גם כשאדם נכשל הוא ממשיך להיות יהודי
"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", כך שאת המהות הישראלית הבסיסית שהיא סגולה אלוקית אותה אין היהודי יכול להפסיד, ולכן גם אם הפרט נכשל באופן פרטי בבחירתו החופשית, שעל כך הוא עתיד ליתן את הדין, עדיין הוא ממשיך להיות יהודי
מכמה פסוקים לומדים חז"ל שהקב"ה שוכן אתנו גם בתוך טומאתנו, כמו הפסוק: "השוכן אתם בתוך טומאתם" או הפסוק שבפרשתנו [ויקרא טו לא] "בטמאם את משכני אשר בתוכם". יש בכך לא רק ביטוי לקשר הנצחי של הקב"ה לישראל ככתוב "כי לא יטוש ה' עמו", אלא יש בזה גם אמירה : שכאשר אנחנו לא בסדר גם אז אין הקב"ה "ברוגז" אתנו, אלא ממשיך לחבב אותנו, גם אם אין אנו ראויים לכך.
אחת המצוות שהתורה מצווה אותנו היא "והלכת בדרכיו" שהרמב"ם מפרשה: "להדמות בדרכיו הטובים והישרים (של הקב"ה)".ובהלכות דעות [פ"א ה"ו] הוסיף: "וכך למדו בפירוש מצווה זו. מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש".
את המצווה הזו למדו בפסיקתא [דברים, ראה] מהפסוק: "אחרי ה' אלקיכם תלכו" – "זו דרכיו של הקב"ה, מה הוא רחום וחנון אף אתה היה כן, מה הוא גומל חסדים אף אתה כן". על כן גם אם אנו חושבים שאם אחים שלנו נוהגים שלא כשורה מיד עלינו להתנתק מהם ואף לחרף אותם, עלינו ללמוד מהקב"ה השוכן אתנו גם כשאנו טמאים.
יבוא הטוען ויטען: אמנם מדבריהם אנו לומדים שהאדם צריך להיות רחמן וגומל חסדים כמו הקב"ה, אך לא מבואר מדבריהם שגם הרשעים הם בכלל מרוחמיו של מקום? לשאלה זו יש תשובה בדברי "אליהו רבה" [פר' כד]: "והלכת בדרכיו – בדרכי שמים, מה דרכי שמים רחום ורחמן על הרשעים ומקבלן בתשובה, כך אתם תהיו רחמנים זה על זה".אלא שמדת הרחמים הזו היא לכאורה סותרת את דברי הגמרא [ב"ק נ' א]: "כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו, שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט", ופרש"י: "ותרן – לעבור על פשעם. יותרו חייו – יופקרו חייו וגופו שמורה אל הבריות לחטוא".
את הקושי הזה מיישבת שם הגמרא כשהיא שואלת: "מאי דכתיב: 'ארך אפים' (בלשון רבים) ולא ארך אף (בלשון יחיד)?" ומשיבה הגמרא: "ארך אפים לצדיקים ולרשעים". כלומר החשבון לא נסגר, וסוף האדם ליתן דין וחשבון על מעשיו, לקבל שכר על מעשיו הטובים ולהיענש על מעשיו הרעים. אבל יחד עם זאת מאפשרים לאדם גם אם עשה רע, את האפשרות לשוב בתשובה, להכיר בחטאו, להתחרט עליו, ואם המעשה הרע שעשה היה "בין אדם לחברו" כי אז לא מספיקה החרטה אלא עליו לפייס את חברו, להשיב את הגזלה אשר גזל, או לתקן את העוול אשר עשה, אבל בכל מקרה גם אם אדם חטא יש לתת לו את ההזדמנות לתקן את אשר עיוות, ואת זה אנו לומדים מהכתוב בתורה: "השוכן אתם בתוך טומאתם" שאפילו כשהם טמאים שכינה עמהם.
את הסתירה הזאת בין מדת הדין למידת הרחמים בהנהגתו של הקב"ה אפשר ליישב בדרך נוספת, והיא להבחין בין הפרט לבין כלל ישראל, החטא הוא באדם הפרטי העלול לחטוא בבחירתו החופשית, והוא עלול בחטאו אפילו להכרית את נפשו ככתוב: "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". מה שאין כן לגבי "כלל ישראל" שעליו נאמר: "לא הביט עוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל".
ומצד קישורו של הפרט לכלל ישראל אמרו חז"ל: "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", כך שאת המהות הישראלית הבסיסית שהיא סגולה אלוקית אותה אין היהודי יכול להפסיד, ולכן גם אם הפרט נכשל באופן פרטי בבחירתו החופשית, שעל כך הוא עתיד ליתן את הדין, עדיין הוא ממשיך להיות יהודי. את החלוקה הזו בין החלק הרע שבאדם הפרטי לבין הסגולה האלוקית שבו מוצאים אנו בספר "תניא" [פרק לב] שכתב שגם מי שלא שבו מעוונותיהם "שמצווה לשנואתם, מצוה לאהבם גם כן, ושתיהן אמת, שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית". וגם אחר השנאה על הצד הרע שבהם הוא כותב: "וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מ"סיטרא אחרא" הגובר עליהם ברשעים, והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע". רשעים ועושי עוולה היו מעולם בעם ישראל, ונכון שאין להתעלם או להפחית מחומרת מעשיהם, אך יחד עם זאת עלינו לזכור שגם אחרי חטאם הם אחינו שעלינו לרחם עליהם, לא לרחק אותם אלא לקרבם ל"אורחא דמיהמנותא"
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו