פריימריז בעבודה סיכום הסיבוב הראשון

זו דרמה! בהחלט דרמה. לאחר ההפסד בבחירות האחרונות, במפלגת העבודה כמהים להגיע לאותם מקומות שהשם עבודה- מערך-מפא"י מעורר בהם בוז עמוק ומשטמה. זה מה שמלמדת התוצאה.

גבאי ופרץ אנשי הפריפריה עולים לסיבוב השני. פרץ החדש ישן. איש המנגנון מול גבאי ה-משהו חדש מתחיל במפלגת העבודה. גבאי המדגיש את המזרחיות לעומת פרץ שלא מנופף בה אלא להיפך (מה שלא מונע מאחרים לעשות זאת).

הולך להיות מעניין

יאיר לפיד ובנימין נתניהו מסתכלים בחשש אם לא בחרדה. כי אחרי בוז'י שהיה ראש אופוזיציה נוח, פתאום יש שחקן חדש, ואקטיבי יותר, אפילו רעב.

מצד שני ב- 2006 כשפרץ היה יו"ר העבודה, הוא לקח מצביעים מנתניהו במעוזי הליכוד, והוא כונה דלי עם חור. המים ששאב מהליכוד הבריחו את המצביעים האשכנזים לקדימה.

השאלה אם השינוי הוא קוסמטי או עמוק. או שבוחרי העבודה עברו שינוי שעבר לאט ובטוח מאז ההפסד הצורב האחרון, או שאין חדש תחת השמש. וכאן, לגבאי יש סיכוי רב יותר בזירה הזאת.

עוד אחד שפוזל בעניין מהול בחשש רב, הוא משה כחלון. הוא ה-"ליכוד החברתי", שפונה לאותם קהלים. גבאי היה חלק בלתי נפרד מכולנו. איש שהקים את תשתית המפלגה. מצבו גם ככה לא מזהיר בסקרים, אבל זה אולי דווקא קושר אותו חזק יותר לנתניהו.

ואולי גם מעט ש"ס, שדווקא לא מצליחה לאחרונה להגיע לאותם קהלים (אבל לה יש את הבעיות שלה).

מה שכן, הקלפים נפתחים לפרק מעניין במפה הפוליטית בישראל. בהחלט התחדשות במפלגה.

כשאומרים ימים יגידו, מתכוונים שהם גם יגידו עד כמה הנושא העדתי קיים ומשפיע בישראל 2017. ועל אף השינוי החברתי, נושא חשוב שבמפלגת העבודה יצטרכו לעמול עליו קשה הוא הביטחון.

לפרץ יש רזומה שאפשר לפרש אותו לכאן או לכאן. מלחמת לבנון 2 והתמונה עם המשקפת הסגורה (שמעט עושה לו עוול), לעומת כיפת ברזל. לא בטוח שעמירם לוין ועמר בר-לב מספיקים. זו משוכה לא פשוטה בכלל.

מזרחי לא יצביע בהכרח למזרחי

בסוף גם המזרחי וגם האשכנזי רוצים מישהו שיעניק ביטחון במזרח התיכון. יעניק תחושת לכידות לסמלים וקונצנזוס ולא מי שידגיש את ההבדלים (אותה ביקורת שאוהבים להטיח דווקא בנתניהו).

וכמו שנשים לאו דווקא הצביעו ללבני בגלל היותה אישה, כך מזרחי לא בהכרח יצביע מזרחי בגלל זהותו. כולם רוצים ביטחון, כלכלה וחברה חזקה ומשגשגת.

גבאי בסוף, הוא איש ליכוד לשעבר. בחירה בו תלמד על התמרכזות של מפלגת העבודה. הוא לא שמאל הקלאסי. הוא יותר סולד מדרכם של ביטן ומיקי זוהר במסדרונות הכנסת ומחקיקה סמוטריצ'ית כנגד בית המשפט, מאשר התחייבות וכמיהה לחתום עם אבו מאזן הסכם על מדשאות הבית הלבן. אני גם לא בטוח ששוברים שתיקה הם כוס התה שלו, או כוח לעובדים. פרץ ישאיר את העבודה בשמאל. עם דיבורים על מעמדות ושלום. אלא אם ישנה תדמית.

ומפלגת העבודה עוד מימי מפא"י ההיסטורית הייתה יותר מרכז מאשר שמאל. אם נסכם את נקודות התורפה של שניהם. לגבאי ישחק חוסר ניסיונו, לפרץ ניסיונו הפגוע (מעבר בין מפלגות וכו').

מילה על הרצוג

הרצוג החל את הספירה לאחור אחרי ההפסד האחרון. נחבל ונחבט אחרי ניסיונות הכניסה לממשלה. ובקמפיין הנוכחי אפילו לא מיצב את עצמו כמועמד, אלא רק כאחד שיכול ליצור חיבורים וקואליציה שיכולה להפיל את נתניהו. הוא כמעט הסתתר תחת סינרה של לבני ושמו של אהוד ברק אפילו ריחף בחלל הפריימריז הפתוחים. כחלון סגר את הדלת לסיטואציה, לפיד טרק אותה אתמול בחוזקה.

הסיפור שלו היה אמנם גמור. אבל הוא כן הצליח ליצור רושם של עוף החול כנגד הדי.אן.אי. של המפלגה, הדובי והקול המאנפף. ולאחרונה צבר תאוצה, שלא צלחה את מבחן המתפקדים.

מצד שני, בצד ההתחדשות בעבודה, נשאר בה אותו ריטואל של- מפלגה אוכלת ראשיה- שמשחק פה לרעתה. ומעיד על חוסר הנהגה יציבה. אבל מהקרשים שהייתה מפלגת העבודה בזמן האחרון, אפשר כנראה רק להתרומם.

ואם נחזור לשינוי החברתי, אז למפלגת העבודה נשאר עכשיו רק להתפייס עם הדתיים, החרדים, מתנחלים, יוצאי האצ"ל (אה הייתה כבר ציפי, אבל יש עוד כמה), לא להיגעל מדברים כמו חוק הלאום (בנוסח זה או אחר), חברון ומערת המכפלה. ובגדול לשנות פריזורה.

ועוד דבר חשוב. להתמודד עם נתניהו. יריב מאוד לא פשוט.

האם הם יצליחו לשנות את הסחף ימינה שזורם פה בזרם עמוק ויציב?

נחיה ונראה.

==

אור יזרעאלי הוא כתב פרלמנטרי בערוץ הכנסת