זה לא פשוט להיות שונה. אבל כשזה מגיע לחברה שלנו הרבה פעמים זה כמעט בלתי אפשרי. ולא בגלל חסרון במקום, או אפילו מוסכמה חברתית. יותר מהכל יש פה עניין של מסגרת, וכאשר המסגרת הזאת לא תואמת לתופעה מסוימת, החברה שלנו לא תמיד יודעת איך לטפל בה.
ישבתי בבית קפה לפני כמה ימים והתפללתי שכסא הקש יאכל אותי. מולי ישב בחור נאה, בן גילי, ונראה כמתייסר בייסורים נוראיים. הדבר שהוא רצה לעשות יותר מכל היה לקום ולרוץ לעבר הדלת, אבל הנימוס המתבקש השאיר אותו דבוק למושב.
"איזה קטעים שנירה שכחה לספר לי שאת אלמנה עם ילד".
נידבתי חצי חיוך ופניתי לרוקן את מה שנשאר מכוס הקפה שלי, מקווה שהוא יהפוך בדרך פלאית כלשהי ליין. בראשי עברו מספר סצנות אלימות המשלבות את נירה.
הוא היה בחור טוב, ממשפחה טובה והשיחה בינינו קלחה בחופשיות עד לאותו הרגע הגורלי בו הבנתי כי החברה המשדכת החליטה לשחק את הבורא בעודה קובעת איזה מידע להסתיר מכל אחד מאיתנו.
התוצאה הייתה הרגע הזה.
"אתה יכול ללכת, אתה יודע".
"לא לא" הוא נע בחוסר נחת.
"אני רצינית", נאנחתי. "אין סיבה להעמיד פנים, אתה לא מעוניין במישהי עם ילד".
הוא נראה כאילו השיל בבת אחת מאה קילו. "באמת?"
"כן".
"תודה שאת מבינה".
משכתי בכתפיי, בהחלט הבנתי, אפילו יותר טוב ממנו. ממש יכולתי לראות את הגלגלים הקטנים בראשו זזים, מנסים לדמות סיטואציה בה יצטרך להכיר את הבן שלי או להתמודד עם השכול. וזה כל מה שהיה נחוץ כדי להזין את רגש הפאניקה. הוא השאיר שטר של עשרים על השולחן ויצא בזריזות לפני שאשנה את דעתי, או אתחיל לייבב על גורלי המר.
ישבתי שם לבד עם שתי כוסות קפה, וניסיתי לפצח את עניין הפרק- ב' בחברה האנושית בכלל ובדתית בפרט. הבנתי שאנשים פשוט לא יודעים איך להתמודד עם מי ששונה והם מרגישים מעין חובה לקטלג אותנו כדי שלא נהיה כאלה. למשל, לדעת החברה כל מה שאישה במצבי יכולה לרצות הוא לתפוס לעצמה גבר ולחייב אותו מיד להיות לי לבעל ואב לבני. אנשים לא מצפים שתהיה לי ההבנה והיכולת להבין צרכים של אחרים או לא להתפשר על חיפוש האהבה.
הדבר צרם לי במיוחד כשצפיתי בכמה פרקים מהסדרה "סרוגים". שם נתי- הבחור עם בעיות המחוייבות הקשות, שם את עינו על גרושה עם ילד. איפשהו הרגשתי כי הדמות נכתבה לא על בסיס חוויות אמיתיות של אישה במצבה, אלא לפי הבנתם של יוצרי הסדרה, כיצד גרושה דתייה עם ילד אמורה להתנהג.
בתוך כמה פרקים היא הספיקה להביא את הבן שלה לדייט הראשון, לחלוק שריטות שהתקבלו מהאקס וכמובן- לדרוש מחויבות טוטאלית, כמעט מההתחלה. אין פלא שהדייט שלי ברח.
כבר כמה פעמים שמעתי מה אני באמת צריכה: גבר רציני, עם ניסיון, שאולי עבר את מה שאני עברתי. בקיצור, מישהו מבוגר ממני ב-15 שנה לפחות ושאני לא אצפה ליותר, אחרי הכל, אני אלמנה עם ילד.
אני באמת לא מצפה להרבה. אני מבינה עד כמה זהו צעד קשה, ועד כמה אי אפשר להימנע מהמחשבה של "האם אני אוכל להתמודד עם זה?" אבל לפחות אל תתייחסו אליי בתור קריקטורה. אני לא "אלמנה עם ילד". אני עצמי, אדם נפרד עם רצונות ומעלות משלו, כמו כולנו. אל תגידו לי מה אני צריכה ואל תנסו לכפות עליי התנהגות מסויימת.
גם לגרושים\גרושות ואלמנים\אלמנות יש חלומות, קשיים ותקוות לבנות בית נוסף, במקום אותו הבית שנחרב. רובנו אנשים ריאליסטים שהצליחו לצמוח ולקום מחדש על הרגליים אחרי שבירה טוטאלית. אם כבר, אנחנו יכולים לדעת על החיים הרבה יותר ולהכיל גם את מי שלא עבר את המשברים שלנו.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
