את הרדיו הפעילה ממשלת ברית המועצות הקומניסטית האכזרית של אותה תקופה בשלל שפות. בסוף שנות ה'-60 החל הרדיו לשדר בעברית בגלים בינונים והוא נקלט היטב בישראל. מטרת הקומינסטים הייתה ליצור מצד אחד רושם של הבנה והכרה בשפה העברית.

הקריינים ברדיו דיברו בעברית תקנית שוטפת, וכמעט לא הורגש מבטא זר. השידורים נקטו בכוונה בנימה שקטה ובלתי מתלהמת (בשביל להראות את אופיו המיוחד של אנשי "השלום"), אך הם ביטאו את עמדתה הקשוחה של ברית המועצת של אז כלפי העולם כולו.

אחד הפלאים הרעים של הרדיו היה – דיכוי המחשבה של הציבור. שדרי הרדיו תמיד היום מיצרים מציאות מדומה ומציגים אותה כאמת.

השבוע אחרי שהשופטת מאיה הלר החליטה להאשים את החייל אלאור אזריה בהרג המחבל, קראתי את מאמרו ההזוי של רון בן ישי, שכמובן זכה למקום בולט באותו מדיה.

וכך הוא כותב: "לא תיהיה רעידת אדמה בצבא ומעז יצא מתוק: יינתן תוקף מחדש לסולם הערכים של צה"ל". המציאות המדומה הזאת בו מנהלים אנשי תקשורת כביכול תפיסה שקרית שהציבור חושב כמותם היא הזויה לחלוטין.

מי שפתח השבוע את הרשתות החברתיות וראה את החיילים שלנו קורעים את המדים, ומעלים אותם לרשת לקול תרועת העם, אין לי ספק שליבו לא רתח מכעס. מצד אחד על אותם חיילים, ומצד שני על התנהלות התקשורת ומערכת המשפט מאותו רגע שהחל המשפט הציבורי. הציבור היהודי בארץ ישראל מבין דבר אחד החייל אלאור אזריה חף מפשע.

נקודה. אבל להערכתי הרגיז אותו יותר מהכל: בית החרושת לשקרים שניהלה התקשורת הישראלית – שמלאנית, מאותו יום שישי שאותו ארגון (מפאת כבוד פסוקי התורה אני לא אזכיר את שמו) החליט להוציא את הסרטון לאויר העולם. אם היה תואר כבוד עולמי לניהול מערכה תקשורתית בצורה מפליאה, התקשורת בישראל הייתה זוכה במקום הראשון.

אבל יותר מהכל, המשפט הקשה שהותיר ויותיר אחריו עוד המון פצועים (ולצערי גם חיילים..היל"ת), הציבור מבין יותר מהכל את הצורך שלנו כחברה בישראל לתקשורת שפויה ואוביקטיבית יותר, זאת שמבינה באמת את רוח העם ולא מדברת איתו בנימה שקטה ובלתי מתלהמת. זאת שמבטא באמת את רוח הציבור, ולא מציגה אותה כמציאות מדומה.
רוח העם, ובית המשפט והתקשורת הם כרגע בבחינת 'תרתי דסתרי'. ומי שלא הבין, אז בצער רב: רדיו מוסקבה עודנו כאן.