מה הבעיה בכך שהעשיר ירבה והעני ימעיט? - סרוגים

מה הבעיה בכך שהעשיר ירבה והעני ימעיט?

מעבר לתועלת שמפיק העני המקבל מנתינת הצדקה, יש בלא ספק גם תועלת חינוכית רבה לנותן. ההלכה רצתה שכל אדם יצא לפעמים מן העולם האגוצנטרי שבו הוא חי, יסתכל סביבו, ויטה כתף ושכם לשפל ולדך

author-image
מה הבעיה בכך שהעשיר ירבה והעני ימעיט?
  מחצית השקל (צילום: פלאש90)

בתחילת הפרשה אנו מצווים על תרומת מחצית השקל "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם.. זה יתנו כל העֹבר על הפקֻדים, מחצית השקל בשקל הקדש, עשרים גרה השקל, מחצית השקל תרומה לה'. כל העֹבר על הפקֻדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה' לכפר על נפשֹתיכם. ולקחת את כסף הכִּפֻּרים מאת בני ישראל, ונתת אֹתו על עבֹדת אֹהל מועד, והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה', לכפר על נפשֹתיכם"

שאלות רבות עולות על המצווה המיוחדת הזו. למשל:

1. למה נדרשים להביא מחצית השקל ולא שקל שלם?

2. האם יש קשר בין הפקידה לתרומת המחצית?

3. למה "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" מי שיש לו חשוב שייתן יותר, ומי שאין לו ומתפרנס מהצדקה?! מדוע לא ניתן "לוותר" לו?

4. המדרש (במדבר רבה) אומר על מחצית השקל: "לקח כמין מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד ואומר לו כזה יתנו". מה הועילה מחצית השקל מתחת כיסא הכבוד שהראה לו ה'?

ננסה לתת כמה כיווני תשובה.

הרב ליכטנשטיין ענה על השאלה, מדוע הציווי מחייב ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"

וכך ברמב"ם: "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתפו, ונותן מחצית השקל כסף, שנאמר 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' ". זוהי המצווה היחידה מן התורה, שמחייבים עני למכור את בגדיו כדי לקיימה. מדוע? אפשרות אחת היא- שניתן אולי לומר, שהיות שכסף זה נועד "לכפר על נפשֹתיכם", לא ייתכן שמישהו יתנער מכפרה זו, שאין אדם מישראל שאינו זקוק לה. במיוחד שהכפרה היא לא אישית אלא של כלל ישראל. אפשרות נוספת אולי, ההשתתפות של כולם!! לא נותנת לאיש להרגיש "מעל" חברו. שהרי לכולם יש את אותו חלק בקורבנות הציבור! זה חלק מהאמירה השוויונית של התורה.

אך אולי יש כאן דגש אחר: מעבר לתועלת שמפיק העני המקבל מנתינת הצדקה, יש בלא ספק גם תועלת חינוכית רבה לנותן. ההלכה רצתה שכל אדם יצא לפעמים מן העולם האגוצנטרי שבו הוא חי, יסתכל סביבו, ויטה כתף ושכם לשפל ולדך. גם אם לא יוכל להעניק סיוע של ממש למסכנים אלו, אין ספק שלעצם הרצון והניסיון לדאוג להם ישנו ערך חינוכי רב עבורו. וכך בגמרא בסוכה (מט) : "ואמר רבי אלעזר: אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד' "

הדגש כאן אינו על איכות הצדקה שקיבל העני, אלא על מידת היגיעה והמחשבה שהקדיש לה הנותן. שכרו של נותן הצדקה תלוי במידת תשומת הלב שהעניק לעני, ולאו דווקא בסכום הכסף שנתן. אין התורה חפצה בדאגה למחסורם של העניים בלבד, אלא גם בכך שאנשים יגלו אכפתיות כלפי העניים שמסביבם.

חצאי השקלים נועדו לא רק "לכפר על נפשֹתיכם", אלא גם ל"עבֹדת אֹהל מועד", עבודה שבאה להשכין את שם ה' בעולם. מדובר במשימה חשובה ונכבדה שעם ישראל לקח על עצמו, וישנו ערך רב שכל אדם יטול בה חלק, אפילו אם הוא עני. גם אם מבחינה מעשית אין משמעות רבה לשאלה האם אותו עני יתן מחצית שקל או לא, מבחינה חינוכית ישנה חשיבות עליונה בכך, שכל אדם מישראל ירגיש שהוא משתתף במפעל הכביר של השכנת שם ה' בעולם.

רבי לוי יצחק מברדיטשב (קדושת הלוי) הסביר מדוע דווקא מחצית ולא שקל שלם. (הוא הסביר את הפסוק הראשון. מה שהוא כותב על "לפקודיהם" מתאים לגמרי לטעם המחצית):

"לפקודיהם", לשון חסרון. הכלל, שיראה אדם את עצמו כאשר הוא באמת עדיין לא התחיל לעבוד את ה', ואז הוא באיזה מדריגה; אבל כשעולה חס ושלום על דעת האדם שהוא עובד את ה', אז בוודאי אינו משיג כלל שום בחינה מעבדות הבורא ברוך הוא. וזו הרמז בפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל", להעלות אותם על איזה מדריגה, אז העיקר הוא "לפקודיהם", לשון חסרון, מלשון "ויפקד מקום דוד" (שמואל א' כ, כה). שידעו באמת הפקדון שלהם שהוא החסרון שעדיין לא השיגו כלל בעבודת הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז בפסוק "ונתנו איש כופר נפשו לה'", "כופר" לשון דביקות, מלשון (בראשית, ו', ד) "וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר". אימתי הוא דבוק בה'? "בפקוד אותם", כשיודע האדם החסרון שלו אז הוא דבוק בה'.

זה נפלא ממש! ככל שמישהו מפנים שהוא עוד לא הגיע.. הוא עוד לא מושלם, שלעולם הוא חסר!! ("לפקודיהם…") במקום הזה, כשהוא מחזק בלימוד הפתק האחד שבכיסו "אנכי עפר ואפר " זה המקום של " נשא את ראש בני ישראל". לעולם כשאדם נמצא במקום שהוא רק מחצית! הוא זקוק לזולתו, הוא תמיד רק בדרך העולה בית אל! שם נמצאת הדבקות בה'! "ונתנו איש כופר נפשו".. "כופר" לשון דביקות.."

בעל ה"נתיבות שלום" הוסיף נדבך נוסף, כשהוא מסביר את משמעות המחצית: " יש חלק בתורה שהיחיד לבדו לא יכול להשיגו כי אם בכוח העולם של כל ישראל, ע"י התקשרות והתחברות עם כח הרבים.. וכך ה"נעם אלימלך" שיש עולם הנקרא "כל ישראל" ובעולם ההוא אין שום חטא ופשע, שכל מציאות החטא שייכת רק אצל הפרטים, אבל כללות ישראל היא קדש קדשים ותמיד קיימים בקדושתם… והמחצית באה להורות שהוא בעצמו אינו יכול כלום, ורק בכוח הרבים המקושרים יחד יכולים להגיע לתכלית התורה".

ה"נתיבות שלום" מלמד, שאדם נותן את עצמו, את כל כולו למען כלל ישראל (כך היה מדגיש הרב עמיטל) והוא נותן רק מחצית בכדי לבטא שהמחצית השנייה היא כלל ישראל!! ושם אין חטא ועם ישראל נמצא בקדושתו. באותו כוון אולי ניתן להסביר את המדרש שהבאנו: "לקח מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד.." והסביר ה"שפת אמת": " צורתו של יעקב אבינו החקוקה תחת כיסא הכבוד והיא מטבע של אש מתחת כיסא כבודו". עם ישראל נמדד גם ע"י מעשיו כמובן, אך מחצית השקל מגיעה ממקום גבוה יותר " תחת כיסא הכבוד" הוא יעקב הוא ישראל שעומד תמיד בצדקותו!! "יעקב אבינו לא מת" אומרים חז"ל. מתחת כיסא הכבוד נמצא המקור, המקום שמבטא את כלל ישראל, ולכן התרומה היא מחצית.!

ר' נתן (ליקוטי הלכות, הלכות שותפים בקרקע) חידד נקודה נוספת: " וְזֶה בְּחִינַת הַמִּנְיָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּצְטַוּוּ לִמְנוֹתָם עַל יְדֵי הַשְּׁקָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כִּי תִשָּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקוּדֵיהֶם וְכוּ'". כִּי הַמִּנְיָן הוּא כְּדֵי לְצָרְפָם וּלְחַבְּרָם וּלְכָלְלָם יַחַד כָּל שִׁשִּׁים רִבּוֹא נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיָּאִירוּ זֶה בָּזֶה הַדַּעַת הַנַּ"ל וִיקַבְּלוּ זֶה מִזֶּה, כִּי זֶה הַדַּעַת גָּבֹהַּ וְנִשְׂגָּב מְאֹד, שֶׁהוּא לֵידַע וּלְהַכִּיר אֶת הַבּוֹרֵא הַיָּחִיד הַקַּדְמוֹן יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה בְּתַכְלִית שְׁלֵמוּת הָאֱמוּנָה. וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּזֶה הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ, וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ וּלְהָאִיר בַּחֲבֵרוֹ כְּפִי מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ עָלָיו הֶאָרָה מֵרַבּוֹ בְּחִינַת מֹשֶׁה. וְכַמּוּבָן וּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל וְעַל כֵּן צְרִיכִין לִמְנוֹתָם וּלְכָלְלָם וּלְצָרְפָם יַחַד.

הלימוד הוא פשוט ובזה הוא עמוק מאד. "וצריך כל אחד לקבל מחברו!!! ולהאיר בחברו…" המטרה היא חיבור של עם ישראל עם עצמו, עם זולתו ועם מדינתו. כשהמעגל הראשוני הוא לא דאגה רק לכלל ישראל, אלא לר' ישראל הפרטי והאישי.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו