ראש השנה למסירות נפש

הקב"ה דווקא בזמן יציאת מצרים, עם היווצרותנו כאומה, כבר בשלב הראשון והמוקדם כ"כ, מלמד אותנו על הצורך והחובה להיות יוצרים ופועלים עם אל

ראש השנה למסירות נפש
  (צילום: שאטרסטוק)

עם ישראל יוצא ממצרים, רואה מול עיניו ניסים גלויים, "ויקחו להם איש שה לבית אבות"- את אלוהי המצרים, שאצלם היו משועבדים(!) ובשביעי של פסח – את קריעת ים סוף – "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". ואז השירה מתפרצת "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'". אפסות האדם מול גדלות ה' "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

אך נראה, שהקב"ה דווקא בזמן יציאת מצרים, עם היווצרותנו כאומה, כבר בשלב הראשון והמוקדם כ"כ, מלמד אותנו על הצורך והחובה להיות יוצרים ופועלים עם אל.

על הפסוקים: "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם מטך ונטה ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך היבשה" שאל האור החיים הקדוש:" קשה להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם? ואם הכוונה אחר שיבקע הים, אם כן היה לו לומר: " הרם מטך ונטה ידך על הים ובקעהו" ואחר כך יאמר:" דבר אל בני ישראל ויסעו"? לא קודם מצווים לנסוע ואחר כך בוקעים את הים?…

ותשובת המכילתא (בשלח ה'): "קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך "זכה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו". אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול בישראל".

הקב"ה ממתין להתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה). המצרים מאחור, והים לפניהם – וה' מצפה מאתנו לעשות מעשה! רק אחרי שנחשון בן עמינדב קופץ למים (גם אם הוא אדם בודד ולאחר מכן שבטו) או אז "ה' צלך על יד ימינך". מה הצל הזה אתה מושיט לו יד אף הוא מושיט לך יד, כך הקב"ה- ה' צלך. (נפש החיים שער א'). ה' ממשיך, כביכול, את מה שהתחילו עם ישראל, וה' כ"צל" בוקע את הים בנס גלוי. ה"צמח צדק" קרא ליום קריעת ים סוף "ראש השנה למסירות נפש". נחשון בן עמינדב לימד אותנו מהי מסירות נפש, שהקב"ה מתוכה מציל את האומה כולה וקורע להם את הים.

לפי זה, שירת הים היא תודה על הנס הגדול של קריעת ים סוף, ושירה גדולה על הזכות להיות שותפים עם הקב"ה בגאולתם של ישראל. כך ביאר נפלא ר' חנן פורת אהובנו את הפסוקים המופיעים בסוף שירת הים: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד" כחמישה שלבים. מהכניסה לארץ, התיישבות בארץ והשתרשות בה, איתור מדויק של המקום "אשר יבחר ה'", הקמת המקדש ומלכות ה' שתיגלה ותיראה בעולם. ולשאלה , ע"י מי ייבנה הבית- ע"י הקב"ה, כמו שאומר רש"י (ראש השנה ל' ע"א):"…והוא יגלה ויבא משמים" או ע"י בני אדם, כמו דוד ושלמה? ושבי גולת בבל הבונים את הבית השני?! על כך השיב הרב אביגדור נבנצאל: "והנה ידוע מאמר חז"ל: 'זכו- אחישנה, לא זכו- בעיתה' וכשם שזמן הגאולה תלוי בזכייתן של ישראל, כך גם צורת הגאולה תלויה בזכייתם… אם זכו ויש נחת להקב"ה במעשה ידיהם, יבנו בידיים של מטה, ואם לא זכו, ואף על פי כן הגיע זמן הבית להיבנות, ייבנה בידיים של מעלה".

נפלא ממש. כשאנו זכאים, אז אנו שותפים בעשייה שלנו לקרוב הגאולה. וכשאין אנו זכאים, אז הקב"ה בונה הבית לבדו.

וכך הרב "החלבן" ביאר ע"פ האריז"ל, שהשבוע הראשון של פסח הוא השורש לכל השבועות הבאים. (יום ראשון של פסח הוא תמצית השבוע הראשון וכן הלאה) לפי זה , שביעי של פסח הוא תמצית שחג השבועות מצוי בו. וכידוע , שעם ישראל עובר במהלך ספירת העומר מקורבן שעורים בקורבן העומר (מאכל בהמה) לקורבן שתי הלחם , קורבן חיטים (מאכל אדם). ההתחלה היא כבהמה שאינה עוברת על טבעיותה -"ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". הקשר ההתחלתי הוא כקשר של הבהמה לקונה וחמור לאבוס. מכאן ממשיכים להתעלות בכל יום: "ריבונו של עולם, בזכות ספירת העומר יתוקן מה שפגמתי…" אנחנו מנסים לתקן את מידותינו, מתקנים את מעשינו , מגיעים למדרגה גבוהה יותר בחג השבועות. המופיע כבר בניצנים ראשונים בשביעי של פסח.

הרב עמרם אבורביע, כהמשך למובא בשו"ע (או"ח, סימן תכח, סעיף ג'), מצא את הקשר הפנימי שבין שביעי של פסח ליום העצמאות.

"סימן לקביעת המועדים: א"ת ב"ש, ג"ר ד"ק, ה"ץ ו"ף, פירוש: ביום ראשון של פסח יהיה לעולם ט"ב (תשעה באב), וסימן : ' על מצות ומרורים יאכלוהו' ( במדבר, ט ', י " א). ביום ב' בו שבועות, וביום ג' בו ר"ה, ביום ד' בו קריאת התורה שהוא שמחת תורה, ביום ה'בו צום כיפור, ביום ו'בו פורים "

לסימנים אלה חסרה המקבילה ליום שביעי של פסח, עד אשר נקבע משמים יום העצמאות של מדינת ישראל בשנת ה'תש"ח, ובכך הושלם החסר, דהיינו, יום העצמאות של מדינת ישראל חל באותו יום בשבוע שבו חל יום שביעי של פסח. כלומר, כשם שיום שביעי של פסח (בשנת ב"א תמ"ח) מבטא את יום מסירות הנפש ותחילת עצמאותם של עם ישראל לאחר שיעבוד מצרים, כך יום העצמאות של מדינת ישראל שאירע אלפי שנים לאחר מכן (בשנת ה"א תש"ח), מבטא את תחילתה של הגאולה עתידית השלמה.

נהגנו להביא את ה"שפת אמת" על חנוכה (תרמ"א): "חנוכה ופורים הם הארות מ(שלושת ה)רגלים. רק שלושת הרגלים המפורשים בתורה הם תורה שבכתב. ויש כנגד זה גם כן רגלים (שמקורם) מתורה שבעל פה. והם אורות המקבלים כדמיון (=בדומה ל) אור הלבנה הבאה מאור החמה כידוע. כן על ידי כוחן של בני ישראל בקבלתם (את) היום טוב כראוי. נשאר מכל יום טוב רשימה (=רושם בנפשו של האדם, בנפשותם של ישראל) בכנסת ישראל. ומכח זה הוציאה כנגדן רגלים אחרים. (כגון: חג ה) חנוכה (הוא) הארה מחג הסוכות. ו(חג) הפורים (הוא) הארה מחג שבועות. ומחג הפסח מקווים אנו להיות עוד כמו שכתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות." ה"שפת אמת" מלמד שלכל אחד משלושת הרגלים יש חג מהתורה שבעל פה המתאים לו. חנוכה מקבל את אורו מסוכות, פורים משבועות ( "הדור קיבלוה"), "וחג הפסח מקווים אנו להיות…" כתב ה"שפת אמת". והנה זכינו בדור התקומה , ליום העצמאות שהוא האור של שביעי של פסח…

ועל כל אלה עם ישראל אמר על הים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" וכאז כן עתה. "ואילו פינו מלא שירה כים ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו.." על הזכות להיות שותפים לעשיה בגאולתם של ישראל. בצבא, בכלכלה, במשפט ובמערכת החינוך בדור של גאולה.

בשירי הציבור ובשירה המודרנית מצאנו ביטויים לתפיסה זו הרואה באחריות ובשותפות שלנו, חלק מבניין הבית ההולך ונבנה, בסייעתא דשמייא, כשאנו זוכים במעשנו הטובים להיות שותפים..

כך נעמי שמר בשיר :"אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש, לא לשווא אחי, חצבת לבניין חדש, כי מן האבנים האלה יבנה מקדש". היהודי הגיע לארץ ישראל וחוצב בהר, זורע וקוצר, בונה ונוטע, מחנך ויוצר- זה חלק מבניין המקדש… (כ"כ פשוט וכ"כ עמוק) כך יורם טהר לב: "ברחובנו הצר גר סנדלר אחד מוזר הוא יושב בצריפו ולא עושה דבר…והוא חלום כי נעליים הוא תופר, בן על הרים ינוו רגלי המבשר על כפיו אותן יביא לאליהו הנביא". הסנדלר מתקן הנעליים חלומו, כמיהתו וחזונו- מחיים את חייו העכשוויים. ואולי חלומו של האיש הפשוט המחפש את אליהו הנביא, בחלומו הוא מזרז את ביאתו. בכך שהוא מסוגל לראות בחלומו, בסנדלריה שלו, את אליהו הנביא, הוא אותו מביא…

וכך, אולי , ניתן להבין את המשורר ארז ביטון, בשירו פיגומים "על סף חצי בית בארץ ישראל / עמד אבי, מצביע לצדדים ואומר/ בהריסות האלה, נבנה פעם מטבח / לבשל בו זנב לוויתן, ושור הבר / ובהריסות האלה, נקים פינת תפילה / למצוא מקום, למקדש מעט. / אבי נשאר בסף, ואני כל ימי / מציב פיגומים, אל לב השמים" אביו של המשורר חולם לבנות פינת תפילה ומקום מקדש מעט בהריסות ובמקום שאליו עם ישראל מחכה אלפיים שנה לחיות. האב לא זוכה לכך, אבל חולם ואולי עושה הכול, להביא לבניין ההריסות. והבן, לא זוכה אומנם לממש את חלומו של אביו, אבל גם הוא ממשיך לבנות פיגומים אל לב השמים.

לכתבה זאת לא התפרסמו תגובות. היה הראשון להגיב!

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע