לכולנו יש איזו מין תשוקה קטנה להציץ זה לזה ואלו לאלו. להציץ לחייהם של אחרים, לעמוד שלהם בפייסבוק, לחלון הסלון שלהם, להאזין במקרה או שלא לריכולים קטנים וגדולים שיספרו לנו משהו על מישהו. להציץ. והכי אנחנו אוהבים להציץ למפורסמים. ובמיוחד לפוליטיקאים. לאנשים שתפקידם להוביל אותנו ולקבל עבורנו החלטות הרות גורל. הרצון הזה להציץ לעולם הפוליטיקה, לחשוף, להפשיט ולהציג בערום את גדולי המנהיגים איננה רק מנת חלקה של העיתונות, אלא גם של הטלוויזיה והקולנוע. ו'בית הקלפים', 'ג'קי' וכמובן 'האיש שהפיל את הבית הלבן' הן דוגמאות לכך. הצצה קולנועית לסיפור פוליטי שאפילו קרה באמת. איזה כיף. להציץ ככה.

במובנים רבים 'האיש שהפיל את הבית הלבן' מספק לנו את הכיף הזה וגם נותן לנו ליהנות ממוסיקה טובה, צילומי נוף משגעים של וושינגטון על מקדשיה ומשחק מרשים של חלק מהשחקנים.