אז במה אתם רוצים שיתעסקו?

תפקידם של רבנים הוא ללמד תורה, אני מאמין שנושא זה אינו שנוי במחלוקת. הבה נפתח את התורה ונראה במה היא עוסקת. בהכללה גסה, שלושת הנושאים הראשיים בהם עוסק התנ"ך הם: מלחמות, בית המקדש ועבודה זרה.

נושאים מרכזיים נוספים הם חוקים כלכליים, מחאה על חוסר צדק חברתי, מלוכה ושלטון ולא מעט עניינים של השגחה וצדק אלוקי.

אם נשאל אדם רחוב  כיצד הוא מגדיר אדם דתי הוא יאמר: אדם שמניח תפילין, מתפלל שלוש תפילות ביום, מברך על האוכל, שומר שבת וכשרות אולי גם שומר נגיעה\טהרת המשפחה.

אם מדובר על אישה הוא מן הסתם יתייחס לצניעותה ולשאלה האם יש לה כיסוי ראש. נושאים אלו כפי שאמרנו הם יחסית זניחים בתנ"ך.

תפילין הם נושא שכמעט לא קיים בתנ"ך, התפילה כציווי הלכתי ומחייב גם היא נושא זניח. ניתן לראות אנשים מתפללים בעיקר בעת צרה: משה בעת שנצטרעה מרים, חנה כאשר היא רוצה להיפקד ועוד. כלומר מפשט הכתובים בלבד, התפילה היא תוצאה של עת משבר או שמחה ולא חיוב הלכתי ברור ומחייב(ובכך נחלקו הרמב"ם והרמב"ן ואכמ"ל).

כשרות גם היא נושא זניח ומופיעה בעיקר בהקשר של אי היטמעות בעמים הסובבים. ענייני האישות אמנם נזכרים בהרחבה במקומם אבל כעניין של תוכחה לא מופיעים כעניין בפני עצמו אלא חלק מהקשר רחב יותר: ראובן ובלהה כחלק ממאבק הכוחות בתוך משפחת יעקב,דוד ובת שבע כעניין לא מוסרי, הזנות עם בנות מואב בהקשר של ע"ז, ועוד ועוד.

המקום היחיד בו עניין האישות תופס מקום כעניין בפני עצמו הוא בימי עזרא.

הנושא היחיד שמקבל בתנ"ך את המקום שהיינו מצפים הוא השבתות והמועדים. וגם שם-בהקשרים רחבים יותר מהמקובל היום: מנחת השעורים והביכורים בחג השבועות, קרבן הפסח בחג הפסח, עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ועוד.

מחלה ושמה גלות

אולי נעבור לתורה שבעל פה?

ספר "משנה תורה" של הרמב"ם נקרא כך כי בעיני מחברו כי הוא מסכם את כל התורה שבעל פה. בספר ישנם 14 כרכים ו-1000 פרקים. כל הנושאים ה-'דתיים' שנזכרו למעלה תופסים בדיוק שלושה כרכים(זמנים,אהבה, קדושה). לשם השוואה: עניינים 'כלכליים' מובהקים הם נושאם של שלושה ספרים (קנין,נזיקין, משפטים).

עוד שני כרכים עוסקים בעבודת בית המקדש(עבודה,קרבנות) ועוד שני כרכים שהם כמעט חסרי מובן בתקופה שבה אין בית מקדש(טהרה, זרעים). להלכות בשר וחלב מוקדש פרק אחד בעוד להלכות מלכים ומלחמותיהם שנים עשר פרקים.

איך זה קרה?

במילה אחת: גלות. הגלות גרמה לשתי בעיות: במישור הרוחני- עזיבה של העיסוק בענייני אמונות, דעות ומוסר לטובת עיסוק בלעדי בפרטים הלכתיים. במישור המעשי-מציאות של העדר בית מקדש, שלטון  עצמאי בארץ ומערכת בתי דין גרמה למעבר בלעדי לעיסוק בעניינים שמצד האמת הם פחות משמעותיים. דוגמה מצוינת לכך היא ספר דניאל. דניאל ומגילת אסתר הם ככל הנראה שני הספרים הגלותיים ביותר בתנ"ך.

דניאל גדל במלונו של נבוכדנצר. אותו נבוכדנצר שהחריב את בית המקדש. הוא מקפיד מאוד על אי אכילת פת עכו"ם, אבל לא נוקף אצבע למען מניעת חורבן הבית וההרג והגלות שמגיעים בעקבותיו. מתפילתו של דניאל אגב, לומדים חז"ל שיש צורך להתפלל לכיוון ירושלים. אין כאן חלילה מילת ביקורת על דניאל, פשוט כורח המציאות: כשאי אפשר להציל את ירושלים אפשר רק להתפלל.

מה זו בעצם יהדות?

מכל האמור לעיל עולה מסקנה אחת: מבחינה מעשית, היהדות עוסקת בעיקר בעניינים כלליים-ציבוריים: הן מבחינה 'צבאית-משפטית-כלכלית-חברתית' והן מבחינה 'דתית'-בית המקדש. כל שאר ההנהגות המעשיות לאדם הפרטי הן בסך הכול נגזרת של העובדה הזו.

ממילא בכך הרבנים צריכים להתעסק. כל ביקורת שמנסה לקעקע את חובתם של הרבנים לעסוק בנושאים הללו (מבלי להתייחס לעצם הדברים שנאמרים כמובן) נובעת מבורות או מפחד. או במילים אחרות: למה רבנים מתעסקים בפוליטיקה? כי אין להם משהו יותר טוב לעשות.

==

יצחק צוברה הוא תלמיד ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' במודיעין.