כתבה על העבר: נעצור בשנת 98'
שנה מעניינת. שנה שבה לימדו אותי בבית לאהוב את נבחרת ברזיל, אז נדלקתי על השמאלית ריבאלדו ובעקבותיו על ברצלונה. גיליתי שחקן צעיר בשם אלן אייברסון שגרם לי לסחרחורת בכל הקפצת כדור וגרם לי לסבול בגלל זה שנים כאוהד פילי. קצת אחרי שצפייה אקראית בעדי גורדון נותן למכבי בראש בגמר הגביע הישראלי השאירה אותי עם לסבול עם הפועל ירושלים. ברצלונה השתחררה מהתקופה הנוראית שלה בתחילת המילניום (ותחזור לשם לדעתי כשעידן מסי יסתיים) פילי עושה קולות של קבוצת NBA עם עתיד ואפילו הווה. וגם ירושלים הפכה לקצת פחות לוזרית ולפחות שכונתית.
והיה עוד שחקן ששיחק כדורסל ב98' שפחות תפס לי אז את העין. שדווקא קיוויתי אז שיפסיד. אהבתי אנדרדוגים. אבל מה הבנתי? הייתי ילד. וגם אם לא הבנתי אז מה אני רואה- הספקתי לראות קצת את ג'ורדן בלייב. בשיקגו.
לא ידעתי שיבוא יום והוא ישים אצלי בכיס הקטן את כל השמות האחרים שהכרתי ושאהבתי. זה קרה אחרי הפרישה השניה. מה שמוכיח שלפחות תבונה בסיסית יש לי (תארו לכם שהיית הופך לאחד מאלה שמסתובבים חופשי בפומבי ומספרים לך שבראיינט היה שחקן גדול יותר…)
גמר המזרח 98'
פלייאוף 98. הטבעת האחרונה של מייקל. לא הסדרה מול יוטה מעניינת אותנו היום אלא גמר המזרח של אותה שנה.
בשש עונות בהן זכה מייקל באליפות רק שתי קבוצות לקחו אותו למשחק שביעי מכריע, הניקס ב-92' ואינדיאנה ב-98'. אבל בעוד הניקס היו שק חבטות קבוע, גם אם מאתגר של מייקל, אינדיאנה היתה יריבה חדשה של הבולס, ואגב – היא היתה היחידה שניצחה פעמיים את שיקגו בעונת ה72-10.
שיקגו לא נתקלה בקשיים מיוחדים עד גמר המזרח. עם 1-7 כולל על הנטס ועל ההורנטס. אצל אינדיאנה זה היה 2-7 על הקאבס והניקס.
אז מי היתה אינדיאנה מודל 98?
בקצרה: יחידה לוחמת. קבוצה מאוזנת, מקום שלישי במזרח באותה עונה. היום זוכרים בעיקר את רג'י מילר (42% ל-3, 55% ל-2, 86% מהקו). אבל סביבו שיחקו כריס מאלין וריק סמית'ס המצוינים. מארק ג'קסון דל דייויס אנטוניו דייויס ודריל מקי השלימו חבורה קשוחה שהעמידה את ההגנה החמישית בטיבה בליגה.
3 משחקים זכורים לי, מי יותר ומי פחות, מאותה סדרה. משחק 2, משחק 4, ומשחק 7.
משחק 2: 0-1 לשיקגו
המשחק זכור בגלל ג'ורדן. אינדיאנה עלתה למשחק הזה דרוכה ומפוקסת ונחושה להשוות את הסדרה ולקחה את ההובלה מהרגע הראשון ועד אמצע הרבע השלישי.
אצל שיקגו זה היה אחד מאותם ימים בהם מייקל התעורר איפשהו בתחילת הרבע השני ולא הסתכל אחורה. 5 אס', 4 חטיפות, 0 איבודי כדור ו-41 נק' עם 60% מהשדה. הנה לקט:
משחק 4
המשחק הביא לנו את הסל הכי מפורסם בסדרה הזו. אבל לפני זה היה משחק מעולה ונראה ששיקגו כבר היתה שם בדרך לגמור את הסדרה.
שיקגו, ביתרון 1-2 בסדרה, דאגה לשמור על פער קטן לכל אורך המשחק כשמייקל עוקץ בכל פעם שהפייסרס התקרבו. והם התקרבו, בעיקר מחוץ לקשת. עם 11 מ-18 באותו ערב, ובעיקר בפיגור נקודה, אחרי 2 החטאות של פיפן מהקו, רג'י מילר דחף את ג'ורדן ונתן לנו את הרגע הזה:
משחק 7
והיה היה משחק 7. זה השלב שבו אמורים ומצפים לקרוא על משחק אגדי של 45 נק' עם כמה סלי קלאץ' של מייקל ששברו את הפייסרס. אבל המשחק הזה לא היה משחק קלאסי שלו, ובמבט ראשון תמיד ראיתי בזה אפילו "משחק רע" שלו.
ג'ורדן, למי שזוכר, לא הצליח להיכנס למשחק הזה כמו שצריך. דווקא למשחק הזה: משחק מס' 7. מסוג המשחקים שכל העולם התרגל לראות אותו לוקח בידיים, עם כמה ג'אמפים לרפרטואר.
וכשמייקל לא נכנס למשחק כמו שצריך הוא בדרך היה עושה דבר מאד פשוט – מכניס את עצמו למשחק בכוח.
אז אינדיאנה פתחה חזק, ג'ורדן החטיא כמה זריקות. ג'קסון, דל דייויס ורגי' פתחו נחושים ועפו ל-8-20 כבר ברבע הראשון.
וג'ורדן?
הזריקות המשיכו ללכת החוצה. אז הוא התחיל לחלק את הכדור לפיפן, לקוקוץ', ללכת לריבאונד בהגנה ובהתקפה, ולהיכנס למאלין לג'קסון ולרג'י מילר לתוך הגופיה.
שיקגו לא שיחקה כדורסל גדול במחצית הזו. היא שיחקה כמו שמייקל שיחק, וחפרה את דרכה חזרה למשחק דרך ריב' התקפה, הליכה לקו שוב ושוב, והגנה חונקת, עוצרת את אינדי על 18 בלבד ברבע השני ויורדת למחצית ביתרון 2.
מייקל התחיל ללכת יותר חזק לסל, ולריבאונד התקפה. ואם נאמר את זה בקול – שיקגו, איתו ובעקבותיו, שיחקה במשחק הזה כמו אנדרדוג, כמו קבוצה נחותה שנלחמת על החיים ויודעת שבכדורסל רגיל זה כבר לא ילך הערב. מוזר, אבל זו היתה ההרגשה למי שצפה בבולס באותו משחק.
ג'ורדן כמובן החל לייצר נקודות. אבל האחוזים, והשליטה במשחק לא היו שם. אז הוא לקח 5 כ"ח בהתקפה, חלקם מהחטאות שלו עצמו וייצר בכוח את הנקודות. והיה לשיקגו גם טוני קוקוץ שירה מכל טווח ודאג כמעט לבדו להשאיר את שיקגו ביתרון לאורך כל הרבע השלישי. 21 היו לו במשחק, עם 7-11 מהשדה.
ברבע הרביעי אינדיאנה הפכה במהירות פיגור איתו היא נכנסה לרבע ליתרון 3. ג'ורדן עלה חזרה מהספסל. הוא לא עשה עוד אחד מהקסמים שלו. הוא פשוט אסף לעצמו ריב' אחרי החטאה לא אופיינית והניח 2, נמרח על הרצפה מול שלושה שחקנים בשביל כדור אבוד, סידר ללונגלי אסיסט אחרי עוד התכווצות הגנתית, והשווה את התוצאה מהקו 5 דקות לסיום, שם פיפן (במשחק חלש מאד בפני עצמו) התעורר פתאום וסידר לשיקאגו 5 נק' יתרון.
ושם זה גם נגמר 83-88 עם 28 למייקל, 21 לקוקוץ', מול 22 לרג'י. ובעיקר- שימו לב- 22-4(!) לבולס בכדורים חוזרים בהתקפה.
וזה התקציר:
https://www.youtube.com/watch?v=AMMqSLerDns
מייקל קלע "רק" 28 במשחק הזה ב36% מהשדה, ו66% מהקו. אבל הוריד 9 ריב' (5 בהתקפה) חילק 8 אס' חנק את מילר בהגנה ברגע הנכון, ובעיקר הראה, לא שלא ידענו, שהוא מסוגל לנצח משחקים דרך השתטחות על הפרקט, ודרך הטרפת השחקנים שסביבו ברגע הנכון.
גם בלי לתת לכדור לצלול עם הבאזר, בלי לקלוע 45, ובלי לקבור ג'אמפרים ברצף על הפרצוף של היריב ברבע האחרון. את זה הוא כבר שמר ללג'אז.
לעדכוני ליגת ה-NBA, משחקים, שחקנים, טורי דעה בדף הפייסבוק: NBA ישראל
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
