אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

עומדים מבחוץ: קשה לנו להתחבר ליום הזיכרון

אין דבר כזה חבר שכול, השכול מכה באמת רק במשפחה. אני אחרי האובדן של חברים ומכרים המשכתי בחיי, אך השכול מכה בשכולים לעולם.

עומדים מבחוץ: קשה לנו להתחבר ליום הזיכרון
  באדיבות המצולם

חלקי בארץ החיים

בשיעור שהעברתי השבוע אמר לי אחד מן התלמידים שהוא אף פעם לא יודע מה לעשות עם עצמו ביום הזיכרון, הוא בן למשפחת עולים מארצות הברית, הוא היה חייל לא קרבי, כך גם אחיו, אף אחד מן הסביבה הקרובה שלו לא נפל, בישיבה בה הוא למד אין חללים ולכן ביום הזיכרון הוא חש חוסר נעימות, כאילו היום הזה "לא שלו", הוא לא חלק מן סיפור השכול הישראלי ועל כן הוא מעין נטע זר ביום זה ומצד אחד הוא מתבייש בכך, אך הוא גם מפחד מן הרגע שהוא יצטרף לסטטיסטיקה העגומה של אלו שכן מחוברים.

בכלל, זוהי תחושה רווחת במוסדות החינוך של הציונות הדתית, המוסדות הוותיקים והטובים יש בהם לא מעט נופלים, החלק האידיאולוגי של הציונות הדתית, האליטה הציונית דתית מכוונת למוסדות אלו, בני היישובים המבוססים ממלאים את היחידות הקרביות והקצונה הזוטרה. בציונות הדתית בניגוד לחלקים אחרים באוכלוסייה, האליטה הולכת לשרת בצבא בחילות קרביים. בני הישובים ביהודה ושמרון ובני ירושלים סבלו מאוד באינתיפאדות השונות- וכך מוצא את עצמו בחור צעיר מרגיש שיום הזיכרון הוא "לא שלו", כיוון שבחברה הציונית דתית- אין דבר כזה לא להכיר נופל, לא להכיר מישהו שנרצח בפיגוע- ואם אתה לא מכיר, יש משהו לא בסדר איתך.

חווית החי – פחד יצחק

לאחר שיעקב אבינו בורח מבית לבן, לבן מנהל אחריו מרדף לא קצר שבסופו יעקב ולבן חותמים על מעין הסכם ביניהם בו לבן מתחייב להניח ליעקב ויעקב מכיר בקשר המשפחתי של נשותיו ובניו ללבן. במהלך הדין ודברים של יעקב עם לבן יעקב משתמש בביטוי "פחד יצחק" בהתייחסותו לאלוקים וכך גם במעמד חתימת הברית עם לבן, יעקב נשבע "בפחד יצחק אביו":

"אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו אלהי אביהם וישבע יעקב בפחד אביו יצחק".

הרמב"ן (אחד מגדולי מפרשי התורה – רבי משה בן נחמן שחי בספרד במאה ה12) מסביר את הביטוי פחד יצחק בצורה מרתקת, לפי דבריו הסיבה מדוע יעקב השתמש בביטוי "פחד יצחק" היא משום ש: "לא רצה לומר אלקי יצחק, לפי שאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם", דהיינו שבניגוד למת, הזיקה של האדם החי לאלוקים, לשלמות, היא חלקית, אין שלמות בחיים. רק המת חווה השלמות אך חווית החי היא מוגבלת ובזמן שיעקב נשבע ללבן, אביו עדיין היה חי, אז הוא השתמש במידה שהכי מייחדת את אביו ביחסו לאלוקים- הפחד.

בהמשך דבריו מוסיף הרמב"ן להסביר את הביטוי "פחד יצחק"- " ועל דרך האמת יבא הלשון כפשוטו ומשמעו והוא מדת הדין של מעלה", השבועה על פחד יצחק היא שבועה במדת הדין של מעלה דווקא ולא בשמו של אלוקים, זאת כיוון שהחי יכול להתחבר לאלוקים בצורה מוגבלת, בדרך מאוד מסוימת- דרך המידות של האלוקים ולא דרך ההנהגה הכוללת.

יעקב מכיר את אביו שחיברו לאלוקים הנו דרך הפחד, יצחק הנעקד על גבי המזבח חווה את האלוקים דרך מדת הדין, דרך הפחד וכך גם למד יעקב מאביו, שאלוקים הוא לא רק רב חסדים כפי שלמדו סבו אברהם, אלא גם א-ל דין, הוא גם מפחיד.

ומה עם אלה שלא "מתו בשלמות"?

הרעיון של התחברות אל האלוקים, אל המציאות, בצורה שאינה שלמה, בצורה שאינה מלאה, בצורה חלקית כל פעם ופעם, זהו רעיון מורכב ביותר עבור בני ובנות הציונות הדתית שמנסים לאחוז בשלמות, גם תורה וגם עבודה, גם ציונות וגם דת. הרעיון שלא תמיד אפשר להיות בטוח, שלעיתים באמת מפחיד, הרעיון שלא תמיד הכל מושלם ומוצלח הוא רעיון קשה ביותר לאלו שחושבים שיש להם תשובות לכל השאלות. אלו שיש להם תשובות לכל השאלות הרבה מאוד פעמים מרגישים חובה להראות שהם יודעים איך לשבץ כל מאורע בפרספקטיבה רחבה יותר, מרגישים חובה להראות שהם מצליחים ליישב את כל הקשיים.

האנשים האלו שמרגישים שחשוב שהכל יהיה ברור וידוע הם גם כאלו שחייבים לחוות הכל עד הסוף, ללא פשרות- הם מחפשים קיום מושלם שהשלמות שבו מלאה הוד. הגיוני מאוד שבחברה הציונית דתית שמחפשת שלמות יהיו רבים שמוכנים למסור את הנפש על גבי השלמות הזו. אין כאן ביקורת אלא תיאור מציאות, רבי עקיבא שיצאה נשמתו באחד הוא מודל מבחינתי, רועי קליין שקפץ על רימון במהלך מלחמת לבנון השניה וגם נשמתו יצאה באחד הוא אדם שאני מחנך את ילדי לאורו. אני נזכר בחברים, מורים, רבנים רבים וטובים ביום הזיכרון- ומעלה על נס את הזכות שלי שהכרתי את אלו שמבחינה מסוימת "מתו בשלמות", מוות אותו אני והחברה שלי מגדירים מוות על קידוש השם.

רוצה להיות חלש

אבל בשנים האחרונות מחלחלת אצלי ההכרה שעל אף שאני נמשך לשלמות הזאת של החברים ודמויות המופת שנפלו, אני נמצא במקום אחר.

בדיוק כמו התלמיד שלי שעומד מבחוץ, כך גם אני, עומד מבחוץ. אין דבר כזה חבר שכול, השכול מכה באמת רק במשפחה. אני אחרי האובדן של חברים ומכרים המשכתי בחיי, אך השכול מכה בשכולים לעולם.

שמעתי מהרב אוהד טהרלב, שאיבד את בנו בערב פסח בפיגוע ליד עופרה, שכולם אומרים לו להיות חזק, אבל הוא לא רוצה להיות חזק, הוא רוצה להיות חלש, הוא מרגיש שהחולשה הזו גורמת לו לפנות מקום לנוכחות גדולה יותר, הוא מרגיש שהשכול על בנו נותן לו את האופציה לקרבת אלוקים מאוד גדולה ורק בקרבה זו הוא מוצא נחמה.

לאלוקים בשלמותו אפשר להתחבר כאשר חלק ממך אינו בחיים.

אך אלו שחיים חיים רגילים, אלו שלא שכלו חלק מן הנשמה, לא יכולים להתחבר דרך מה שהם לא חוו. הם יכולים להתחבר דרך מידה מסוימת, דרך הפחד המפעם ושאוחז בבטן ביום הזיכרון- "שרק לי זה לא יקרה", הם יכולים להתחבר דרך הזיכרון עצמו של הנופלים, שבניגוד למי שמת מוות טבעי, אינו כהה לעולם.

אך אלו ששכלו- אצלם השכול מושלם, הם נוגעים בסופיות השלמה, בפינוי המקום המוחלט, לא כמו אצלי שהכל חלקי ומתערב בערבוביה שאין בה סוף, אצלם השכול הוא פתח לאלוקים חיים שנותן שנוכח בשכול שלהם מכאן ואילך.

בסוף השיעור רציתי לגשת לאותו תלמיד ולספר לו שלמרות שאני מכיר רבים שנפלו, גם אני מוצא את עצמי עומד מבחוץ ומבין שאני לא מבין, שגם אני לא חלק מהשכול. לא נגשתי, הזמן היה קצר, השיעור התפזר, אבל מאז זה אוחז בי ולא מרפה.

יום זיכרון ולא יום שכול

יום הזיכרון אינו יום השכול הלאומי, זהו יום של שכול רק למשפחות השכולות. יום הזיכרון בשביל רוב האוכלוסייה הוא יום של נתינת כבוד לנופלים, יום בו אנו דואגים שהנופלים יהיה להם "יד ושם לעולם" (ישעיהו נו ה) שלא ישכחו מן הלב. זהו יום בו אנו מתחברים כמיטב יכולתנו אך אין זה חיבור שלם, כיוון שהחיבור שלנו הוא חיבור של אנשים חיים- חיבור דרך מידה מסוימת ולא חיבור מושלם. חיבור של דבקות במה ובאיך שאנו מסוגלים להדבק ולא באשליה שאנו נמצאים במקום שאנו לא באמת נמצאים בו.

ביום הזיכרון הזה אני אעמוד מבחוץ, מכבד, דומם, מבקר קברי חברים, אני אזכור ולא אשכח את אלו שנפלו, אני אזכור ובניגוד למשפחה השכולה, אני אחכה ואצפה ליום העצמאות, למעבר המטורף מזכרון לשמחה, מבית קברות לאמירת הלל ואודה לאלוקים שהדבקות שלי בו היא חלקית ולא שלמה, שהיא של זכרון ולא של שכול.

״חלקי בארץ החיים״.

==

הרב אביע"ד סנדרס – ר״מ במדרשת לינדנבאום או״ת סטון, תנועת נאמני תורה ועבודה

 

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
חובה עלינו להזדהות בהזדהות עמוקה ככל שניתן - זו חובתנו!
מאן דאמר | 03-05-2017 9:37
חבר שאיבד חברו לעולם לא יהיה כמו הורים או אחים שכולים זה נכון - אבל זה לא פוטר אותו מחובת הזיכרון וההזדהות. זה לא פוטר אותו מהבעת תודה למי שמסרו את נפשם למעננו. לכן קוראים לזה "יום הזיכרון" ולא "יום השכול". המשפחה לא זקוקה בכלל ליום מיוחד - הם חיים את האבדן יום יום ושעה שעה. אנחנו למרבה הצער לא. ועל כן אנחנו זקוקים ליום המיוחד הזה שבה יש להשקיע את כל תעצומות הנפש בהזדהות עם המשפחות ובזיכרון לנופלים.