איך אפשר בכלל לעשות לפני ששומעים?

מה ההבדל בין שתי הקריאות "נעשה" לפני קבלת התורה, לבין "נעשה ונשמע", או בלשון אחרת- מה ההתפתחות שעברו בני ישראל, מקודם קבלת תורה, שאמרו "נעשה" לסוף פרשת משפטים, שאמרו "נעשה ונשמע"

איך אפשר בכלל לעשות לפני ששומעים?
  (צילום: שאטרסטוק)

בשבת שעברה, בפרשת "יתרו" לפני המעמד הגדול של קבלת תורה, עם ישראל מביע את הסכמתו לקבל את התורה:" ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה". עם ישראל כאיש אחד "ויענו יחדיו!!… נעשה" .

בפרשה שלנו, בסוף פרשת משפטים, שוב נפגשים בנכונות העם לקבל עליו עול מלכות שמים, והפעם בתוספת המילה "ונשמע": " ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".

שתי שאלות עומדות ברקע:

1. מה ההבדל בין שתי הקריאות "נעשה" לפני קבלת התורה, לבין "נעשה ונשמע", או בלשון אחרת- מה ההתפתחות שעברו בני ישראל, מקודם קבלת תורה, שאמרו "נעשה" לסוף פרשת משפטים, שאמרו "נעשה ונשמע"?

2. השאלה הידועה והמתבקשת- כיצד ניתן לעשות לפני ששומעים? הסדר היה צריך להיות הפוך- "נשמע ונעשה"

(את השאלה הראשונה נשאיר פתוחה למחשבה (מרצון להישאר ב"קצר"), רק נציע כיוון ראשוני למחשבה. מה שהתווסף מקודם מתן תורה בסיני ועד ברית האגנות – היה העיסוק בלימוד תורה והעמקת ידיעת התורה בעיקר במצוות של בין אדם לחברו).

ולשאלה השנייה, כיצד מקדימים "נעשה" ל"נשמע" נביא כמה כיווני תשובה.

כמה מרבותינו הראשונים חילקו בין מצוות שעליהן נאמר: "נעשה" לבין מצוות שעליהן נאמר: "נשמע":

האבן עזרא כתב: "נעשה כל המצוות שציוונו עד עתה, ונשמע כל המצוות העתידות", או בחלוקה אחרת בין "נעשה" ל"ונשמע": "נעשה"- המצוות הנטועות בלב ו "ונשמע"- מצוות הקבלה. או חלוקה בין מצוות "עשה " ( על זה נאמר "נעשה") ל"לא תעשה"- על זה אמרנו "ונשמע". הרמב"ן כתב:" עשה כל דברי ה' אשר ציוונו בעשרת הדיברות, ונשמע לקולך לכל אשר ציווית או תצווה".

העיקרון בתשובות פשוט- הם קיבלו על עצמם, שני "סוגי" מצוות.

חז"ל , כידוע, העלו את התשובה הפרדוקסאלית של הקדמת "נעשה" ל"נשמע" למדרגת המלאכים:

"אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב: "בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ"- ברישא עושי, והדר לשמוע". (שבת פח.)

(יש עיון נפלא של הרב חנן אהובנו, שלומד לעומק את הגמרא בשבת, כשהוא מצביע על ההבדל במספר המלאכים שקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים (שישים ריבוא) וכשנוטלים להם הכתרים אחרי חטא העגל: "ירדו מאה ועשרים ריבוא").

אנחנו נבקש לראות כמה גישות ל"נעשה" קודם שנשמע.

א. חשיבות עשיית המצווה, גם ללא שמיעה, או בלשון שלנו, ללא "שהתחברתי למצווה". וכך כתב מו"ר הרב ליכטנשטיין, (נביא מעט מדבריו) "…רצוני להתמקד ביסוד שעומד בבסיס קיומנו כיהודים… אשר מובע בתמציתיות בפסוק… "ויצו ה' א-להים על האדם" (בראשית ב',טז). במילה אחת: מִצווה. היהודי מוגדר על ידי היותו מְצֻוֶה.

אנו חיים בעולם שבו אידאל המימוש העצמי נראה מובן מאליו… אם תשאלו כיום אנשים לאיזו מטרה הם חותרים, וכוונתי לאנשים רציניים, התשובה הנפוצה ביותר תהיה, קרוב לוודאי, שהם מחפשים אחר המימוש העצמי והביטוי העצמי שלהם. כאשר לימדתי באוניברסיטה בארצות הברית קורס ב'אומנות הכתיבה למתחילים', תשובה זו הייתה הנפוצה ביותר, כמעט ללא יוצא מן הכלל, בשיחותיי עם הסטודנטים. בשבילם, המטרה המרכזית של הכתיבה הייתה הבעת תחושותיהם.

…כלל הלכתי מפורסם, שעשוי להיתפש גם כהשקפת עולם פילוסופית, קובע ש"גדול המְצֻוֶה ועושה ממי שאינו מְצֻוֶה ועושה"… במידה רבה, רואה היהדות את האדם כ'מְצֻוֶה'. לו נתבקשתי למנות מאפיין אחד שעומד במוקד היהדות, הייתי מונה ללא ספק את ה'מצווה'. המִצווה מניחה מראש שבאמצעותה מתקיים מפגש בין המְצַוֶה לבין המְצֻוֶה. זוהי משמעות אחת של המונח 'מצווה': מעשה וחוויה שבהם הקב"ה מצווה את האדם והאדם נענה לצו.

…במידה מסוימת, לחיות חיים של מצווה, פירושו לשעבד ולהכניע את רצונותינו ותאוותינו. המְצֻוֶה נוטה יותר לחיים תיאוצנטריים, שהקב"ה במרכזם, מאשר לחיים אנתרופוצנטריים, שהאדם במרכזם. האדם הַמְצֻוֶה מונחה על ידי רצון ה', לא על ידי תאוותיו והעדפותיו שלו. "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב,ד), זה כלל גדול בתורת היהדות. אפילו בתוך עולמה הפנימי של עבודת ה', צריך אדם להישמר שלא לשים בראש את נטיותיו שלו.

(ויצו ה' א-להים על האדם` – חיים של מִצווה, הרב אהרן ליכטנשטיין )

הדברים נפלאים ומדברים בעד עצמם! אדם לא רשאי לעשות "מסע קניות"… בעולמו של הקב"ה- האדם כמצווה!!!

ב. גישה כמעט הופכית למה שהבאנו, אנו מוצאים בדברים שכתב הרב זצ"ל במאמר לחג השבועות: ( מאמרי הראי"ה)

"הקדמת נעשה לנשמע זהו כחן של ישראל מאז ומעולם. מפני שאנו חשים בקרבנו שבמעמקי הטבע של כל מהותנו, כל קדושת היהדות צפונה. ואם אנו חשים איזו חלישות בגבורתה בנוגע לנפשנו, אנחנו צריכים ראשית לכל להתעורר להיות נאמנים לעצמנו.

…ואנחנו במעמד הר סיני, בעת אשר ראש הפסגה של אמיתת הווייתנו נתגלה על כללנו, בעת אשר אדון כל נגלה עלינו בערפלי טוהר ללמד לעמנו תורה ומצוות, באנו לידי המעלה העליונה הזאת, ונהיינו ישראלים טבעיים טהורים, כטבע האיתן של נשמתנו בעצם טהרה. ובשביל כך הקדמנו נעשה לנשמע…"

יסוד עצום מלמד אותנו הרב. במעמד הר סיני, "נהיינו ישראלים טבעיים טהורים" וטבענו הוא- תורה! הקדמת "נעשה" ל"נשמע" אפשרית, מכיוון שאין צורך לשמוע קודם העשייה. התורה טמונה בתוכנו פנימה, והרצון הטבעי שלנו הוא לקיים תורה. ( רמ"ח מצוות "עשה" כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה מצוות "לא תעשה" כנגד שס"ה גידים, מובן לפי זה. התורה מתאימה לנו, מצויה בנו, טבעית לנו, "וחיי עולם נטע בתוכנו". די מובנת, לפי זה, ההגדרה של ר' נחמן, המצוות כעצות…)

ג. ב"שפת אמת" (פרשת יתרו) אולי נמצא אפשרות לחבר בין שתי הגישות. בין ה"ציווי" האדם כמצווה, לבין המצווה כ"צוותא" ממקום של חיבור, שהמצוות טבעיות לנו, ואנו מבטאים בקיום המצוות את עולמנו הפנימי:

"גבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" שהקדימו נעשה לנשמע. אם כי בוודאי יש לבטוח ולהאמין כי לא יצווה השם יתברך רק אשר יהיה בכוחם. אך כי קבלו על עצמם לזכות לשמוע על ידי המעשה. וזה הקדמת נעשה לנשמע. וזהו עושי דברו. כי הנה בכל מעשה יש כוח דבר ה'… וכשעושים המעשים כראוי זוכים לשמוע הקול שהוא למעלה מהדיבור… ומובן גם לכל אדם כי הקול בפנימיות מהדיבור שמתחלק לפרטי דברים. והנה בני ישראל זכו במעשיהם וקבלת מלכותו. לשמוע קול השם יתברך…

קודם עושים את המצוות כציווי מוחלט "עושים המעשים כראוי.." וכשאדם מבין את מקומו מול הקב"ה, הוא מפנים שהקב"ה מבקש את טובתו, אוהב אותו ומבקש לצוותו "רק אשר יהיה בכוחם". היהודי , מתוך העשייה הוא מבין שהמגמה של ה' המצווה, היא אותה בקשה של האדם "המצווה". " לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", "לטוב לך" מתוך אהבתו אותנו.

ד. הסבר נוסף המפגיש בין הציווי מלמעלה, לבין, לעיתים, התחושה הפנימית נתן הרב בלומנצוויג: "נראה כי תיאור זה חושף מהי אהבה אמיתית. אוהב שמרוב חפצו להשפיע על אהובו מטובו ומכישרונותיו ולא מותיר מקום לבן הזוג, אינו אוהב אמיתי. מוקד אהבתו אינו זולתו, כי אם הוא עצמו. חפצו הוא להביא את עצמו לידי ביטוי דרך השִפעה שישפיע על אהובו. אהבה אמיתית זו אהבה שמותירה מקום לבן הזוג שאותו אוהבים. אהבה בה מתאים האוהב את עצמו לרצונותיו של אהובו, ועל פיהם מטיב הוא לו ופועל למענו. …בטל רצונך מפני רצונו. אהבה אמיתית היא אהבה בה מתחשב האוהב בבן זוגו ואת אהבתו מבטא הוא באופן שמותאם לרצונותיו של אהובו ובאופן שמותיר לו מקום לבוא בו לידי ביטוי…בנוגע לאהבת אדם לחברו מרבים להשתמש בביטוי 'חיבוק דֹב'. אהבה שלא מתחשבת באהוב, כמוה כחיבוקו של דב, חיבוק שחונק את מי שמחבקים אותו. כך באהבת איש לרעהו, וכך הוא בקשר בין ישראל לאביהם שבשמים. "

ממש נפלא. אם אתה אוהב באמת את חברך, תחשוב מה נכון לו… למה הוא זקוק. תן לו מקום, שהרי אתה אוהב אותו ולא את עצמך.. וכך גם מול הקב"ה. " בטל רצונך מפני רצונו" שהרי אנחנו אוהבים…

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע
תגובה אחת מיין לפי
1
אחרי על הניסים שעשה הקב"ה לבני ישראל
יפה יוסף | 09-02-2018 13:31
הם כבר האמינו ובטחו בהקבה שהוא רוצה רק בטובתם.אין כמו בטחון.אתה יודע שכל מה שהד' עושה רק לטובתך רק תקיים דברו!