אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

תשע שנים להסתלקותו של המרא דאתרא האחרון

אישיותו יוצאת הדופן של הרב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, כמעט ולא ידועה לציבור שאינו חיפאי, אבל מי שזכה להכיר אותו מקרוב, יוכל להעיד על אישיות רבנית לא שגרתית. הוא היא איש עקרונות ואמת כאשר סיסמתו העיקרית הייתה "לא תגורו", על רב אסור לפחד לומר את דעתו, גם אם היא מכאיבה.

תשע שנים להסתלקותו של המרא דאתרא האחרון
  הרב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל

היום חל יום השנה התשיעי לפטירתו של הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט, מי ששימש במשך למעלה מארבעים שנה כרבה של שכונת "אחוזה" בחיפה.

הוא הגיע לדרגות בכירות מאוד בעולם האקדמי, אבל עם זאת נשאר נאמן לתורת ישראל ולא הסכים לכופף את התורה על מנת "שתתאים" למדע.

הוא היא איש עקרונות ואמת כאשר סיסמתו העיקרית הייתה "לא תגורו", על רב אסור לפחד לומר את דעתו, גם אם היא מכאיבה.

סטודנט בהכשר "מועצת גדולי תורה"

הרב בנדיקט נולד בוינה ואת רוב ילדותו בילה שם בבתי ספר ובתלמודי תורה. בתקופת בחרותו עבר ללמוד בישיבת פרשבורג (כיום נקראת העיר ברטיסלבה, בירת סלובקיה), במשולש הגבולות צ'כוסלובקיה-הונגריה-אוסטריה, שם הכיר את שיטת הלימוד מבית מדרשו של ה"חת"ם סופר", שבניגוד לשיטה הליטאית של וולוז'ין ובריסק, עסקה פחות בפלפול ויותר במציאת מקורות על מנת לסלק קשיים וקושיות בלימוד התלמוד.

עם תום לימודיו בישיבה חזר לוינה ושימש כרב בית כנסת באחת הקהילות בעיר. וינה באותם ימים שבין מלחמות העולם היתה מרכז של תורה, בקנה מידה עולמי. בשנת 38' עם פלישת הגרמנים לאוסטריה (ה"אנשלוס") נאלץ הרב לברוח מאוסטריה ועבר את הגבול חזרה לפרשבורג. באותם הימים חולקו אשרות העלייה בין המפלגות השונות שהרכיבו את הקונגרס הציוני, כך נוצר מצב בו לאגודת ישראל היו סרטיפיקטים עבור סטודנטים, כאשר התנאי היה תשלום מראש עבור כל תקופת הלימודים (אולם לא היו לה סטודנטים).

בעזרתו של ראש ישיבת פרשבורג, שהיה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, נכלל הרב בנדיקט במכסת הסטודנטים של "אגודת ישראל", ואף שולם עבורו מראש הסכום לכיסוי הלימודים באוניברסיטה העברית, והסרטיפיקט התקבל, שבוע לפני פלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה. הרב הצליח לעלות לארץ ללימודי M.A. במדעי היהדות, והמשיך אף לדוקטורט.

הרב בנדיקט היה תמיד נוהג לומר בחיוך, שהוא היה הסטודנט היחידי מעולם שלמד באוניברסיטה באישורה של מועצת גדולי תורה של אגודת ישראל.

עם הקמת המדינה התגייס הרב לצה"ל ומונה כרב הצבאי של תל אביב, בדרגת סרן. תמונתו במדים הייתה אהובה מאוד על הרב והרבנית והיא הייתה תלויה בביתם במקום בולט. במסגרת תפקידו כרב צבאי, היה אחראי על סידורי הקבורה של בנימין זאב הרצל, מבחינתו הייתה זו מעין סגירת מעגל, כי הוא עצמו נקרא בנימין זאב על שמו של הרצל.

לאחר שחרורו מהצבא, בשנת תשי"ג (53') יצא הרב למסע בן חמישה שבועות לגיוס כספים בקהילות הולנד. שליחותו זו נשאה פירות בכך שהשיגה סכום שיא בעבור שליחות אחת. הקהילה בהולנד כל כך התלהבה מהרב, שהחליטה למנותו לדיין באמסטרדם במקום אחד הדיינים שעזב. כעבור שנתיים מונה לרב הראשי של האג.

בשנת תשי"ח (58') המליץ הרב יהושע הוטנר, עורך האינציקלופדיה התלמודית, לקהילת "אחוזת שמואל" (אחוזה) בחיפה, שחיפשה רב לשכונה, על הרב בנדיקט. כעבור מספר חודשים התמנה הרב בנדיקט כרבה של שכונת אחוזה.

מרא דאתרא במלוא מובן המילה

תקופת כהונתו כרב בקהילת אחוזה, שנמשכה 45 שנה, צריכה לשמש כמודל עבור כל רב קהילה בימינו. הרב בנדיקט הנהיג בקהילתו דברים שעד היום נראים חדשניים ומשונים, שבעבורו, כצאצא למשפחת רבנים, הייתה נורמה. הוא היה אחד הרבנים הראשונים בארץ שסירב לקבל כסף בעבור עריכת חופות.

כיום, בגלל רבני צוהר, הדבר שכיח, אבל בזמנו, הנהגה זו הייתה מוקד לסכסוך עם רבנים אחרים, שלא עמדו בסטנדרטים של הרב בנדיקט ושכביכול הוא "פוגע בפרנסתם", כי באים אליהם בטענות כאשר הם מבקשים תשלום על עריכת החופות. גם במכירת חמץ הקפיד הרב שלא לקבל כסף. במידה והיו מתעקשים לתת לרב כסף, היה מחזיר הרב למשלם כעבור כמה ימים, קבלה עם סכום התשלום בתור תרומה לאחד ממוסדות הצדקה בשכונה.

הרב בנדיקט הקפיד מאוד על המושג של "מרא דאתרא". ולפי המנהגים שהיו נהוגים בקהילות אשכנז, עורך החופה היה הרב מצד הכלה. בחופות שהחתן התעקש כי הרב שיחתן יהיה ראש הישיבה שלו, ולא הרב של הכלה, הוא לא היה מגיע כלל לחתונה. הוא הקפיד שלא לענות לשאלות של אנשים שהם לא תושבי השכונה בה כיהן כרב.

הסיבה לכך הייתה הלכתית, שסייעתא דשמיא יש לרב רק כאשר הוא פוסק לאנשי מקומו. אבל גם הייתה לכך סיבה חינוכית, אדם שהלך לרב המקומי וקיבל תשובה שאינה לרוחו, הולך לרבנים אחרים כדי לשמוע מהם את התשובה שהוא מחפש. בימינו, כאשר רבנים משיבים בSMS לאנשים שהם בכלל לא מכירים, התופעה נראית מוזרה מאוד.

מעשה והגיע אליו יהודי לשאול שאלה, הרב שאל אותו, "באיזה רחוב אתה גר?" הוא אמר לו ברח' פלוני. הרב המשיך, באיזה מספר? ענה לו היהודי מספר זה וזה. "אם ככה", אמר הרב בנדיקט, "אתה שייך לשכונת רוממה, לך לרב של שכונת רוממה". הרב גם היה מוסיף: "מתוך השאלה שלו הבנתי שהוא כבר שאל את אותו רב, אולם התשובה שקבל לא ספקה אותו, ולכן בא אלי לקבל תשובה אחרת".

פעם אחת בא תושב אחוזה לשעבר, למכור חמץ אצל הרב, שאל אותו הרב, מה רע ברב המקומי שלך? ענה לו היהודי, הרב יודע מי הוא. הרב הקפיד ואמר לו, "אם הרב לא מתאים לך תעבור דירה, אבל כל זמן שאתה גר שם, הוא המרא דאתרא שלך".

את הנהגתו זו של הרב, שלא לענות לשאלות של מי שאינו מבני קהילתו, ידעו גם רבנים אחרים. פעם הגיע אל הרב, אדם עם שאלה מסובכת מאוד. הרב אמר לו, שהוא לא יודע את התשובה, אבל ייתכן והרב אלישיב יוכל לענות לו. הלך האיש לרב אלישיב וסיפר לו את המקרה. הרב אלישיב אמר לו, "יש לי תשובה, אבל אני לא אגיד לך, את התשובה אומר לרב בנדיקט והוא עצמו יגיד לך אותה".

מרצה שהיה מגיע למסור שיעור בקהילת אחוזה, היה מתקבל קודם כל אצל הרב לשיחה קצרה ורק אז יחד עם הרב היו הולכים יחד לבית הכנסת לדרוש לקהל.

הרב היה דמות שהאמת היא נר לרגליה, הוא מעולם לא נשא פנים לאף אחד מבני קהילתו, גם אם היה מדובר באנשים חשובים ומכובדים. הוא היה נוהג לחזור על המשפט, שרב אומר דברים טובים על בני קהילתו רק על יד הקבר הפתוח. בסוף תפילת שבת, כאשר היו באים כל אנשי הקהילה ללחוץ את ידו ולברכו בברכת שבת שלום, לא אחת היה פונה הרב אל אחד מהם ונוזף בו: "אני ראיתי את כבודו מדבר בזמן התפילה".

הרב מברך על כוס יין בברית מילה

נידוי על כבוד תלמידי חכמים

כתלמיד תלמידיו של החת"ם סופר, את שיעורי המוסר שלו היה מלמד היישר מתוך התלמוד. הוא היה קורא סיפור או סוגיא מתן התלמוד, ומראה את המסקנה המוסרית הנלמדת ממנה. לכשנשאל למה הוא לא מלמד ספרי מוסר, היה עונה: "החת"ם סופר לימד אותנו שספר המוסר הטוב היותר זה התלמוד".

כאשר פעם אחת, אמר לו אחד ממוכרי הבשר בשכונה, שהרב הסיר את הכשרות מחנותו אחרי שהכה את המשגיח, שהביטוי התלמודי, "הטוב שבטבחים שותפו של עמלק" הוא ביטוי מעליב, ענה לו הרב שבאמת ביטוי זה קצת מעליב… את עמלק.

קפדנותו הרבה על כבוד הרבנות (ולא על כבודו האישי) הביאה לחיכוכים עם חלק מבני קהילתו, שלא רצו רב "שאומר לנו מה לעשות", עד שאחד מהם (ששימש בובה של המתנגדים העיקריים) הגדיל לעשות והפיץ שמועה כאילו הרב מעלים מיסים. למרות הסברי הרב שבתור עובד מדינה, הוא מפריש מס ישירות, לא הסכים האיש לחזור בו.

בתגובה החליט הרב, בצעד שנראה היום חריג, להחרים את האיש. הוא קבע שהאיש חייב נידוי, ואין לו לעלות לתורה, להשלים מניין וכו' ככל דיני נידוי ואף לא היה נכנס בארבע אמות של המנודה. כעבור כמה חודשים פרשו המנודה יחד עם שאר המתנגדים לרב ועזבו את הקהילה.

אך בצד תקיפותו הייתה בו גם דאגה אבהית לכל בני קהילתו. כל משפחה חדשה בשכונה, אחרי כחודש מיום כניסתה לביתה, הייתה מקבלת הזמנה מהרב להתארח לשיחה עם הרב והרבנית. כעבור כמה שבועות, הלכו הרב והרבנית לבית המשפחה לשיחה בביתם. באמצעות פעולה זו, הכיר הרב את תנאי מגוריהם של בני קהילתו ועל ידי השיחה האישית, פרץ הרב את המחסום בין המשפחה החדשה לבין שאר בני הקהילה.

במסגרת תפקידם ראו הרב ואשתו הרבנית גם את הדאגה לחינוכו של הנוער. בסניף "בני עקיבא" כרמל, כל מדריך שרצה להכנס להדרכה היה עובר קודם כל ראיון אצל הרב ורק אחר אישורו של הרב היה מתאפשר לו להיות מדריך. גם בסוף הלימודים בתיכון, כאשר היה צריך לבחור את המסלול שאחרי הלימודים, היה הרב מקבל כל תלמיד לשיחה ומייעץ לו אם ללכת לצבא, לישיבת הסדר או לישיבה גבוהה.

בשמחות שהיו נערכות באולם שעל יד בית הכנסת, תמיד היה הרב נוכח עם אשתו הרבנית ועל פי רוב הם היו יושבים יחד בשולחן המכובדים. נושא הדרשה של הרב לא עסק בדברי חנופה לבעלי השמחה אלא בדברי חינוך לנער בר המצווה, ודרכו לקהילה כולה. בשבתות חתן לא דיבר הרב על מעלותיו של החתן או על ייחוסה של הכלה, אלא על שלום בית, כאשר הפנייה היא דרך הזוג הצעיר אל כל הקהילה. במהלך שנות רבנותו ארעו בקהילת אחוזה רק מקרים בודדים של גירושין.

החובה להשתתף בשיעור הרב בשבת

הרב חזר ודיבר על חשיבותו של שיעור הרב בשבת כאירוע המאחד את כל הקהילה. השיעור בקהילה הייתה מעין חובה של בני הקהילה. השיעור שהיה ברמה גבוהה, היה מקבץ אליו עשרות אנשים, גם מהשכונות הסמוכות, כאשר כל אחד נושא בידיו, כרך אחד של ספר תלמוד וכרך אחד של משנה תורה להרמב"ם, לפי הודעה שנמסרה מראש על ידי הגבאים.

את השיעורים המרכזיים היה נותן בשבת שובה ובשבת הגדול. לשם הכנתם היה הרב לוקח הפסקה מדרשת השבת כמה שבועות לפני והיה מוחלף על ידי למדנים מן הקהילה, שהיו "מכינים" את נושא השיעור עם שאר הקהילה.

במהלך השיעור המרכזי היה קהל המונים ממלא את בית הכנסת הגדול של שכונת אחוזה, כאשר הרב היה מלבן נושא מכל עבריו, בדרך כלל סוגיא מתוך משנה תורה, מראה את הקושיות שנתקשו בהם כל הפרשנים עד ימינו, ואז מראה  בדרך פשוטה וקלה כיצד למד הרמב"ם את הסוגיא, וכיצד על ידי מציאת המקור לדברי הרמב"ם מסתלקות כל הקושיות. צורה זו שהיוותה את נושאי מחקריו התורניים, מובאת גם בספרו, "הרמב"ם ללא סטייה מן התלמוד" (הוצאת מוסד הרב קוק).

באותן שבתות הייתה מוסרת גם הרבנית שיעור לנשים בבית הכנסת (בעזרת הגברים). גם לשיעור זה היה קהל ענק של נשים ואפילו מספר גברים רבים היו מתגנבים (לעזרת הנשים), כדי לשמוע את דבריה של הרבנית.

הרב היה מקפיד שכל בני הקהילה יגיעו לשיעור. מעשה ובא אליו אחד מבני הקהילה למכור חמץ בערב פסח. שאל אותו הרב ואיפה היית בדרשה של שבת הגדול? הרב שם לב בתוך קהל המאות שנכח בשיעור כי אותו חבר קהילה נפקד מן השיעור.

הרב היה מלמד בביתו קבוצה מצומצמת של כעשרה תלמידים מן הקהילה בכל יום ראשון בערב. אחרי פטירתו, נמצאו בין מסמכיו רשימות נוכחות של באי השיעור. הרב ניהל רישום של הנוכחים, ללא ידיעתם. כך ידע הרב מי שמע איזה שיעור, ועל איזה נושא הוא צריך לחזור ועל איזה לא. זאת לצד תיעוד מדוקדק על כל הפעילויות השבועיות, שבת אחרי שבת מיום קבלת עול הרבנות בקהילת אחוזה עד אחרית ימיו, למעלה מארבעים שנה.

כבוד הרבנות

הרב ראה בלימוד התורה לא רק הוספת ידיעות כי אם מקור לחינוך. במסגרת שיעוריו היה מתעכב הרב הרבה על כבוד הרבנות. מתוך התלמוד הוא היה מראה את היחס הנכון כלפי מרא דאתרא. כיצד במקומו של הרב הוא האוטוריטה היחידה וכל השאר כפופים אליו, גם רבנים שלכאורה גדולים יותר ממנו.

בכל פעם שהרב היה צריך לחתן זוג מקהילתו בעיר אחרת, הוא היה מבקש רשות מהרב המקומי שם, אם הוא מרשה לו לחתן את הזוג. שאלה כזו על פי רוב הייתה מתקבלת בתימהון, רק מעצם השאלה.

הרב היה מעדיף ללמד את הספר 'קצור שולחן ערוך' על פני 'חיי אדם' בטענה כי הראשון מחנך ליראת שמים והשני ליראת חטא. בכל יום בין מנחה לערבית היה מלמד מספר סעיפים מתוך הספר. בתור ספר פסיקה, ראה ב'ערוך השולחן' לרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ספר בעל משקל גדול יותר על פני ה'משנה ברורה' של ה'חפץ חיים'

בפני תלמידיו הוא היה משנן "לאף רב לא היה 'ערוך השולחן' בארון, אצל כולם הוא היה על השולחן". גם ביחס לשיטת הלימוד בישיבות, הייתה לרב ביקורת. אחרי השואה, עם חורבן עולם התורה באירופה, צמח בארץ רק עולם התורה מבית מדרשו של ר' חיים מבריסק זצ"ל עולם תורה שמתמקד ביישוב קושיות מתוך פלפול ונשען על כח הסברא בלבד.

כאשר ישנה התעלמות מעולם התורה שהוא עצמו הכיר, בית מדרשו של החת"ם סופר, שלדעתו היה דומה לצורת הלימוד של הנצי"ב, שהיה בנוי יותר על בקיאות ועל מציאת מקורות החכמים ופחות על כח הסברא.

כאשר פיטרה ראש הממשלה גולדה מאיר, את הרבנים הראשיים לישראל, הרב ניסים והרב אונטרמן, הרב רתח מזעם. בדרשה שנשא בטקס האזכרה לחללי מלחמת יום הכיפורים שנפלו מבני הקהילה, הוא אמר שהמחדל המודיעיני הוא שני למחדל המוסרי של פיטורי הרבנים. הוא ראה במלחמה, עונש על התערבותה של המערכת הפוליטית בממסד הרבני.

לרבנים הראשיים שנתמנו אחר כך, הרב גורן והרב יוסף הוא קרא "רבנים מטעם" שאין מה להתייחס לפסקיהם. הוא טען שאסור היה לאף רב להחליף את הרבנים שפוטרו, וכל רב שמתמודד על תפקיד שותף בהדחת הרבנים הקודמים. במשך שנים ארוכות אחר המעשה, הרב היה מזכיר את פיטורי הרבנים.

בכל שנה בערב יום העצמאות הוא היה מלמד מדוע מוכרחים להגיד ביום העצמאות הלל בברכה, הן בלילה והן ביום. ואחרי שהוכיח את פסיקתו, היה אומר, שהרבנות הראשית בהקמת המדינה, קבעה שאין לומר הלל בברכה, ולמרות שהרב גורן שינה את ההחלטה המקורית וקבע שיש לומר הלל בברכה, אנו לא מתייחסים לפסקי ההלכה שלו, אלא רק לרבנות המקורית, ועל כן למרות שאין זו ההלכה, נאמר הלל אך ללא בברכה. כך היה נוהג כל שנה במשך שנים.

להקבר בין אנשים ישרים

בשנת תשנ"ו, נפטרה אשתו הרבנית. לזוג לא היו ילדים, "אתם הילדים שלי" הייתה אומרת לאנשי הקהילה. הרב עצמו נפטר בכ"ב בסיון תשס"ב. בהלוויתו, רק אחיין אחד, פרופ' רוברט אדלר, בן אחותו של הרב, אמר עליו קדיש.

את הרב ליוו כל קהילת אחוזה, הרבנים הראשיים לישראל הרב ישראל מאיר לאו והרב אליהו בקשי-דורון, הרבנים הראשיים לחיפה, הרב שאר ישוב כהן והרב שלמה שלוש, רב הטכניון וראש ישיבת "אור וישועה", הרב ד"ר אליהו זייני והרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, שנבחר על ידי קהילת אחוזה לשבת על מקומו של הרב בנדיקט בקהילת אחוזה וכיום משמש כשר המדע.

שלט הנצחה בבית המדרש בישיבת אור וישועה בחיפה

הרב לא ביקש להקבר בין גדולי וחשובי חיפה, אלא בין אנשים שהרוויחו את לחמם ביושר. קבריהם שלו ושל אשתו נמצאים ממש בכניסה לבית הקברות. כעבור מספר שנים, בצד קבריהם נחנכה חלקת הרוגי הפיגועים, כך שיצא שהרב נטמן בסמוך לקבריהם של אנשים שמתו על קידוש השם.

אחרי פטירתו נקרא האולם המרכזי בישיבת ההסדר בחיפה "אור וישועה" על שמו, בשם "היכל בנימין". הרב אליהו זייני שעומד בראש הישיבה, היה היחיד שקיבל מהרב בנדיקט סמיכה לרבנות. ספרייתו של הרב הועברה לישיבה ונמצאת בשלבים אחרונים של מיון וקטלוג.

אחרי פטירתו הוציאה הישיבה סדרת חוברות על דמותו של הרב, בשם "נחלת בנימין". בכל שנה ביום כ"ב בסיון, עורכת הישיבה אזכרה לזכרו ובה מלמד ראש הישיבה, שיעורים על פי דרכו של הרב בנדיקט.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
4 תגובות - 4 דיונים מיין לפי
1
אזכרה מרגשת ייש כח
מעריץ | 24-06-2011 10:34
2
יש לציין
יוסי | 24-06-2011 16:53
אכן הוא היה אדם שנוי במחלוקת וכדאי לזכור זאת לא במקרה פרשו מאות מתושבי אחוזה והקימו קהילות נפרדות שבהם לא היתה לרב דריסת רגל היה בז לבעל המשנה ברורה ורבים וטובים לא קיבלו את מרותו כלל ויש לציין זאת .
3
לכותב מס 2
אחוזאי | 26-06-2011 10:33
כל מה שהרב עשה היה על פי השולחן ערוך ועד היום לא קם שום רב שסתר את פסקיו . כל בעלי המחלוקת היו בעלי בתים שהיו רגילים בגרמניה להגיד לרב למה לעשות ו( אבל כולם היו חתומים על כתב המינוי של הרב וחתימתם היתה תלויה על הקיר בביתו ) יתרה מזאת הם גם היו בחלקם אנטי ציונים שאמרו תחנון ביום העצמאות והיה ידוע באחוזה שמי שרוצה להגיד תחנון ביום העצמאות היה הולך להתפלל בחנות ברחוב מאפו שם היה בית הכנסת שלהם. בית כנסת זה הוקם בחטא ולכן עד היום הרב הראשי של חיפה לא התפלל בו, כי על מנת שיוכלו להכשירו יש לסגור אותו ולפתוח אותו מחדש כי הסיבה לפתיחתו היתה כנגד הרב . זו היתה דעתו של הרב עוד בחייו והיא תקפה עד היום אנני יודעמי הכותב של תגובה מס 2 אבל הוא מאלו שניזונים מרכילות ורשעות ובזיון רבנים וטוב יעשה אם יבדוק תחילה את העובדות לאשורם
4
לכותב תגובה 2
להיזהר בכבוד חכמים | 02-07-2011 22:19
איזה אינטרס יש לאיזשהו רב בישראל לבזות את המשנ"ב? מה שאני כן חושב שמדובר הוא שיתכן והרב בנדיקט זצ"ל טוען שלא נכון שאשכנזים באופן גורף פוסקים לפי פסיקות המשנ"ב, אלא כל אחד ע"פ מנהגי אבותיו במקום שגרו, לפי פסיקת מרא דאתרא שהיה במקומם.