אחד הסיפורים הקצרים והיפים של רבי נחמן מברסלב מספר על מלך שחלם חלום, שבשנה הקרובה כל התבואה שתגדל תהיה כזו שמי שיאכל ממנה יהפוך למשוגע. המלך התייעץ עם חברו הקרוב מה יעשו והחבר הציע שיאגרו לעצמם תבואה מהשנה הנוכחית, וכך הם יוכלו לאכול את התבואה הישנה ולהישאר שפויים. המלך בחכמתו מעיר לחבר שבמידה וכך יעשו, הרי שהם אלו שייחשבו לזרים, שונים ולמשוגעים בעולם, שכן רק הם יהיו נורמליים, ועל כן הוא מציע הצעה אחרת: "נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק אם נסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע".
בסיפור קצר זה מחדד רבי נחמן את ההכרה שאנחנו חיים בעולם שנראה מאד נורמלי, אבל בעומק הוא מלא שיגעון. עולם בו אנשים עסוקים יומם וליל בשאלות שגרתיות של כמה כסף, כמה כבוד וכמה בחוץ יש לי, ושוכחים שמוקד החיים נמצא בפנים: הן במובנים נפשיים של עולם פנימי על ההרגשות, המחשבות והרצונות שבו. הן במובנים פשוטים של השקעה במשפחה, בזוגיות, ובהגשמת הערכים בהם אני מאמין והן במובנים הדתיים והרוחניים של עבודת ה', השקעה בתפילה וקיום מצוות.
ההבנה הזו מאתגרת ולא קלה לעיכול. גם כי כולנו אוכלים מהתבואה הזו: יש הכרחים בעולם הזה ושאלות של פרנסה והשפעה נוכחות בחיינו בעל כורחנו. אבל גם כי כולנו במובנים מסוימים רוצים לאכול מהתבואה הזו, מאמינים גם בהתפתחות ובמשמעות שיש בכוחות העולם הזה, על אף הסכנות המצויות בו.
הפתרון שמציע רבי נחמן איננו להסתגר בתיבת נח למשך כל החיים ולאכול מהתבואה האחרת, זו שלא קיימת בעולם הממשי. אך בכ"ז רבי נחמן מזכיר שכדי לשרוד, ואולי עמוק מכך, לחיות נכון בתוך העולם המשוגע הזה – צריך לחרוט עמוק על המצח סימן שמזכיר לנו כל העת שכל המשמעות, היופי והחן שיש בהתרחבות העולם הזה – מקבלת תוקף וחיות רק כאשר אנחנו קשובים ומצויים גם בעולם הפנימי, זה שבהגדרות עומק הוא הנורמלי.
הבחירה של לא מעט בחורים ובחורות להיעצר רגע לפני הטביעה בעולם המשוגע: זה שנמצא באוניברסיטה, בצבא או בשוק העבודה – ולצלול עמוק לתוך בית מדרש, היא בעיניי האופן היקר והחשוב ביותר בו חורטים על המצח את הסימון המזכיר הזה. אך כדי שהחריטה הזו תתרחש באופן עמוק, כזה שלא ייעלם בן רגע כשנצא משערי בית המדרש אל העולם הסוער, צריך לתת לתקופה הזו את הכבוד ולא לנסות לעשות בתוכה עוד אלף ואחד דברים. המחשבה האינטואיטיבית שמקבלת גם לא אחת חיזוקים מהסביבה אומרת: זה שנה שנתיים שאת בת חורין לעשות כרצונך ולכן כדאי להתכונן להמשך החיים: לנצל את הזמן לעשות פסיכומטרי, לשלב גם עבודה או התנדבות קהילתית בתוכה, אולי לעשות איזו הפסקה באמצע השנה ולעשות את שביל ישראל, אולי להתחיל איזה קורס באוניברסיטה הפתוחה ולצבור נ"ז. ובוודאי לגשת לכל מיון אפשרי בצבא כדי לקבל את התפקיד הטוב ביותר. כל הרעיונות הללו הם טובים וחשובים – אך הם לא מאפשרים ליצור אטמוספירה כזו שתחרוט על המצח והסימון הופך לציור, כזה שיורד אחרי מקלחת אחת או שתיים, או מאה.
כדי לאכול מהתבואה המשוגעת בהמשך החיים, ודווקא כי אנחנו מאמינים שיש לאכול מהתבואה הזו אח"כ, צריך להיות קצת לא נורמלי, קצת לא מכאן. זה מתח עדין ודק, איך הזרות בתוך המציאות לא הופכת אותנו להיות במערה אבל העולם שלנו כ"כ נורמלי (ובלשונו של רבי נחמן כל כך משוגע…), שאם גם השנים בבית המדרש יהיו כאלו ולא יצליחו לבנות איזה צ'יפ בתוכנו שיהווה, כמו הסימון על המצח, תזכורת חיה ונושמת ששואפת כל הזמן למקום אחר וגבוה יותר מהיום יום השוחק – המאבק הזה בהמשך הוא כמעט חסר סיכוי.
בחזרה למשל של רבי נחמן, סוף דבריו של המלך לחברו היו: "שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן שתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגע". בדברים אלו מזכיר רבי נחמן גם את החשיבות לייצר בתקופת בית המדרש חברויות של בית מדרש, כאלו שעסוקות בשאלות של עומק ומשמעות, כאלו שידחפו אותנו בהמשך החיים לחיות על פי הסימן, להיות קשובים לקולות הפנימיים שבתוכנו ולהזכיר לנו מהיכן החיות נובעת ומגיעה.
=======
הכותבת מלמדת ומנהלת את תוכנית מתיבתא במת"ן ירושלים וחברת ארגון רבני ורבניות 'בית הלל'
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
