אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

שנתיים לפטירתו: 6 סיפורים קטנים על הרב ליכטנשטיין

'רבנו הקפיד על שיעור הגמרא של יום שישי, יותר משהקפיד על השיעורים בימים אחרים', סיפר הרב הלל רחמני, 'לא אחת, כדי לא להפיל על רעייתו את כל מטלות הבית, היה מגיע הרב לשיעור עם בנו התינוק'

שנתיים לפטירתו: 6 סיפורים קטנים על הרב ליכטנשטיין
  (צילום: גרשון אלינסון, פלאש90)

ערב שבת קודש "אחרי מות – קדושים", מלאים בתחושות מרוממות של עשרת ימי התשועה, שנתיים לפטירתו של מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל, אי אפשר שלא לחשוב עליו ולהתמלא מגודל עוצמתו של הרב.

ננסה עוד משהו מתוק, קצר ככל שניתן. באופן טבעי נייחס הדברים לרב ליכטנשטיין זצ"ל.

נפתח בחלק מהדברים שהוא אמר על הפרשה: הפסוק "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ". (ויקרא כ, כב), חוזר למעשה על הנאמר בסוף הפרשה הקודמת: "ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם". (שם יח, ה), על פשר כפילות זו כבר עמד אור החיים בפרשתנו: טעם שהוצרך לומר פעם אחרת פסוק זה, הגם שכבר אמר כן בפרשת אחרי מות, נתכוון לומר, שצריכין לשמור המצוות לבל יתבטל בין מהם בין מזולתם ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת, שאם לא יהיו נשמרים תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו.

אולם, מעבר להסבר זה, ניתן למצוא הבדל בין הפסוקים שבשתי הפרשיות. אצלנו מופיעה המילה "כל" בפסוק: "את כל חקתי ואת כל משפטי". ואכן, אם נעיין ונשווה בין הפרשות, נגלה שיש הבדל ביניהן. פרשת אחרי-מות מציגה את טעם המצוות והאיסורים בצורה מינימליסטית, כלומר הדרישות, כפי שבאות לידי ביטוי בפרשה, נועדו להביא את העם רק לרמה ממוצעת ולא יותר.

לדוגמא בהתייחסות לעניין העריות. בפרשת אחרי-מות מוגדר ומוטעם האיסור כתועבה וכהידמות למעשה ארץ מצרים, כלומר נימה הימנעותית, שלא לנקוט בדרכי ובמעשי ארץ מצרים. לעומת זאת, בפרשתנו, הסיבה לאיסור היא שעלינו להידמות לקב"ה ולשאוף להיות קדושים כמוהו ע"מ שמגיע לשלמות, כלומר נימה שונה לחלוטין.

את התורה יש לקיים כמהות אחת כוללת, על כל חלקיה ועל כל נימותיה. כשאדם בוחר רק חלקים מסוימים ומדלג על אחרים, הקיום שלו פגום במהותו. שכן, אף אם יהיה האדם מושלם בתחום העריות, למשל, אך פרוץ בתחום של מאכלות אסורות, הרי שאף אם מבחינה פורמלית אינו חוטא בתחום האחד, בכל אופן יש בשלימות שלו פגם וכל מהותו מבחינה דתית פגומה.

זוהי אפוא כוונת התורה בפרשתנו – "ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי" – כלומר אין כאן רק דרישה כמותית אלא דרישה לאיכות כוללת, לקיום התורה כמהות אחת, על רבדיה השונים… אף שאדם מושלם בתחום אחד ובאחר לא, או אפילו בתחום אחד עצמו, שאת חלקו מקיים וחלקו לא, אפילו היו אלו תחומים במישורים שונים, הדבר משפיע ומקרין על הכול.

הדברים שלימד הרב, ראויים למי שאמרם. הרב זצ"ל חי את כל התורה כולה, על כל רבדיה, במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, במידות, במוסר, בלימוד תורה ובאהבת תורה. לא רק כמובא בפרשת אחרי מות (נימה הימנעותית…) אלא כמי שנדמה להקב"ה "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם". כדי לגעת מעט בגודל אישיותו, כדי להבין מה זה "להתדמות להקב"ה", נביא מעט סיפורים "קטנים" שסיפרו על הרב:

"נסענו עם הרב לטיול, סיפר הרב שרייבר, באחת העצירות ירדו כל התלמידים מהאוטובוס ורק הרב בושש לרדת. עליתי לבדוק מה קרה. הנחתי שהרב שקוע באמצע סוגיה, ולא שם לב שכולם כבר ירדו. כשעליתי לאוטובוס לא מצאתי את הרב. רק אחרי כמה שניות ראיתי דמות מתכופפת מתחת לספסלי האוטובוס. רבנו.

'אפשר לעזור לרב? מה הלך לאיבוד?' הצעתי את עזרתי. 'לא איבדתי דבר', השיב הרב. 'כשירדתי מהאוטובוס רטן באזניי הנהג: 'איזה טינופת השאירו כאן התלמידים, עכשיו אצטרך לנקות הכול בעצמי". 'הוא צדק', הסביר הרב, 'אמרתי לו שלא ידאג. אלו התלמידים שלי, אני אנקה את הפסולת שהם השאירו'. אמר ועשה.

* * *
'כשהתמניתי לבחון תלמידים', המשיך הרב שרייבר לספר, 'ניגשתי לרב לקבל הוראות'. 'אם לא היינו סומכים עליך', חייך הרב, 'לא היינו ממנים אותך לתפקיד. עשה כחכמתך'. רק דבר אחד ציווה עלי הרב. 'אל תדבר סרה בשום ישיבה אחרת', הזהיר הרב. 'אני מעדיף שלא יבואו אלינו תלמידים, ושלא נפגע חלילה באף מקום תורה אחר'.

* * *
'רבנו הקפיד על שיעור הגמרא של יום שישי, יותר משהקפיד על השיעורים בימים אחרים', סיפר הרב הלל רחמני, 'לא אחת, כדי לא להפיל על רעייתו את כל מטלות הבית, היה מגיע הרב לשיעור עם בנו התינוק'.

'יום שישי אחד, באמצע השיעור, הריח הרב ריח לא נעים מבנו התינוק. הוא עצר באמצע המשפט, 'אז המחלוקת היא..', הוציא את התינוק החוצה וטיפל במה שהיה צריך. כשחזר הרב עם התינוק המשיך מאותה נקודה בדיוק שבה עצר, 'בין ר' יהודה לר' שמעון תלויה…', כאילו לא קרה דבר.

* * *
'פעם התעכב הרב בדרכו לשיעור', סיפר הרב מרדכי פרידמן, 'יצאתי מהכיתה לחפש את הרב. לפתע ראיתי מחזה סוריאליסטי. מברז המים הקרים שנמצא במבואה משתרך תור ארוך של ילדים קטנים בדרכם לבית הספר. ילדים חמודים שעומדים בשקט ומחכים לתורם. בסוף התור מחכה בסבלנות לתורו אדם גבוה ומרשים. רבנו.

* * *
'עשר שנים למדתי בשיעורו של רבנו', הוסיפו לספר, 'מעולם לא ביטל הרב שיעור. ביום שלישי אחד באמצע החורף של שנת תשנ"ו פקדה אותנו סופת שלגים. הכבישים היו חצי פתוחים חצי סגורים, רק משוגעים נוסעים בהם. מו"ר, הרב אהרן ליכטנשטיין אמור להעביר שיעור. יגיע או לא יגיע?

ברחוב יורדי הסירה בירושלים, מבהירה אשתו של מו"ר שאין על מה לדבר. 'עם כל הכבוד לעבודה שלך, החיים שלך שווים יותר. אני לא מוכנה שתסתכן בשביל העבודה שלך'. הרב מקשיב וחוזר לחדר. שעה ארוכה הסתובב הרב כארי בסוגר בחדרו וחצה את החדר שוב ושוב. כעבור שעה יצא הרב מחדרו וניגש בצעדים מהירים אל השולחן שבסלון. 'זה לא העבודה שלי, זה החיים שלי', הבהיר לבני משפחתו לפני שנטל את צרור מפתחות המכונית ויצא. הרב הגיע לשיעור.

* * *
הרב הקפיד שלא לדבר דבר שאינו מעניין השיעור. גם כשהגיע ביום השלג ההוא וגם כשרעשה וגעשה הארץ מסביב. פעם אחת בלבד חרג הרב ממנהגו. היה זה לאחר שאיחר בצורה חריגה בעשר דקות לשיעורו. 'אני מתנצל על האיחור', הסביר הרב, 'פגשתי עכשיו את הוריו של נחום פניגשטיין שנהרג ברמת הגולן. דעו לכם שאין דבר נורא יותר בעולם מאשר לאבד לא עלינו את הבן'. רבנו הגדול בעל משמעת הברזל ואהבת התורה האין סופית, לא יכול היה לעמוד בפני הכאב העמוק של הורים שכולים.
ואולי נכון להביא תשובה נוספת , כפ שכתב ה"ערבי נחל" על משמעות "וחי בהם"

"ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא, י"ח, ה). יש לדקדק, דפסוק זה כולו מיותר, שכולו נאמר במקרא שלפניו..

לבאר כל זה, הנה הנביא הוכיח את ישראל (ישעיה כ"ט, יג) "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה", ירצה כי אפילו ההולך בדרך התורה והמצוה מצד ההרגל או מצד טבעו אין עבודה זו כלום. אלא צריך האדם להבחין ולידע בכל עת ורגע את מי הוא עובד ולשם מי הוא עושה עבודתו, כאמרם ז"ל (צוואת רבי אליעזר הגדול) "דע לפני מי אתה עומד". כי אין עבודת האדם לה' כעבודת העבד לרבו, אשר אם יעשה העבד כל מעשהו המוטל עליו יצא ידי חובת רבו, אף אם לא יעשה מעשיו בהבחנה לדעת מי הוא עובד. כי אין רבו צריך לזה, רק לעיקר השירות אשר הוא עושה לו. אבל השם יתברך אינו מקבל תועלת ממעשי האדם, כי קודם שנברא העולם היה הוא ושמו יתברך (פרקי דרבי אליעזר, פרק ג), רק רצה לזכות את ישראל נתן להם עבודתו. לכן עיקר העבדות הוא הלב, כמאמרם ז"ל "רחמנא לבא בעי",ולעבדו בדחילו ורחימו, וזה על ידי ההשכלה שאין מסיר מלבו אף רגע למי הוא עובד. ("ערבי נחל", פרשת אחרי מות, ב').

בעל ה"ערבי נחל" מלמד אותנו שקיום המצוות איננו משהו טכני. "עשית או לא עשית…" אם עשית ולא כיוונת "לא עשית כלום"! רק כאשר אתה מקיים את המצווה כעבד ה' , אתה במקום של "דע לפני מי אתה עומד", אתה חי את המצווה בכל ישותך ובלבך מתוכך, או אז יש ערך למצווה. זהו "וחי בהם"! התורה נעשית בחיות עם לב שלם ואוהב "רחמנא ליבא בעי" הקב"ה את הלב הוא מבקש.

מי שראה את הרב ליכטנשטיין עומד בתפילה שעה ארוכה,לא זז ולא נע, כעמוד לפני השכינה ממש. מי שראה את הרב מקיים מצוות כיבוד אב ואם כשהוא מצעיד את אביו בזמן שהתקשה בראייתו, מי ששמע שהרב חינך לתת צדקה בשמחה! וכך נהג. מי שראה את הרב עומד בתור בחדר אוכל בפשטות ובצניעות, מי שראה בפניו של הרב הכואב את עם ישראל בצרתו, מי ששמע את הרב זועק את הפיוט של עשרת הרוגי מלכות כאילו הם עומדים לנגד עיניו- מבין שהיה בדור הזה מי שזכה לחיות בקדושה ובטהרה את כל חלקי התורה ויש מי שהגיע ל "וחי בהם" לא כמצוות אנשים מלומדה. לא רק ברגעים גדולים בזמנים מיוחדים, אלא כל חייו, "וזה ע"י ההשכלה שאין מסיר מלבו אף לרגע אחד למי הוא עובד".

ואם מותר, וסליחה על האריכות… עוד "משך חכמה" נפלא המתאים כ"כ לרב (נביא אותו בקצרה, רק עיקרי הדברים),
על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה'"- כתב ה"משך חכמה" : "דהנה העלו החכמים דעניין אהבה, כשהיא חוזרת אל עצמו…כמו העני להעשיר שמקבל טובה ממנו, וכאהבת איש לאשתו…שאוהב את עצמו, וכל אומן שונא בן אומנותו. אבל אהבה החוזרת אל הנאהב היא באה מסבת ההתדמות והשתוות היחס והערך, כמו חכם אוהב חכם.." שני סוגי אהבה קיימים, מסביר ה"משך חכמה". סוג ראשון "אהבת השונים". אין התנגשות בין אנשים שונים. במבט זה, קל יותר לקבל את האחר. הוא לא "מאיים עלי" אני פתוח לקבל ממנו, ולתת לו. אהבה כזו יש בה יופי. וחיבור הכולל הפריה הדדית יכל להיווצר בין השונים. האהבה השנייה היא קשה יותר. "אהבת השווים" "כל אומן שונא בן אומנותו" אין לי לכאורה מה לקבל מאיש הדומה לי. אני כבר שם… ואולי מעט מקנא בו. הוא מפריע לי בעצם ישותו. מתי אדם אוהב את השווה לו? כשהוא מתעלה מאהבת עצמו! והוא חי ערך גדול יותר מהוא בעצמו… יש מטרה נעלה יותר בחייו , אידאל גדול שהאדם מבקש לחיות. זה הרבה יותר קשה. או אז מגיע האדם למיצוי "קדושים תהיו". ( אותה חלוקה שראינו ביחס לחברו ניתן לראות ביחס לאהבת השם. כדאי לעיין שם)

כידוע, זכינו ללמוד בישיבה שהיו בה שני ראשי ישיבה. הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין. איך "שני דברים לדור"? "איך מסתדרים שני ראשי ישיבה"? אולי זו התשובה… לצד הענווה שאי אפשר בלעדיה. לצד העובדה שכל ראש ישיבה התבטל לפני חברו. תשובה בעל ה"משך חכמה" על הפרשה – אדירה! כשאדם מבין שלא הוא במרכז! לא הוא הנושא, אלא המטרה, האידאל, הרבצת תורה ברבים , חינוך עם ישראל לתורה ומצוות- לשם מכוונים, אז ניתן לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" גם בין השווים… ולא , חלילה, "אומן שונא בן אומנותו" אלא "ראש ישיבה אוהב את ראש הישיבה שעמו הוא מנהיג את ישיבתו"…

שנזכה כולנו לגעת בשולי גלימתו. אולי לשאוף מעט, לדעת שהיה בן אדם שכולו קדושה וזה אפשרי.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
8 תגובות - 6 דיונים מיין לפי
1
ישר כח גדול על הדברים. מאד מחזק ומאיר
ניר | 05-05-2017 12:10
2
אשרי יולדתו
| 05-05-2017 13:16
אשריו ואשרי חלקו ואשרי אלו שזכו לחסות בצל קורתו ולשאוב ממימיו. חבל על דאבדין ולא משתכחין וחבל לעולם שנלקח ממנו אילן ענק של טוב
3
שאלו אותו על ההתנתקות והוא נמנע.
יוסי | 05-05-2017 13:41
נתרגם - מסירת שטחי ארץ ישראל לאויבים, גירוש אחים יהודים ופריסת בתי כנסת - בעד או נגד- נמנע. תוצאת הספרות והמוסר. כך גם שותפו הרב עמיטל שתמך באוסלו ה' ישמור.
מי אתה גדול הדור?
יוסי תגיד | 08-05-2017 23:23
מוציא לעז על גדולי ישראל רחל אוכל נבלות להכעיס בשם התורה עוכר ישראל וטוחנן זה בזה
מה לך לדבר אחר מיטתם של תלמידי חכמים
יוסף | 05-05-2017 16:27
ה׳ ישמור אותך אחי היקר .
4
צדיק .צדיק ניכר לפי מעשיו ולא לפי דבריו
| 05-05-2017 14:00
כשעובדים את הקבה כבר לא שמים לב מה השני עושה ועוד יותר טוב אם גם השני עובד את הקבה. הקבה משלם שכר אמת ואף אחד לא יכול לגזול ממנו כלום. הקבה מדקדק כחוט השערה.
5
תודה רבה.
מאיר | 09-05-2017 10:38
נשמח לעוד סיפורים על הרב
6
יראת כבוד מתורתו העצומה
יודע דבר | 09-05-2017 12:20
תורתו הייתה עצומה והגיעה עד נגיעה עיונית ברובדי עומק קיצוניים ברוב חלקי התורה - נשים נזיקין כקדשים וטהרות עם כל הדקויות, מלבד ידע פילוסופי אגדי עשיר ונרחב, היה פתוח לעולם ורך כקנה ועם זאת כולו תורה ולא הניח כמותו. ביחס להתנתקות מעשיו נבעו מתפיסה כוללת על מדינה, דת ולאום והחוק בישראל ומקומה של ההתיישבות במכלול מטרותיו של הלאום בעת הנוכחית, ואין בזה לגרוע מגדלותו חו גם אם היו גדולים שחלקו. רוב הדור לא מבין את עוצמתו התורנית. זה לא עוד רב או ראש ישיבה אלא חפצא של תורה, ובציבור החרדי יודעים זאת.