באחד מעלוני השבת פורסם ראיון עם סופר ועתונאי חרדי. המראיין בקש מהסופר החרדי להסביר מדוע הוא אינו רואה ערך בקיומה של מדינת ישראל, ובתשובה, חזר הסופר החרדי על הטענה החרדית הידועה: המדינה הזאת היא רעה, היא מחללת שבת, היא מעודדת פריצות.
ההנחה הסמויה העומדת מאחורי הטענה החרדית הידועה הזאת, היא שאין שום ערך עצמאי לגאולת העם ולגאולת הארץ. אין שום ערך עצמי לקבוץ גלויות ישראל לארצם ולהקמת ממלכה יהודית בארץ. הגאולה איננה אלא כלי, ואם הכלי לא ממלא את יעודו – אין בו ערך.
ומהו יעודו? יעודו הוא לעזור לנו להמשיך לקים את המצוות שקיימנו כשהיינו בגלות.
לפי אותו הגיון מה הטעם לעשות ברית מילה לאיש שאח"כ יחטא לפעמים? אם הוא כזה מקולקל – למה למול אותו?
יש כאן מין הנחת יסוד מוזרה, שלפיה הקמת המדינה אינה ערך. אך למעשה יש כאן הנחת יסוד אחרת: המדינה היא האשמה בכל מה שעושה העם. לפי זה, החרדים דוקא צריכים לשמוח שהמדינה קמה. מעתה יש את מי להאשים. עד שקמה המדינה, העם חילל שבת, העם היה פרוץ. היום זה כבר לא העם. זה המדינה.
הפתרון הקל של החילונים – המדינה אשמה
אז זהו שלא. המדינה לא מחללת שבת ולא מעודדת פריצות. מדינה לא יכולה לעשות דברים כאלה, היא רק מדינה. מי שמחלל שבת זה העם. העם מחלל שבת ומעודד פריצות. העם, לצערנו, לא מאמין. אבל עכשו יש את מי להאשים: את המדינה.
אבל המדינה לא יכולה להיות אשמה. נכון שהמציאות שבה יש מדינה היא מציאות שמעניקה כלים חדשים לכל הגורמים הפועלים. היא מעניקה תקציבים וכו', והמגזר שיודע לנצל את משאבי המדינה ולחלוב את תקציבי המדינה יותר טוב מכל מגזר אחר, הוא המגזר המטיף לפריצות ולחילול שבת. אבל דוקא אם המדינה אינה אלא כלי – מה הבעיה? תלמדו להשתמש בה לקדום האמונה שלכם.
כשהחרדי מדבר כמו רוגל אלפר
מענין שאת אותה תובנה כתב רוגל אלפר בהארץ. הוא כותב: "הרב קוק ניצח. מה נותר מחזון אנשי העלייה השנייה שאותם פגש כשעלה לארץ ישראל? מה נשאר מהשקפת העולם שלהם, מהסוציאליזם החילוני? כלום. הקנאות המשיחית הדתית של הרב קוק ניצחה. אנחנו חיים במציאות שמגשימה את חזון הרב קוק… קוק התווה את הדרך: גאולה, משיחיות. וזו הדרך שבה הולכת ישראל כיום… קוק הוא סיפור הצלחה פנומנלי. אבי האומה".
תודה לך, רוגל אלפר, כיף לקרוא. חבל שאח"כ צריך לסגור את העיתון ולראות את המציאות בעינים. לצערנו, ברוב המדינה החילונות עוד שולטת. כפי שהעיר העיתונאי החרדי, במדינה עוד חוגגת הפריצות וחילול השבת. אבל את כל זה רוגל אלפר לא מצליח לראות. זה בעיניו מובן מאליו. הוא רואה רק את שמינית הכוס המלאה (הריקה בעיניו). הצד השןוה בינו לבין החרדי: שניהם לא מוצאים שום ערך במדינה, כל עוד המציאות לא נראית לגמרי כמו שהם חושבים שהיא צריכה להיות. ושניהם מאשימים את המדינה בדעותיו של העם.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
