תרבות של מחלוקת: הרב קוק לא היה מקטלג

תרבות של מחלוקת

תגובה למאמר שפורסם בשבוע שעבר

התלמוד איננו ספר רגיל. מצד אחד, הוא מקור הסמכות של ההלכה היהודית. כל ההלכות שיהודים קיימו ומקיימים במרוצת הדורות צמחו מתוך ונשענו על הטקסט התלמודי. מצד שני, המעיין לראשונה בתלמוד יופתע לגלות שהתלמוד לא מפרט מהן ההלכות שצריך לקיים אלא רק את הוויכוח אודותיהן.

התלמוד מתייחד בכך שבניגוד לספרי חוקים אחרים, הוא לא הביא לקנוניזציה של ההלכה אלא לקנוניזציה של המחלוקת. העמדות ההלכתיות שנדחו אינן חלק מהעולם המעשי של היהודים אבל הם חלק מהעולם האינטלקטואלי שלהם. המשמעות היא, שעל אף שאסור לנהוג על פי העמדות הללו, צריך להקשיב להן וללמוד אותן. העמדות שנדחו נותרו חלק מהתורה על אף שהן לא חלק מההלכה.

השיח התלמודי הקדום הוא היפוכו של השיח הפוליטי הנוכחי. בשיח הפוליטי הרווח, לאחר שבחר לו האדם עמדה אחת מתוך שוק הרעיונות והוא מתייצב מאחוריה, הוא מפסיק להקשיב לעמדות שדחה. פעמים רבות הוא אף הולם בהן ומזלזל בהן ובכל מי שמחזיק בהן.

תמונת המצב העגומה הזו לא מאפיינת רק את השיח הפוליטי הישראלי. בשנים האחרונות איבדו רבים ממשתתפי השיח הפוליטי המערבי את יכולת ההקשבה שלהם. מערכת הבחירות האחרונה שהתקיימה בארצות הברית הדגימה את קריסתה של השיחה ושל ההקשבה. באופן אירוני חושבים ליברלים על שמרנים בדיוק את מה שחושבים שמרנים על ליברלים. אלו רואים באלו אנשים מסוכנים המחזיקים בעמדות שאינן מוסריות, המאיימות על ערכי הליבה של החברה כולה.

גם אני קוטלגתי

הרשתות החברתיות מחריפות את הבעיה הזאת. אמירות מורכבות אינן אמירות ויראליות. דרכה של הרשת להגביר את התהודה של עמדות נחרצות ושוללות, ובכך לתגמל את סוג הכתיבה המשחיר את היריב והמשתק את הסקרנות כלפיו. באקלים הנוכחי, העמדה שאדם לא בחר בה, יוצאת ממרחב ההתעניינות שלו.

אחת מהטכניקות להפיכת עמדה שלא חיים על פיה לעמדה שגם לא מתעניינים בה, היא קיטלוג שלה. כך זה פועל: כשנתקלים ברעיון שונה, לא מנסים להבין אותו אלא לשייך אותו, וככל שמשייכים אותו לתופעה קיצונית יותר, כך הרצון להתעניין בו הולך ונשחק. כך משתקת ההשתייכות את הסקרנות. יש למשל מי שממהר לשייך כל גילוי של פטריוטיות בריאה לקטגוריה של "פאשיזם", יש מי שמתעקש לראות בדתיות עמוקה "פונדמנטליזם", לא מעט אנשים מזנקים על כל גילוי של פתיחות דתית ומכנים אותה "רפורמיות", בחלקים מסוימים של ארצות הברית נוטים לזהות כל גילוי של רגישות חברתית כ"קומוניזם".

בטור שפורסם כאן בימים האחרונים קוטלגתי גם אני. מישהו הרחיק לכת והסיק מהתבטאות שלי ביחס לרבנות הראשית, שעמדתי ושיטתי היא לא אחרת מאשר ההמשך של ה"נצרות".

להגיע לידי הקשבה

הצורך לשייך הוא אנושי. הוא נובע מפחדים זהותיים עמוקים. באמצעות קטלוג מהיר, עמדה שעשויה להיות מעניינת ואולי אף מטלטלת, מסולקת מטווח ההתעניינות של האדם. הפעולה הזאת גורמת למרחב הסקרנות להתכווץ לתוך גבולות מרחב ההסכמה. התוצאה עצובה: צומחים אנשים שמסתקרנים בעיקר ברעיונות שהם ממילא מסכימים איתם. זאת תרבות שכולם נפגעים ממנה; היא פוגעת באדם המקוטלג והיא מכווצת את עולמו של האדם המקטלג.

האם אפשר לשקם את תרבות המחלוקת של התלמוד? האתגר הגדול ביותר שניצב בפני מי שמנהל מחלוקת, אינו כיצד להגיע לידי הסכמה אלא כיצד להגיע לידי הקשבה. כשהראי"ה קוק מצא את עצמו במרכזו של פולמוס סוער בעניין הלכתי מסוים – פולמוס שבעטיו זכה לגידופים והשמצות בעולם החרדי – חלק במכתב לאחיו שמואל את רעיונותיו ואת תחושותיו ביחס למחלוקת: "כי בכל מלחמה ממלחמת הדעות, אחרי שהתסיסה עוברת, מוצאים המבקרים בכל הצדדים גם אורות וגם צללים". במרוצת הזמן, וכאשר מתבוננים מרחוק בכל קרב רעיוני, מגלים שמבחינה מסוימת כל אחד מהצדדים טעה אך גם שמבחינות אחרות כל אחד מהצדדים צדק. בהמשך כותב הרב קוק כמה דברים, שעל אף שהופנו באופן אישי לאחיו, ראוי שישמעו בישראל במאה העשרים ואחת: "ואם שאנחנו מתאמצים ללחום בעד אותם הדברים הקרובים לרוחנו, צריכים אנו שלא להיות מכורים ביד רגשותינו ולדעת תמיד שגם לרגשות ההפוכות משלנו יש מקום רחב בעולם".

==

ספר של ד"ר מיכה גודמן, על השורשים ההגותיים של המחלוקת הפוליטית הישראלית, יראה אור בחודש מרץ הקרוב.