הסכנה האמיתית היא לא כמות הדת"לשים/תגובה
מעבר לשאלת הכמות; כמה דתלשי"ם יש בין בוגרי החמ"ד, יש כאן תופעת עומק רחבה יותר שחובה עלינו לשים אליה לב ולחשוב כיצד משנים כיוון. הרב אלי קפלן מגיב
לפני ימים אחדים פרסמו שניים מבוגרי החמ"ד מאמר נוקב ב'סרוגים' בו טענו כי הסיבה לכך שישנם רבים מבוגרי החמ"ד שנעשים דתלש"ים איננה 'יצר הרע' המסיט אותם מדרך התורה כפי שחושבים רבים מן המחנכים והרבנים, אלא חוסר לימוד מעמיק של אמונה מצד אחד, ומן הצד השני חשיפה לתכנים המנגחים את התורה שבכתב ושבעל פה ברשת – בהם מועלות טענות שאין להן מענה. לאחר שיחה עם כותבי המאמר, בחורים רציניים ועמוקים חשבתי להגיב.
מעבר לשאלת הכמות; כמה דתלשי"ם יש בין בוגרי החמ"ד, יש כאן תופעת עומק רחבה יותר שחובה עלינו לשים אליה לב ולחשוב כיצד משנים כיוון.
לכאורה, תמונה זו עומדת בסתירה לתחושה הציבורית הגורסת כי הציונות הדתית נמצאת בפריחה ובניה נמצאים היום בעמדות הובלה והשפעה כפי שלא היה מעולם. גם החינוך הממלכתי דתי נמצא בגידול מתמי, אז להגיד שיש משבר נשמע ,לכאורה, מופרך.
מן העבר השני, החברה החילונית האידיאולוגית נמצאת גם היא במשבר גדול. בבתי הספר הממלכתיים עוסקים ללא חשש בתכנים יהודיים בעלי אופי מסורתי, גופים המזוהים עם הציונות הדתית מבוקשים אף הם בחינוך הממלכתי ללא חשש וללא פחד, בתי כנסת בהם מתפללים מנחה קיימים היום בהרבה בתי ספר ממלכתיים, סיורי סליחות ואירועים כמעמד סליחות מושכים אליהם קהלים עצומים שאינם דתיים ,שיעורי תורה הולכים ומתרבים ,ובכלל הצימאון ליהדות מורגש בכל מקום.
תופעה נוספת הקשורה לכך היא תתי המגזרים הקיימים בחברה הדתית לאומית. לא מזמן נחשפתי לקבוצת שידוכים בה ישנה חלוקה בין שלושה סוגים: דתי תורני, דתי לאומי ודתי לייט. שלושת תתי המגזר הללו חיים יחדיו ומחוברים זה לזה למרות שקיימים פערים גדולים ביניהם במידת מחויבותם להלכה (אגב,תופעה זו קיימת גם בחברה החרדית בצורה רחבה ביותר, אבל מוסתרת הרבה יותר).
אם כן, מצד אחד ישנה תופעה של היחלשות למחויבות התורנית ומצד שני ישנה התחזקות והתקרבות. היתכן?
אני נפגש יותר ויותר עם צעירים שאינם רוצים למקם את עצמם במקום מחייב. נוח להם עם הרצון והשאיפה לרוחניות יחד עם חוסר מחויבות. בצבא אפשר לראות בצרה בולטת ביותר את התופעה של חוסר רצון לקחת צד אחד מחייב לשני הכיוונים מחד ולהדגיש את המכנה המסורתי הרחב המאחד את החיילים.
תופעה תרבותית זו נובעת מהתפיסה הפוסט מודרנית השולטת היום בתרבות המערבית כולה. תפיסה הגורסת שאין אמת אחת מוחלטת ואין מחויבות אחת מוחלטת. לא לעם שלי, לא לאישה שאני חי איתה ולא למקום העבודה או לחברה שבתוכה אני חי.
כידוע, הקשר שבין עם ישראל לקב"ה נמשל לקשר שבין איש לאישה. אני חש שהמשבר בחברה המודרנית ביחס למושג המשפחה ולמושג הזוגיות :האם אנחנו בבחינת 'זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם', או סתם איש ואישה שמחליטים לחיות ביחד? האם המשפחה היא ערך מקודש או מסגרת חברתית שבאה לסייע לפרט? תפיסה זו משפיעה בעומקה גם על התפיסה האמונית של הדור הצעיר. כי היא גורסת שהאדם הפרטי הוא במרכז ואין הוא חייב לקבל על עצמו מחויבות אחת לתמיד.
מרן הראי"ה קוק זצ"ל ניסח את הדברים בצורה עמוקה במאמרו 'יסורים ממרקים' (ובעוד מקומות) בהם תיאר את המצב הנפשי המבולבל בו שרוי מי שאיננו חי את מושג האלוקות באופן עמוק ואישי: "כל סיבוכי הדעות שבבני אדם וכל הסתירות הפנימיות שכל יחיד ויחיד סובל בדעותיו באים רק מפני הערפילים המצויים במחשה על דבר המושג האלקי ,שהוא ים שאין לו סוף…"
על מנת לבנות עולם אמוני בו ירגיש כל אדם מחובר לאלוקיו יש צורך בלימוד מעמיק, שיח פתוח והקשבה, יחד עם מענה תרבותי וחברתי ראוי, בדיוק כמו בבניית זוגיות ומשפחה אוהבת וממילא מחייבת .
נדמה לי שרבים מהמחנכים והרבנים מדברים בשפה אחרת,שאמנם נותנת מענה ראוי לתלמידים רבים אך איננה נותנת מענה ראוי לרבים רבים אחרים. חובה עלינו להקשיב להלכי הרוח ולנסות ולתת להם מענה ראוי. כי בנפשנו הדבר.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו