זה סיפור על מזוזה אחת חומה ומעוטרת ב-ש' זהובה בחלקה העליון. סיפורה מתחיל בשנת 2006 ב-ב' בשבט על ההר המתנשא מעל היישוב עפרה- הלוא הוא ההר הטוב- שעליו היישוב עמונה.

גזירת הריסת 9 בתים נפלה על היישוב הצעיר.

הייתי בן 15 שנה אחרי פעילות מסיבית הסברתית וכואבת סביב גוש קטיף וצפון השומרון, וכמו כולם הגעתי ליישוב בתקווה שהפעם נצליח למנוע חורבן. זה היה ביום שני. ראיתי אנשים מוכרים בבית מס' 2 ונכנסתי. היה כיף לראות את הספונטניות והאווירה המשפחתית בין מאות בני הנוער שהתכנסו. זה היה נראה יותר כמו מחנה חורף של בני עקיבא מאשר רגע לפני סערה.

בלילה החלה התארגנות למניעת ההריסה וכמה חבר'ה "מנוסים" בני 16 החלו לאטום את הדלת בבטון כדי להקשות על הכניסה לבית. היו כמה שהכינו מנורות צבע שנסתמו בסיליקון כדי ליצור "מיסוך צבע" לכוחות שיבואו. בזכרוני החלו צפות התמונות מגוש קטיף, ונזכרתי שהיו מזוזות שנקברו תחת ההריסות.

שאלתי רב שנכח במקום עם הישיבה מה לעשות במזוזות. הרב אמר: צריך לקחת. לקחתי אחת אחת ושמרתי אצלי. עוד באותו לילה חיפש אותי בכל היישוב אדם בשם אמיתי, וביקש שאחזיר את המזוזות. סיכמנו שאקח אותן כשהכוחות יגיעו לבית.

עברו יומיים. ביום רביעי, ד' בשבט, החלו לזרום כוחות גדולים ליישוב ולהתמקם סביב הבתים. אני, נער בן 15 מחוייב למזוזות שלי, רץ לתוך הבית וממתין.

לאחר שפינו את הגגות והמעגלים האנושיים סביב הבית החלו הכוחות לשבור את החלונות, רצתי בין החדרים לקחת את המזוזות. בחדר הפנימי נפל לעברי ארון בגדים שחסם לכוח הפורץ את החלון. ברגע האחרון זזתי עם המזוזה. לחדר הממוגן אי אפשר היה להכנס כי הדלת כבר הייתה נעולה וכך פספסתי מזוזה אחת שנקברה בהריסות.

הכוחות פרצו לבית ואני הספקתי לקפוץ על החבר'ה שישבו מחובקים בסלון הבית. המזוזות בכיסי ויד ימין מחזיקה את הכיס שלא יפלו.

לפתע נכנסו הכוחות והחלו עם אלות להכות את מי שנמנע לצאת מרצון, זמן ההמתנה לקבל החלטה מרגע שעמד מול מישהו שוטר היס"מ היה בין שנייה לשלוש. כשהגיע שוטר מולי הוא הושיט לי יד והותיר לי ברירה או לקבל אלה בראש או לצאת. אני ילד בן 15 עם שלוש מזוזות בכיס נתתי את ידי ויצאתי מהבית בוכה וזועם על "הכשת מקבלי ההחלטות".

לכל אחד הייתה מזכרת שהתגאה בה. אחד הצליח לקחת אלה, אחד אבן למזכרת, אחד מגן פלסטיק ואחד קסדה.

ואני? אני עם שלוש מזוזות.

לאחר שבועיים חזרתי לעמונה להחזיר לאורן אמיתי את המזוזות. שתיים נתתי ואחת ביקשתי להשאיר אצלי למזכרת.

לאחר שש שנים פנה אליי שמאי ברקו, תושב עמונה, ושאל אם המזוזה עדיין אצלי. הוא שאל אם אוכל להביא לו אותה כי אורן רצה להביא אותה למשפחת שאג מעמונה כדי לקבוע אותה בבית הקבע החדש שלהם. שמחתי כל כך והרגשתי שנסגר המעגל.

אבל עכשיו, מה עכשיו? המזוזה תנדוד שוב?

=======

יאיר דן הוא יו"ר פורום צעירי מזרח ירושלים