מה היה חטאם של משה ואהרון במי מריבה?

ידועים דבריו שלשד"ל: "משה רבנו חטא חטא אחד והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד בדה מלבו עוון חדש… על כן נמנעתי מהעמק חקירה בדבר זה, מיראה שמא יצא לי פירוש חדש ונמצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבנו…" מרגש לקרוא… מה שברור, שאנחנו מבקשים ללמוד את עצמנו. ללמוד ממה שנראה לנו חטאו של משה, לחיינו שלנו.(ואז זה קצת פשוט יותר…)

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" הפסוק הקשה הזה, דורש הסבר, מה היה חטאם, שבגינו לא נכנסו לארץ! משום שאין דברים ברורים , הפרשנים הפליגו בניסיון להסביר את חומרת החטא.

רש"י הסביר, שחטאם היה בכך שהקב"ה ציווה אותם לדבר אל הסלע (פסוק ח') בעוד שהם הכו אותו (פסוק י"א). וזה גרם לחוסר קידוש ה': ז"א החטא הוא , לא עשו מה שצוו.

הרמב"ם בשמונה פרקים הסביר שחטאם היה שכעסו ואמרו "שמעו נא המורים…" בנוסף- לכעסם הייתה גם תוצאה שלילית: העם חשב שהקב"ה כועס עליו, בעוד שהקב"ה לא כעס עליו.

הרמב"ן בשם רבנו חננאל: משה ואהרן חטאו בכך שאמרו "המן הסלע הזה נ ו צ י א לכם מים", ולא "יוציא ה' לכם מים". העם עלול היה לחשוב שמשה ואהרן הוציאו את המים בחכמתם, ובכך יימנע קידוש ה'.

מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל הלך בדרך אחרת- הוא למד שאמנם מי שהכה את הסלע היה משה, אך גם אהרן לא מחה במשה כאשר הכה בו. משה ואהרן אחראים כאחד להחמצה הגדולה. חינוך גדול מלמד אותנו הרב ליכטנשטיין. שאדם נמדד ומקבל שכר על מה שעשה, ו"משלם", לא רק על חטאיו, חלילה, אלא גם על הפוטנציאל שלא התממש. על מה שיכולת להספיק ולא עשית, הדרישה היא למצות במקסימום את המקום שאליו אתה יכול להגיע. הגמרא (ברכות ) כי מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא. לא נאמר בשום מקום שאדם מצווה להתפלל על חברו, ואף על פי כן מי שאינו עושה כן נקרא חוטא, מכיוון שהיה יכול לסייע לחברו ולא עשה זאת.

ה"משך חכמה" השווה בין תגובתו של משה רבנו לקרח, לבין תגובתו בפרשתנו, לבקשת ישראל למים. בפרשה שלנו משה מחכה לשמע מה יאמר ה' על הדרישה למים. בקורח מייד כאשר משה רואה שהוא לא יוכל להרגיע את טענות אלו שחותרים תחתיו הוא פועל באופן החלטי וחד משמעי ומציע את מבחן הקטורת שכתוצאה ממנו נפגעים באופן ניסי קרח ועדתו. הפער הזה בין התנהגותו של משה בפרשת קרח לבין התנהגותו כעת היא מהות החטא של משה. לא ייתכן שכאשר הדברים נגעו למעמדו וליוקרתו של משה (על אף שהוא התכוון כמובן לשם שמים), הוא השתמש מייד בכל האמצעים על מנת לשמור על מקומו ואילו כעת שהעם צמא ומבקש מים משה פועל לאט, לא באותה נחישות עצמית, ופונה לה' לשמע מה ואיך לעשות.

ה"נתיבות שלום" (הוא נפלא ביותר, ראוי ללמוד אותו לעומק, כאן מובא בקיצור) נתן שיעור מדויק במנהיגות. בהלכות חינוך. אולי ה"שיעור" למי שמבקש ומתפלל להיות מנהיג חינוך:"הקשר בין המנהיג לקהל הוא כגוף ונשמה, וצריך להיות אמון ביניהם…המנהיג צריך להאמין בכוחם של ישראל, שכל יהודי הוא חלק אלוה ממעל ויכול תמיד לשוב לשורשו. אצל יהודי אין פגם… וגם במצבים השפלים ביותר עליו להאמין כי נטועים בהם כוחות עילאיים…מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, חמה הוא כינוי למשפיע ולבנה למקבל.. שאסור למשפיע לראות פגם במקבל…" כל מילה דורשת הרחבה… הקשר ביננו לבין תלמידינו הוא כגוף ונשמה.. החינוך, ההנהגה , לעולם בנויים על אמון הדדי. האמון המלא והמוחלט הם מאפשרים צמיחה הדדית. ההבנה העמוקה, שלעולם אני זוכה לפגוש מי שהוא חלק אלו-ה ממעל! ואין בתלמיד, כמו בעצמי שום פגם! (יש תמיד מה לתקן, איזה קליפה להסיר, מאיזה חטא לקום, וזו עבודה בפני עצמה) אבל בנקודה הפנימית: "ועמך כולם צדיקים". כשאני פונה לתלמיד, לעולם הפנייה היא לנקודה הטובה. למקור הכוח הישר והטוב הנמצא בכולנו. חטאו של משה היה, לפי"ז, חוסר אמון…

נסיים ב"שפת אמת" שאמר שמשה רבנו לא חטא..:" כבר כתבנו במקום אחר כי לא היה זה עונש רק הוכחה שאין דור הזה של באי המדבר נמשכים אחר הנהגתו הגבוהה של משה רבנו, שנתנבא באספקלריה המאירה ושאר הנביאים באספקלריה שאינה מאירה… והיינו כוחו של משה רבנו מעניין תורה שבכתב חקוקה ורשומה…וכאן כתיב ודיברתם לעיניהם היינו לפי כוחן של בני ישראל…"  זה לא חטא, כותב ה"שפת אמת". זה חוסר התאמה לדור באי הארץ. משה רבנו ברום מעלתו, הכל מובן, מוחלט, חקוק ורשום… זו תורה שבכתב שמגיעה "מלמעלה למטה". עם ישראל נמצא במדרגה פחותה "באספקלריה שאינה מאירה…" תורה שבעל פה, נובעת מעם ישראל, "מלמטה למעלה". יש פער בין דור המדבר לדור הנכנס לארץ. מניסים גלויים, מעמוד האש ועמוד הענן, להעברת המקל לעם ישראל שיילחם את מלחמותיו ויזכור "כי ה' הוא הנותן לך כח לעשות חייל". זו מדרגה אחרת. (מובן שנכון להוסיף לכך את המובא במדרש, ההבדל בין הכאה לדיבור, תלוי בגילו של הילד.:"כשהנער קטן רבו מכהו..כיוון שהגדיל בדיבור הוא מייסרו". זה נכון למצבו של עם ישראל שהתבגר, ונכון אולי בהתבגרות העולם… כמי שמשתדלים לחנך… דיבור, פנייה אל פנימיות האדם, יכולת לסול דרך רכה למים הנמצאים אצל האדם, זו הדרך, ולא עונשים וכפייה).