אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

פרשת תרומה: ושכנתי "בתוכו" או "בתוכם"?

לראשונה, בשיר של זלדה, חשתי את מה שכולנו מצטטים - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" לכאורה היה צריך להיות כתוב "ושכנתי בתוכו"?! אלא - בתוכו של כל אחד ואחד. בשירה של זלדה ניתן היה לחוש ולהתרגש, שזה זה ממש

פרשת תרומה: ושכנתי "בתוכו" או "בתוכם"?
  (צילום: יוסי זמיר/ פלאש90)

עִם סָבִי / זלדה

כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ

שֶׁבַּלַּיְלָה סָפַר מַזָּלוֹת,

שֶׁקָּרָא אֶל בּוֹרְאוֹ

מִתּוֹךְ הַכִּבְשָׁן,

שֶׁאֶת בְּנוֹ עָקַד –

הָיָה סָבִי.

אוֹתָהּ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה

בְּתוֹךְ הַשַּׁלְהֶבֶת,

וְאוֹתוֹ מַבָּט טָלוּל

וְזָקָן רַךְ-גַּלִּים.

בַּחוּץ יָרַד הַשֶּׁלֶג,

בַּחוּץ שָׁאֲגוּ:

אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן.

וּבְחַדְרוֹ הַסָּדוּק, הַמְנֻפָּץ

שָׁרוּ כְּרוּבִים

עַל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה.

זלדה מתגעגעת לסבה בשיר ויוצרת מן הזדהות בין דמותו של אברהם אבינו לבין סבה. בתחילה היא מעמידה את אברהם אבינו בארבע שורות המקפלות את כל סיפורו של אברהם: הקב"ה מבטיח לו הבטחת הזרע "ככוכבי השמים לרוב" והנה הוא עומד בשיר מול הבטחה זו והקב"ה מצווה אותו לעקוד את יצחק. הכיצד? וסבה – בפוגרום ברוסיה, נמצא באותו מקום ממש(!) עד כדי כך שאולי אי אפשר לזהות על מי היא כותבת: "אותה אמונה שלמה" אולי ניתן לומר שהדמויות מתלכדות. סבי הוא בדמותו של אברהם אבינו. ולסבי (אולי גם לאברהם…) יש "מבט טלול וזקן רך גלים" יש ביחסה של זלדה לסבה כאל אברהם אבינו היכולת להדהד בכולנו את ההזדהות הנפשית שלנו עם עמנו באופן עמוק מאד. "אלוקינו ואלוקי אבותינו" כפשוטו… ואז- הדיסוננס בין העולם החיצוני, הקר, הנורא "אין דין ואין דיין"! ובין העולם הפנימי "בחדרו הסדוק, המנפץ – שרו כרובים על ירושלים של מעלה". האמונה הגדולה המצויה בליבו פנימה. אברהם המאמין הגדול, וסבה של זלדה וכך האומה כולה, דור אחרי דור.

לראשונה, בשיר של זלדה, חשתי את מה שכולנו מצטטים – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" לכאורה היה צריך להיות כתוב "ושכנתי בתוכו"?! אלא – בתוכו של כל אחד ואחד. בשירה של זלדה ניתן היה לחוש ולהתרגש, שזה זה ממש… תיאור השכינה בליבו של סבה, זהו מקדש פנימי שאין גבוה ממנו: "שרו הכרובים על ירושלים של מעלה". בתוך עולם קשה וכואב "שרים הכרובים" איזה דימוי נפלא.. ועל מי הם שרים? על הקב"ה כביכול "על ירושלים של מעלה"…

בפרשת תרומה , ה"קו המנחה" לפרשנות כולה הוא, דבריו של בעל ה"צידה לדרך" : "לא אמר 'ושכנתי בתוכו' אלא 'בתוכם', להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש כי אם מחמת ישראל, כי היכל ה' המה'…"המבט על המשכן עובר אלינו. "בלבבי משכן אבנה" המתנגן לנו, לשם אנחנו מכוונים ושם אנו מתפללים להיות. השכינה ומקומה הם לא רק במקדש ובקודש הקדשים, אלא בליבנו פנימה.

כהמשך לאותה גישה, הכלי יקר בפרשה משרטט את דמותו של תלמיד חכם על פי רמזים מהכפורת. (לכאורה, הרמזים הנלמדים מכל תיאור המשכן, מופנים אלינו המבקשים לכוון לאמיתה של תורה, וכמי שמשתדלים בענווה להיות מנהיגי חינוך…)

ב"קודים" נננסה לגעת בעצמנו –

א. ערך המחויבות והציווי

התורה פותחת : "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת… ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, א-ג, ח). ובהמשך "… והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר ויבאו כל החכמים העשים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אתה" (שמות ל"ו, ג-ה).

המילה המנחה, והרוח הנלמדת מהפסוקים היא: נדבת לב, ידבנו ליבו, נדבה..- רוח התנדבות גדולה מכל הלב המבקש לתת למשכן.

והנה דווקא רש"י, לכאורה, משבית מעט את השמחה של רוח ההתנדבות הגדולה. רש"י בתחילת פרשתנו מסביר , כי בכל פעם מבין שלוש הפעמים שהמילה "תרומה" חוזרת על עצמה, ישנה התייחסות לתרומה נפרדת שהייתה לצורך המשכן: מחצית השקל לאדנים – תרומת חובה, מחצית השקל של קרבנות הציבור – תרומת חובה, ותרומה של שאר החומרים הדרושים לבניין המשכן – נדבה ללא שיעור קבוע.

הרב עמיטל (ע"פ המהר"ל בגור אריה) היה מדגיש תמיד את ערך המחויבות!!! (כמו שרש"י הביא, שקודם לנתינה מרצון, יש לזכור לתת מתוך מחויבות מוחלטת "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט") דווקא בדור שלעיתים אנשים מתחמקים מלקבל אחריות – יש מקום להדגיש את הערך הגדול של החובה ולקיחת האחריות. רק אח"כ, בנוסף, יבוא ערך הנתינה מרצון, בלב אוהב, מתוך רצון אינסופי לתת לכלל ישראל.

ב. התורה של כולם, ורק כשכולם שם.. התורה מתקיימת!

בעשיית הארון פתחה התורה "ועשו ארון עצי שטים… "(כ"ה, י).

מדוע נאמר הציווי על עשיית הארון בלשון רבים – בניגוד לציוויים על עשיית שאר הכלים ("ועשית שלחן", "ועשית מנורת זהב" וכו') ואף בניגוד לציוויים השונים בפרשת הארון גופה ("וצפית אתו… ועשית עליו זר זהב…" וכו')?

הרמב"ן מציע לכך שני פירושים:

(א) ועשו ארון – יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן 'וצפית אתו', 'ויצקת לו', וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל.

(ב) ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון, בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולן לתורה.

את פירושו השני תומך רמב"ן בדברי מדרש רבה (שמות רבה ל"ד, ג):

מפני מה בכל הכלים האלה כתיב 'ועשית', ובארון כתיב 'ועשו ארון'? אמר רבי יהודה ברבי שלום: אמר לו הקב"ה: יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה.

לפי הרמב"ן, לשון רבים של "ועשו", מחייבת את כולנו. התורה שייכת לכולם, גדולים כקטנים, מורי הוראה ותינוקות של בית רבן.

אור החיים הקדוש האיר על כך נקודה נוספת: "לא נמנעה התורה כאן מדבר בלשון רבים…אלא מפני שממהות התורה הוא שלא תוכל להתגשם ביחיד…היא תורת חיים לציבור לאומה. ואף הגדול שבבני האומה לא יוכל להגשימה לבדו כל כולה". זה נפלא. הציווי בלשון רבים, רק בארון. כי שם לוחות העדות, התורה, ולא רק כמו ברמב"ן, שהתורה שייכת לכולם! אלא התורה מחייבת כל אחד לתת את חלקו המיוחד בתורה. לכל אחד האות המיוחדת שלו, והמצווה היותר מתאימה לו שאותה הוא מקיים באופן המיוחד לטבעו, ורק כשהתורה מתיישמת על ידי כולנו, היא מתקיימת… (איזה מקום יש לכל אחד! איזו גישה מרגשת שכולנו זקוקים לכולנו, שאי אפשר לוותר על אף אחד אף פעם …)

ג. המורה בדמות מלאך "שני כרובים- בדמות מלאכים להורות שאם הרב דומה למלאך ה' ישמעו תורה מפיהו…" (הכלי יקר)

הדברים מזכירים את דברי רבא המופרסמים במסכת יומא: "וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו" למה יש צורך לצפות בזהב טהור מבית ומחוץ? :" מכאן לתמיד חכם שאין תוכו כברו, שאינו תלמיד חכם". כל התורה כולה על רגל אחת… מחנך צריך להיות ישר עם עצמו. במקום שאליו הוא מחנך את לתלמידיו.. בלי "פוזות" חלילה, מותר להתלבט עם תלמיד, לשבת עימו במעגל בגובה הלב, ולשתף בדילמות באתגרים, בשאלות עמוקות… במקום שאתה נמצא באופן אמיתי וכן – תתחנך עם תלמידיך…

ד. לדעת הרמב"ן, תכלית הקמת המשכן הייתה השראת שכינה בישראל ויצירת תשתית קבועה לתקשורת בין הקב"ה לבין משה רבנו באמצעות הקול היוצא מבין שני הכרובים.

הפסוקים אינם מתארים בצורה מפורשת מהי צורתם של הכרובים, ובדברי חז"ל אנו מוצאים התמודדות עם השאלה. בסוגיה במסכת סוכה מובאת עמדתו של ר' אבהו ביחס לצורת הכרובים: "ומאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא. (סוכה, ה:). ר' אבהו מפרש שבמילה כרובים יש רמז לכך שצורת הכרובים הייתה פני תינוק. בארמית פירוש המילה רביא היא תינוק, ולפי זה משמעות המילה כרוב היא כמו תינוק – כ(כמו) רביא. לאור דבריו של ר' אבהו עולה השאלה מדוע צורת הכרובים הייתה כפני תינוק, על המשמעות ניתן למצוא בפירוש בעל הטורים לפסוק: כרביא – כי נער ישראל ואוהבהו (הושע, י"א, א). (בעל הטורים, שמות, כ"ה, יח). ר' יעקב בעל הטורים מסביר שהעובדה שצורת הכרובים הייתה כפני תינוק רומזת על אהבת ה' לבני ישראל כאהבת ההורה לבנו הצעיר; וכלשון הפסוק בהושע "כי נער ישראל ואוהבהו".

אך ניתן לראות בפסוק "כי נער ישראל ואוהבהו" גם פנייה אלינו ודרישה שלנו להיות כל הזמן בחזקת "נער". כזה ששואף להתקדם, ללמוד, תמיד להרגיש בהתחדשות. וכך למדנו בשם ר' ישראל מסלנט: "כי נער ישראל ואוהבהו" (הושע יא א) הגרי"ס ז"ל היה מבאר בעת שישראל מרגיש עצמו כנער דהיינו שנמצא במצב של התלמדות וחנוך כנער אזי הקב"ה אוהבהו, אמנם כאשר אינו מצוי בגדר התלמדות אינו בדרך הנכונה, דהיינו שמחובתנו להיות תמיד בחזקת מתחנכים ומתלמדים." רבי ישראל מסלנט לימד שהעובדה שצורת הכרובים הייתה כפני תינוק באה ללמדנו שהשראת השכינה תלויה בהתחדשות והתקדמות מתמדת, כמו התינוק. ואולי התנועה הדו סטרית בקשר בין עם ישראל לאביהם שבשמים, מוליכה ליצירת התוועדות, דיבור וקשר בין הסוף לאין סוף ברוך הוא. הקב"ה באהבתו אותנו "כי נער ישראל ואוהבהו". ואנחנו עושים את המוטל עלינו בחינת – יום יום יהיו בעיניך כחדשים. אנחנו כל הזמן בהתרגשות עם היכולת להתקשר עם הקב"ה, כנער שלראשונה זוכה להניח תפילין בכותל… שם במקום של האהבה "כי נער ישראל ואוהבהו" מתוך התרגשות והתלהבות ניתן לקבל עול מלכות שמים, ולומר:" שמע ישראל". בנקודת הפסגה של הכרובים הפונים זה אל זה, מתקיימת התוועדות: " ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים…"

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
ציטוט לא נכון
דוד שוקרון | 26-02-2020 17:09
הכותב הנכבד מר ליפשיץ כתוב שפתי כהן .ישמרו דעת מה עושה היהדות ? מצטטת שפתי רב ישמרו דעת אין דבר כזה בתורה ..ודי לחכימא ברמיזה