במדבר (פרק י"ג פסוקים א'-ג') :"וַיְדַבֵּר יי, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל,  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ, כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל-פִּי ה',  כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה."

פרשה זו תמוהָה מתחילתה ועד סופה. בטח יש על תמִיהות אלו הרבה פרושים בחיצוניות, אך אנו מבקשים לעסוק בפנימיות התורה, מבקשים להבין את המשעול, שנסלל לנו בפרשה זו. שאם נכירו נֵטיב להלך בו, כדי להגיע לתכליתנו הנרצית, אותה נרכוש אך ורק מעסקנו בתורה, ובעיקר בפנימיותה הנצחית.

מהו לתור את הארץ בפנימיות?

משה, ששולח מרגלים לתור את הארץ, שולחם כדי לראות, האם הארץ טובה היא, אם רעה. ארץ בפנימיות, אומר הזוהר הקדוש, היא רצון. באותו אופן צריך האדם לשאול את עצמו, האם הרצון אליו אני שואף אמיתי הוא או לא. האם יביא אותי לתכליתי אם אשיגו? שכידוע מדברי המקובלים, שכל מהותו של האדם, ועצם בריאתו, הוא הרצון (ראה ביתר פרוט בפרשות אחרות).

היכן צריכה להתחיל הבדיקה של האדם?

"ויאמר אלהם עלו זה בנגב" – תחילת הבדיקה צריכה להיות במקום הצחיח ללא שמחה, ללא חיות פנימית. כאשר אדם נמצא במצב, שהוא מבין שמצבו הקיים הוא שפלות גמורה, שבמצב של חיים רגילים, הוא בעצם לא יכול להגיע לשום דבר, אומר הוא לעצמו, כל הדברים שאני נתקל בהם בחיי היום יום, הם הבל ורעות רוח. ולמה שמתואר אצלי כטוב, אין סיכוי שאגיע ממצב זה. אני רואה, שגם כאשר אני מגיע לסיפוק רצונותי העכשויים, אני מגיע מיד לריקנות גדולה יחד עם סיפוקי, על כן אין לי תקווה אחרת, אלא לחפש את האמת.

מקום צחיח זה של האדם הוא בשכל הקר. חוסר החמימות, המתבטא בחוסר הנאה, מקשה על האדם. שאיפת האדם לאושר, גורמת לאדם לברוח מהקרירות, שקיימת במצב של שכל ללא רגש. אך כאשר אדם רוצה לבדוק מהי האמת, עליו להתחיל את החיפוש בשכל.

השכל הוא השופט בין אמת לשקר. היות וכל מגע עם הרגש הופך את השופט למשוחד, והיות ואנו מבקשים משפט אמת, על כן אנו מבקשים שופט לא משוחד. וכבר הורונו חז"ל : (סנהדרין ז') "אמר ריש לקיש, כל המעמיד דיין שאינו כשר כאילו נוטע אשרה בישראל. אמר רב אשי, ובמקום תלמיד חכם, כאלו נטעו אצל מזבח".

ראוי לציין, שאין המדובר בשכל רגיל, המוכר לנו, אלא בנפש השכלית, הנקראת גם הנפש האלוקית. אומנם, השכל המוכר לנו, המתבטא כאחד מכוחות הנפש המורגשים לאדם, הוא ענף רחוק של השורש, הנקרא הנפש השכלית. בהיותו כזה, הוא המהווה מצד הענפים המתבטאים בנפש האדם ביחס לשורשיהם העליונים בעולם הרוחני, את נקודת ההבחנה בין אמת לשקר.

לתור את הארץ בפנימיות זה אומר, לתור את הרצון הפנימי שלי ולראות כמה אני מחובר לאמת. מלמד אותנו הכתוב, שלא דרך הרגש ניתן להתחיל את פעולת הברור, אלא דווקא בנגב, במקום הויתור על הפרטיות, בצד דרום מקום החסד, מקום ההשפעה. מצד ההרגש, זהו השימוש בשכל כבודק מהי האמת ולא דרך הרגש המשוחד, התר דווקא אחר ההנאות לעצמי. לאחר ברור כזה, ניתן להמשיך לשלב הבא.

מהו "ועליתם את ההר" בפנימיות?

כאשר אני בא מתוך שפלות זו של החיפוש במקום השכל הקר, ללא חיות, אז "ועליתם את ההר".

הר מלשון הרהור. אז ודאי צריך להרהר מהו הטוב, שאליו אני רוצה להגיע , שאם אשיגו לא יהיה אצלי דבר חולף, אלא דבר נצחי, שאין להחליפו בשום דבר אחר?!  כדי לחשוב על מטרתי בחיים, צריך אני להתעלות מעל לעצמי, מעל לרצונות הגופניים שלי, ואף מעל למחשבתיים הניזונים מהגוף. הוא שכתוב "ועליתם". כאשר אדם כבר מהרהר על הדבר, אז מתגלה לו איזו ראיה.

כאשר אנו מדברים במושגים מחכמת הקבלה, אין אנו עוסקים בגרפיקה, ולכן, עליה וירידה, אין משמעם רק שהמרגלים עלו או ירדו מאיזה הר. עליה היא ממקום קבלה למקום השפעה. עליה זה כאשר אני לא חושב רק על עצמי. כאשר אני הולך לתור על ידי שפיטת האמת את רצוני, עלי לחפש את הרהור המחשבה. כדי להגיע למקום הרהור כזה צריך לעלות, להתעלות מעל כוח המשיכה של הרצון לקבל. זאת מכיוון, שהאדם מצוי באופן הרגיל שלו בהרגש של אנוכיות, ברצון של קבלה עצמית. כפי הכתוב "עייר פרא אדם יולד" , ו"לפתח חטאת רובץ" וכו'.

על האדם לחשוב או להרהר על המושג השפעה, מתוך רצונו להגיע למקום, הנקרא דבקות בבורא יתברך. דבקות הינה השוואת צורה. היות ורצונו של הבורא הוא השפעה (להיטיב לנבראיו), על כן על האדם לשאוף גם הוא להשפעה. הוא הרצון של האדם להיכנס לארץ ישראל, הנקראת רצון ישר-קל, שכל רצונו ישירות לבורא.

כאמור הריגול צריך להיות בנפשו של האדם. אין המדובר בריגול חיצוני. נפשו של האדם מתבטאת ברצונו, על כן על האדם לעלות משפיטתו הטבעית, המבקשת קבלה עצמית, למקום של שפיטה, המבקשת השפעה. הוא שכתוב "ועליתם את ההר".

==

הרב אדם סיני הוא ראש בית המדרש ה"סולם" ללימוד פנימיות התורה.