הגיעו בסוף אבל אבי כבר לא זכה ליהנות מהם ויצא נקי מהעולם מבלי להשתמש בכסף של הגרמנים".

בדיעבד, הכול הוביל לקראת השמדה שיטתית, ממש כמו באירופה. תהליך הדה-הומניזציה של יהודי תוניסיה מתחיל ביוני 1940, בימי ממשלת וישי בצרפת, אז מוחלים על יהודי תוניסיה חוקי האפליה שחלו על יהודי צרפת. היהודים מסולקים ממשרות ציבוריות, נאסר עליהם לעסוק במקצועות חופשיים ורבים מהם מנושלים מעסקיהם.

כמה חודשים לאחר מכן, בראשית שנת 1941, מאורעות דמים בגאבס, עיר מחוז במזרח המדינה: ערבים מתנפלים על הרובע היהודי ורוצחים שבעה יהודים. המשטרה הצרפתית לא מתערבת. באותו חודש יוצא צו ממשלתי האוסר על קיום תנועות הנוער היהודיות, ובחודש יוני מתחיל מפקד של יהודי המדינה, כהכנה לקראת השמדה עתידית. באוגוסט מוטלת גזירת נומרוס קלאוזוס כנגד הרופאים יהודים, ובספטמבר מבוטלת מועצת הקהילה היהודית

עם הכיבוש של תוניסיה בידי הגרמנים בתחילת נובמבר 1942 מוקם "ועד הניהול של הקהילה היהודית" ונעצרים ראשי הקהילה היהודית. מאותו יום ועד למרץ 1943 תוניסיה נמצאת בשליטתם והם מטילים קנסות כספיים על הקהילות היהודיות ומגייס את הגברים היהודים לעבודות כפייה. בסך-הכול נלקחו קרוב ל-5,000 יהודים לעבודת כפייה, והם פוזרו בכ-30 אתרים ומחנות לאורך החזית, כשהמחנה העיקרי והקשה ביותר היה בביזרט, עיר הולדת אמי.

באותו זמן מוצא להורג גם הנער ויקטור נטף, בחור ישיבה שהואשם בסימון מטרות למפציצי בעלות הברית. בתחילת שנת 1943 נעצרים פעילים פוליטיים יהודיים, וחלקם נשלחים לאירופה, למחנות ההשמדה. אבל מכונת ההשמדה הגרמנית מספיקה לעשות רק את צעדיה הראשונים ולהכין את הקרקע. כשבמאי 1943 משוחררת סוף סוף תוניסיה מעול הכיבוש הגרמני, תכנית ההשמדה ההמונית לא יוצאת אל הפועל, וחייהם של רוב יהודי המדינה, כמו של יהודי שאר ארצות צפון אפריקה, ניצלים. חלקם מהגרים לאחר מכן לצרפת וחלקם עולים לארץ, לבנות בה את ביתם.

בחורף של שנת 1942 לא הייתה עוד משמעות לצבע עורו של יהודי או לארץ מוצאו. את כולם רצו הגרמנים להשמיד. מה מוטעה אפוא הניסיון לצמצם את השואה ל"שואת יהודי אירופה"! יהודי אפריקאי ויהודי אירופאי? היינו הך. מבחינת הגרמנים כולנו היינו אותו דבר: בנים לגזע נחות שיש להשמיד. העובדה שלמזלנו, תכניותיהם המרושעות לא הספיקו להתגשם באפריקה אינה מצדיקה התעלמות ממה שעבר על יהודי יבשת זו ואינה מצדיקה ניסוח דווקאי של תפילה שבה מוזכרת "אירופה" בלבד. אני מציע שהשינוי הפרטי שלי בנוסח התפילה יהפוך לנחלת הכלל.