למה היום אנו לא מצווים על החיפזון? - סרוגים

למה היום אנו לא מצווים על החיפזון?

ברובד הפשט, היציאה בחפזון נבעה משיקולים טכניים: בשעה שהמצרים היו עסוקים בהתמודדות עם מכת בכורות, בני ישראל יכלו לצאת בזריזות בלי הפרעה

למה היום אנו לא מצווים על החיפזון?
  (צילום: שאטרסטוק)

המצווה ביציאת מצרים הייתה למשפחה: "שה לבית אבות שה לבית"- מאז יציאת מצרים הבית היהודי הוא החוליה המחברת בין האדם הפרטי, שבדרך כלל עומד בודד עם עצמו, לבין היות האדם חלק מכלל ישראל משרשרת הדורות. בליל הסדר הבית היהודי עומד במרכז.

"חג החינוך" של מצוות "והגדת לבנך" בין אבות ובנים, יוצר את חווית החיבור. בין ה"אני" לבין "אנחנו" בין "אחד חכם אחד תם…" – "חנוך לנער על פי דרכו" לבין תוכן ההגדה- הסיפור הלאומי של עם ישראל, יום ההולדת של האומה. המשפחה החוגגת את ליל הסדר נותנת מקום וחשיבות לכל אחד מבני הבית. (כולם בנים!) ובו זמנית – מדגישה שאנחנו חלק מאומה גדולה בעלת עבר גדול- "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" עם חזון ותקווה לעתיד של גאולה, לחיים שלמים וטובים- "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

כאשר הקב"ה מצווה את בני ישראל על אכילת קרבן הפסח, בלילה שקדם ליציאתם ממצרים הציווי הוא אומר (שמות יב,יא): "וככה תאכלו אותו: מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה' ". עם ישראל נדרש לאכול את הפסח "בחיפזון". ולא רק האכילה צריכה להיות "בחיפזון", אלא כל האווירה, גם הדברים השוליים לכאורה, צריכים להיות מתוך תנועה של "חיפזון":

"מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם"."חיפזון" – זו הייתה האווירה של היציאה ממצרים, וכפי הנוסח בכמה הגדות "בבהילו יצאנו ממצרים".ננסה ללמוד ולהעמיק מעט- בחיפזון.את שם החג "פסח" יש מי שניסה לפרק ל- "פה סח" מצוות הדיבור וסיפור יציאת מצרים, זה ענינו של חג. באופן פשוט יותר ה' פסח על בתינו. פסיחה היא קפיצה, דילוג. ביטוי של חיפזון. החג נקרא לפי"ז על החיפזון. כיאה לערב ליל הסדר, נשאל כמה שאלות על החיפזון,

1. החיפזון של מי? עם ישראל? מצרים? הקב"ה?

2. מה המשמעות של יציאה בחיפזון? מה זה מלמד אותנו? ( שאלת "לב לדעת"…)

3. מדוע המצווה על החיפזון נשארה בפסח מצרים, ולא צווינו עליה בפסח דורות?

במכילתא נוכל למצוא תשובה לשאלתנו הראשונה (על מי מוסבת המילה "בחיפזון"):

"ואכלתם אותו בחפזון, זהו חפזון מצרים, אתה אומר כן או אינו אלא חפזון ישראל, כשהוא אומר (יא:ז) 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשֹנו', הרי חפזון ישראל הא מה אני מקיים ואכלתם אותו בחפזון, זהו חפזון דמצרים. רבי יהושע אומר… זהו חפזון דישראל… או אינו אלא חפזון דמצרים, כשהוא אומר (יב:לט) 'כי גֹרשו ממצרים', הרי חפזון מצרים אמור, מה תלמוד לומר בחפזון, חפזון ישראל. אבא חנן משום רבי אליעזר אומר, זה חפזון שכינה. אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, 'קול דודי הנה זה בא' (שה"ש ב:ח)… יכול אף לעתיד לבוא יהיה בחפזון, ת"ל (יש' נב:יב) 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הֹלך לפניכם ה".

מחלוקת משולשת על מי מוסב החיפזון. על ישראל שיצאו בחיפזון, המצרים שגרשו אותנו ממצרים בחיפזון, ודעתו של אבא חנון משום רבי אליעזר, שהקב"ה הוציא אותנו בחיפזון "חיפזון שכינה".

(הדעה של רבי יהושע, שהיא כדעת ר' עקיבא (חיפזון דישראל), היא קרובה לפשט, שכן בתורה מסופר כי טרם יציאתם מיהרו בני ישראל ולא הספיק בצקם להחמיץ "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה")

מדוע עם ישראל יוצא בחיפזון? איזה משמעות יש ליציאה בחיפזון?

ברובד הפשט, היציאה בחפזון נבעה משיקולים טכניים: בשעה שהמצרים היו עסוקים בהתמודדות עם מכת בכורות, בני ישראל יכלו לצאת בזריזות בלי הפרעה. ר' צדוק הכהן מלובלין (מחשבות חרוץ, כ"א) ראה בכך משהו מהותי:וביציאת מצרים היה התגלות שלא בדרך הדרגה. ועל זה רמזו בשיר השירים רבה (ב', כ"א) על פסוק (שיר השירים ב', ח) "מדלג על ההרים מקפץ" וגו' דאף שלא היו ראוים לכך האיר ה' יתברך עיניהם על ידי הגילוי שכינה שהיה בלילה הזה, ד"'עברתי בתוך מצרים' (שמות, י"ב, יב) אני ולא השליח" (הגדה של פסח), על ידי זה לכל בני ישראל היה אור בכל חדרי לבבם מאור שכינתו יתברך, שדחה כל החשכות מהלב שהיו משוקעים בו ונזדכך הכל.

בני ישראל היו משוקעים במ"ט שערי טומאה, הם לא זכאים מצד עצמם להיגאל, יש צורך בהארה אלוקית, במשהו פתאומי, מהיר, לא הדרגתי. "כשהקב"ה חפץ בגאולתם של ישראל, הוא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות" היה מדגיש לנו הרב עמיטל. יש חשבונות אלוקיים שהגיע זמן הגאולה. הביטוי לכך במציאות הוא- החיפזון. מעל לזמן, ללא תלות בתהליך או בסיבה כל שהיא. וזה חלק מהביטוי לנס הגדול. ברגע אחד, הקב"ה מאיר את עיניהם של ישראל והם מוצאים את עצמם נגאלים.

די פשוט, לפי זה, מדוע הציווי על החיפזון היה רק בפסח מצרים ולא בפסח דורות. יש "קליפה" לסוג זה של גאולה. כשעם ישראל "נזרק" למדרגה שלא מתאימה לו כדי להיגאל, זה לא "שלו…" על גבי הנס הגדול שהקב"ה מאיר את עיניהם של ישראל בקפיצה ודילוג, עכשיו יש צורך לעבור תהליך של הפנמה. לעמול כדי להיות מסוגלים לחיות את המדרגה הגבוהה.

וכך ר' צדוק בהמשך: רק שזה היה רק לשעה מה שהאיר ה' יתברך בלבם ואחר כך נתעלם אור זה. ועל זה הוצרכו למנות הימים עד מתן תורה שישובו להזדכך כן על פי השתדלותם. דאחר שהאיר להם ה' יתברך בראשון של פסח אף על פי שנעלם, ידוע דכל אור שנסתלק מכל מקום הרשימו נשאר, ועל ידי זה נקל להם לשוב להשיג אותו אור על פי כוחם והשתדלותם. עד שחזרו וזכו למתן תורה שהוא מה שנתן להם ה' יתברך אור זה להיות קבוע כך. שזהו מתן תורה שניתנה להם ממדבר מתנה שהוא במתנה להיות שלהם, דהורידה לארץ וכמו שאמרו (עבודה זרה יט.) "בסוף נקראת תורתו". דהאור תורה נקבע בקנין בלב אחר ספירת הימים שממחרת השבת דפסח.

הבעיה בתהליך הגאולה בדרך דילוג וחפזון היא הפער הגדול מאוד בין הדרגה הרוחנית שאליה הגיעו ישראל בשעת היציאה, לבין המצב הרוחני האמיתי שלהם לפני היציאה, עם ישראל עובר תהליך פנימי של "צמצום פערים" וזוכה לקבל תורה בזכות ולא בחסד. (לפי ר' צדוק, פשוט מדוע בפסח דורות איננו מצווים על החיפזון. אנחנו מבקשים בליל הסדר להמשיך את התהליך של הלימוד שבא מתוכנו אחרי שזכינו לחסד אלוקי ביציאת מצרים. ולכן מצוות ההסבה כבני חורין, "כי לא בחיפזון תצאו… כי הולך לפניכם ה'".)

ר' צדוק הסביר את המשמעות של החיפזון מנקודת מבט של השכינה, והחיפזון הוא ביטוי לנס הגדול, במקום אחר (צדקת הצדיק א') , הוא לימד את משמעות החיפזון מנקודת המבט האנושית, של האדם הפרטי:ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם, אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות.

אנחנו בדרך כלל אנשים תהליכיים, לא קופצים, לא מדלגים… "אל תקפוץ מעבר למה שאתה יכול" ועוד. מאידך, לעיתים זהו תירוץ גרוע.. "זה לא מתאים לי… אני לא שם… גדול עלי.. יש סדר עדיפויות" . מלמד אותנו ר' צדוק יש רגע שאדם צריך לקחת אותו "לתפוס את המומנטום" ולעוף. פעמים שיש לאדם הארה גדולה והוא צריך לקפוץ גבוה ו"לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה'". החיפזון של יציאת מצרים לא על עצמו בא ללמד, אלא על תנועת נפש שצריך לדעת לקחת ולחפש במהלך חיי היומיום. החיים הם בדרך כלל תהליכיים, מתקדמים עקב בצד אגודל, אבל מותר לקפוץ למדרגה גבוהה יותר בעבודת ה'. מותר לפרוץ (בכלל) ! להניע עולמות, לחלום גבוה וללכת עם הארה שפורצת גבולות זמן ומקום.. " ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט"

מר' צדוק ניתן גם ללמוד על ערך הראשוניות. ברגע שהגיע זמן גאולתם של ישראל (עד רגע זה היו עבדים במצרים) אסור שמשהו שלילי מטומאת מצרים ייקלט בעם ישראל. זהו חיפזון של שמירת גודל הרגע הראשון, על המקום הנקי והטהור של ההתחלה שיש בה קודש. ההתרגשות שאנו פוגשים בחגיגת הסידור בכתה א', בפעם הראשונה שבן המצווה מניח תפילין, "בכפר טודרא כשהילדים למדו בפעם הראשונה את אותיות ה- א', ב', היו מצפים אותו בדבש ואומרים לו לטעום וללקק…" ועוד. צריך לקדש את ההארה של הרגעים המיוחדים האלה.

ועוד הארה נפלאה של הרב יובל שרלו (בספרו "בין משכן לעגל" ) שראה את החיפזון כמבטא אהבה. אנו קוראים את שיר השירים בשבת, מגילת האהבה בין כנסת ישראל להקב"ה. וכך הוא כתב על הפסוק:

"קמתי אני לפתֹח לדודי… ודודי חמק עבר, נפשי יצאה בדַבְּרו… ". אין היא מוצאת את הדוד עוד, ולא זו בלבד אלא שחיפושיה אחריו מחייבים אותה לשלם מחיר יקר: "מצאֻני השֹמרים הסֹבבים בעיר הִכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלַי ש‎ֹמרי החֹמות" (שם ז).

מה למד הדוד על הנערה בעת שהמתין לפתיחת הדלת? מדוע תגובתו כה חריפה, ואין הוא מוכן להיענות עוד לקריאותיה? האם הדקות המעטות שנאלץ להמתין כיבו את אש אהבתו?

לא הזמן שהמתין הדוד בחוץ מהווה את עיקר הבעיה, ולא טיפות הטל שנוספו לקווצותיו עמעמו את להט כיסופיו. עצם העובדה שהנערה לא זינקה מיד ממיטתה, לימדה את הדוד שאין הנערה בשלה לחיי אהבה…יכול היה הקב"ה להרעיף מאהבתו עלינו עד בלי די. יכול היה ליצור עולם בו נאכל כולנו "נהמא דכיסופא"… המדד המרכזי לאהבה האמיתית הוא הזינוק אל עבר הדלת, הנכונות לביצוע מידי של בקשת אהובנו.

יש שפירשו כך את יסוד החיפזון שביציאת מצרים. אף שמשכו בני ישראל צאן ובקר עוד בעשור לחודש הראשון, והציווי על אכילת צלי אש ומצות על מרורים היה ידוע עוד קודם יום צאתם ממצרים, נצטוו לצאת בחיפזון, ללא נתינת שהות לבצק להחמיץ. חיפזון זה היה למבחן אם בעת דפיקת הדוד ייענו מיד או שימתינו. ההמתנה אינה בעייתית לעצמה, אלא מורה על עניין עמוק בהרבה – האוהבת האמיתית ניצבת הכן לקראת אהובה ונענית לדפיקתו מיד, ואילו מי שלא התמכרה לאהבה מאריכה את זמן התלבטותה אם לצאת אם לאו, ומעידה על עצמה כי אין ברור לה כלל ועיקר שיש לתת את כל הון ביתה באהבה.

החיפזון – אם כך, הוא ביטוי לאהבת עם ישראל את הקב"ה בזמן יציאת מצרים. עם עבדים במשך מאות שנים, הולך בלי שאלות, בלי התלבטויות, בלי קיטורים… בחיפזון, באהבה גדולה אחרי הקב"ה. "משכני אחריך נרוצה".

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
ישראלי
ישראל | 31-03-2018 21:10
הכתבה הזאת מתחילה בטעות וממשיכה כך, בני ישראל יצאו ממצרים רק אחרי שנה מתחילת המכות
2
צאו מהקופסא - הפוך - "החיפזון" אמור היה להיות מנטרה של העתיד
משה אהרון | 01-04-2018 13:25
בסד. כל משמעות החיפזון ביציאת מצרים לא בא אלא כסמן לעתיד . כתמרור לכל גלות נוספת אחרת. שביקשה התורה שמכאן ולהבא כל אדם מישראל השרוי בגלות צריך הוא לחיות תדיר בהוויה של חיפזון .. חלילה לא בהוויה של המתנה או התקבעות. בהוויה תמידית של דחף לפסוח על הגלות ולדלג לארץ ישראל . משל אפילו כל אימת שהוא יושב לאכול בניכר צריך הוא לא רק שלא להינות מארוחתו אלא לאכול בחיפזון. משל מיד ועתה מצווה הוא לרתום את כוח אכילתו ולצאת למסע החתחתים לארץ ישראל ויהיה המחיר אשר יהיה. והנה טרגדיית הטרגדיות שמתוך שלל טעמים אנוכיים סיגלה רובה של היהדות את ההפך של המתנה ו.של חיכוי אין קץ מאסו שוב אלף פעמים בארץ חמדה משלל טעמים בעיקר נוחיות ואנטרסים אישיים . במקום כל אחרי פוגרום למהר לארץ ישראל ולשלם כל מחיר .המתינו לפוגרום הבא ללא שימת לב למחירים האין סופיים שאינם נגמרים. וכך עד שהכורת הסופי עלה בשואה האיומה .. ולא אל תטעו בטעותם של אותם שסילפו את שיר השירים שכביכוללא לעלות בחומה ושלא הבינו גם את ההקשר הנכון של מאמר ישעיה הנביא לאמור : כי לא בחפזות תצאון.....