והנה, מבלי שחיפשתי אותה, מצאתי אותה. “עוד אני פוסע, מחפש אחריה, אהבת חיי…”
אנשים שואלים מדוע טסתי להודו. מתוך מגוון התשובות אני בוחרת לי תשובה מתאימה בעיני לכוונתו של השואל. אכן, לא חסרות סיבות: הגעתי לספוג אווירה שונה. רציתי הפסקה מחיי מדינתנו הקטנה והלחוצה. הייתי מוכרחה לנשום קצב חיים אחר. אולי 'לחפש את עצמי' נשמע בנאלי אבל אני מוכנה להודות גם בקיומו של הרצון לגלות את עצמי מחדש, בלי מסכות, בלי קליפות. אבל דווקא שם, רחוק מהקלחת הישראלית הרוחשת, גיליתי לא את עצמי הפנימית, הנחבאת, אלא את הישראליות האבודה.
כן רבותיי, ארץ ישראל של ימי קום המדינה שרבים מתגעגעים אליה נגלתה לעיני כמובלעת קטנה.
הודו (פלאש 90)
בתוך תת יבשת הודו הגדולה. אפילו אני, שנולדתי הרבה אחרי מוצאת את עצמי לעיתים נתקפת געגוע מוזר, כמיהה לפשטות הזמנים ההם ולתמימות שנשפכת מהשירים, מהתמונות והסיפורים.
אומרים ישנה ארץ – נעלמה אותה ארץ? הפכה פניה לבלתי הכר? מסתבר שלא. אותה ארץ חיה וקיימת. מושבות קטנות, דומות דמיון מופלא לאותה ארץ תמימה, לאותו מושא געגועים קסום צצות ומתפתחות רחוק ובשקט.
ישראלים רבים טסים להודו. ישראלים שכמובן לא מחשיבים את עצמם כתיירים. הו לא. הישראלים כל כך פתוחים, פניהם גלויות וליבם חם. התיירים- אירופאים, אמריקאים, יפנים, לא משנה מאיפה- הם קרים, סגורים, שונים. הישראלי וההודי בעלי אותו מזג, לשניהם נשמה משוחררת וקלילה.
אך לפני שאתאר את התרשמותי מהישראלים בהודו אולי כדאי להסביר כמה דברים על ההודים בהודו. ההודים הם עם שמח. הם עולים לרכבת של 20 שעות ויותר, מתיישבים, פורשים שמיכה. שותים צ'אי ומתחילים להכיר את שכניהם לנסיעה. רגע, לא. זו הישראלית שבי משליכה על המראות שעיני רואות ומפרשת לפי קודים מוכרים מהתרבות שלה. אנסה להיות רק תיירת, סתם תיירת, לא ישראלית. ההודי הממוצע, זה שנוסע ברכבות הרגילות לא צריך "להתחיל להכיר" את האנשים שמסביבו. ההיכרות היא אוטומטית, חפה מכל גינונים מיותרים. ממקומי בדרגש, קרובה פיזית אך רחוקה מנטלית, נמצאת בעבר השני של השפה, אני מסוגלת להבין שאין כאן לחיצות יד רשמיות. לא 'נעים מאוד, מאיפה אתה' וכו' אלא פשוט הוויית ביחד אחד מחובר במהותו.
כשאחת שרה, השאר מצטרפות בלי לשים לב שזה קורה, בלי מחשבה. כשאחד פותח עיתון, השאר יחד איתו עוקבים אחרי השורות (מי שיודע לקרוא, כמובן.) והמוזיקה… המוזיקה מסבירה הכל. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים לערוך חפלות שמחות בן רגע באוטובוס אבל כנראה שיש לנו עוד מה ללמוד. אף מבט לא נשלח לעבר הצעירים עם המוזיקה השמחה (לפעמים העוצמה הייתה כה גבוהה שחשבתי שהיא מגיעה מרמקולים ברכבת ולא מפלאפונים פשוטים של בני נוער.) אנשים שרים, מתנועעים. מדברים, צוחקים, אוכלים. כל כך פשוט עד שאין זה פלא שאנשים גם הולכים לישון ללא מבוכה אחד ליד השני ופוצחים בנחירות רמות על אף היותם זרים.
היכן היא הפשטות שנעלמה? (פלאש 90)
זרים? האמנם? אני מתחילה לחשוב שהמושג הזה לא באמת קיים. בינם לבין עצמם הם כולם מכירים, כולם אחים.
אני יושבת בגסט האוס או בבית יהודי כלשהו. בלב עמק מוריק או ליד מפל מים. בבית חב"ד או סתם ברחוב. ישראלים ניגשים אחד אל השני והנה מתחולל הקסם: נפתחים, מדברים, מציעים עצה. תוך כמה דקות כבר אין הבדלים. הגיל לא משנה, גם לא הרקע הדתי. כשמטיילים יחד כולם שווים. אנשים שונים הפכים לחברים בלי מאמץ, בלי הקושי הבלתי נסבל שמתווסף להתהוות קשרים בארץ.
כך מתרקם לו הווי ישראלי פתוח ותוסס, אולי בהשפעת הפתיחות ההודית המובנת מאליה.
הישראלי בישראל לא יחליף מילה עם שכנו לאוטובוס, למעלית, בתור לקניות בסופר. הישראלי בהודו בפוגשו ישראלי אחר ישב, ידבר, יפתח שיחות בעלות עומק ומשמעות. הדלתות לקשרים חדשים, חזקים ומענינים נפתחות כאן בקלות רבה יותר מבכל מקום אחר. כל תחילת שיחה אקראית הוא צוהר להיכרות מעמיקה שיכולה להוביל לתובנות. הישראליות שאבדה לנו על פשטותה ויופיה מתבטאת בקשר הפשוט בין האנשים- מבוגרים, נערים ומשפחות. למרבה האירוניה זה קורה דרך האהבה להודו, אבל זה קורה.
עכשיו רק צריך להביא את זה לכאן. אולי לכבוד יום העצמאות כל אחד ינסה לעשות 'גזור- הדבק' למציאות המנוכרת לכאורה כאן בארץ. חיוך, מילה, השתתפות במה שקורה אחד לשני. זה אפשרי, זה הכרחי. חג שמח לכולם.
מי בעד העתק הדבק? הודי (פלאש 90)
הביאה לדפוס מוריה שלום
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
