100 שנה: כך ניסו החרדים לחבל בהצהרת בלפור
"העסקנים האגודאים הקטנוניים שלא יכלו להיכנס ללונדון, ניסו לקלקל בדרך אחרת" הרב צבי יהודה זצ"ל מזכיר איך מנע הרב קוק את ביטול הצהרת בלפור היום לפני 100 שנה

שיחת רבינו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל*
(ערך הרב שלמה אבינר)
ה'חפץ חיים' התבטא כנגד אלו שרדפו את הרב שבניהם ישתמדו. ביטוי זה של ה'חפץ החיים' נפגש עם דברים נוראים של אבא הרב זצ"ל באיגרות[1]. כל זה מתגלה גם בחרדיות מסולפת ויראת שמים מזוייפת ביחס למדינת ישראל. כל זה שייך לנוסח של יראת שמים של אותם "צדיקים שאינם מאמינים"[2].
בפרק של הצהרת בלפור, התגלה יחס טוב מצד הגויים כלפי עם-ישראל במשך שנתיים-שלוש. סיבוב הסיבות הביא אז את אבא הרב זצ"ל לשווייץ. כך היה צריך להיות על-פי מסבב הסיבות. אחר-כך ביקשו ממנו שיגיע ללונדון, ואז התרקמו שם העניינים מסביב להצהרת-בלפור, כפי שמוזכר באיגרות[3]. אבא זצ"ל ניהל מלחמה קשה נגד היהודים המתבוללים שרצו אז לעכב את הצהרת-בלפור.
היו כמה לורדים יהודים שפנו בנוסח אנגלי: הלא העם האנגלי הוא ממעריצי ה"בייבל", והרי כל הלאומיות והציונות, תחיית האומה הם נגד הדת. לכן אין זה מתאים שהאנגלים, שהם דתיים, יצטרפו למהלך הזה נגד הדת. על זה ניטשה מלחמה, וברוך השם, אבא זצ"ל ניצח. התנהל ויכוח גדול בפרלמנט האנגלי. לורד אחד גוי השיב: "אתם רוצים להתחשב עם הדת היהודית. אבל צריכים להבין סוף סוף מי יותר מומחה בזה, הלורדים היהודים העשירים האלה או היהודי הזה הרב קוק? אנחנו מסכימים שהוא יותר מומחה בדת!"[4]. כך ניצח אבא זצ"ל, אבל למשל אם היו שם צדיקים שאינם מאמינים, היה מצב יותר קשה. אבל הייתה סייעתא דשמיא, והוא ניצח.
אמנם באותו זמן גם האורתודוקסיה הגרמנית הצטרפה למהלך זה של התנגדות להצהרת-בלפור. והם היו צדיקים חרדים! אבל קרה נס מן השמים, ולא ניתנה להם אפשרות להיכנס ללונדון, בהיותם פרנקפורטאים ונחשבים כאויבי אנגליה. לו נכנסו, הייתה המערכה הרבה יותר קשה. לפני כן, ידעו האנגלים שהלוחמים בעד הצהרת-בלפור הם יהודים הידועים בערך הדתי שלהם. אבל גם העסקנים האגודאים מפרנקפורט נחשבו ליהודים צדיקים, ואז היה נוצר מצב חמור. אך מן השמים לא יכלו להיכנס.
באותו זמן, היה מרכז גדול של יהודים פליטים מפולניה וליטא, וביניהם הרבה גאונים צדיקים גדולי תורה. אבל אלה הצדיקים המזיקים, המחבלים הפנימיים שלנו, גם הם הגיעו לשם.
האגדואים ניסו לקלקל
אגב, בקשר לעסקנים אלה, יש מקום להזכיר ביטוי של ה'חפץ חיים'. הוא פעם השתתף באסיפה בענייני כלל ישראל. הוא היה מפורסם כצדיק תמים, אמנם כשהוא ראה שהמזכירים של האסיפה מתלחשים ומעבירים פתקאות, הוא התחיל להתעניין מאוד, ועל כל דבר היה שואל: "מה הוא אמר לו? מה הוא כתב לו? אני צריך לדעת". מישהו אמר לו: "האם הרב חושד במשהו?" השיב ה'חפץ חיים': "תמים תהיה עם ד' אלוקיך[5], עם ד' אלוקיך תהיה תמים. אבל על מזכירים, פקידים ועסקנים, צריך להתבונן היטב ולהשגיח היטב". ה'חפץ חיים' היה צדיק גאון וקדוש ויחד עם זה פיקח. זו דוגמא לכך. כאשר הקטנים הם שמסדרים את ענייני הגדולים, נגרמות לפעמים צרות מכך.
אם-כן, העסקנים האגודאים הקטנוניים שלא יכלו להיכנס ללונדון, ניסו לקלקל בדרך אחרת, והם אירגנו בווינה כנס גדול, במטרה לעורר את היהדות על ה"סכנה" הגדולה שבהצהרת בלפור. הם דיברו בהתלהבות על הצלת היהדות, לכן בא עם רב, מסתמא של יהודים תמימים ויראים. אמנם השתתפו בכנס גם כמה גדולים. הבולטים שבהם היו ר' יוסף ענגל שהיה גאון מפורסם [לא הספקתי להיפגש איתו, כי הוא נפטר שבוע אחד לפני שהגעתי לווינה] ועוד גדול מפורסם, ר' מאיר אריק [איתו הספקתי להיפגש הרבה פעמים]. אני זוכר שהיה עוד תלמיד-חכם אחד גדול מגליציה. המחבלים האלה הכינו מראש תזכיר לממשלה הבריטית, כדי שגדולי ישראל גאונים וצדיקים יחתמו עליו.
נייר זה היה בנוסח של "מוחל טובות", כלומר איננו רוצים בטובות שלכם, אנו מתנגדים להצהרת-בלפור ולציונות. היה שם קהל גדול של יהודים, ונוסח זה הונח על השולחן בו ישבו ר' יוסף ענגל, ר' מאיר אריק ועוד הגאון השלישי כדי שיחתמו. כל הקהל ציפה לראות מה יקרה. ראו ששלושת הגאונים מתלחשים, והיו בטוחים שיחתמו. אחרי רגעים אחדים, קם ר' יוסף ענגל ז"ל והכריז: "היד החותמת תיקצץ!"[6]. כמובן, בכך ביטל הכל. הם רצו להשתמש בגאון ר' יוסף ענגל, להתפאר בו. אבל דווקא הוא שם קץ לכל בהודיעו שהיד שתעיז לחתום על נייר זה, תיקצץ!
הרבה פעמים ניסו לקלקל, ולא תמיד הצליחו, ברוך השם. אצל סוג אנשים אלה של חרדים לשם שמים, יש התמוטטות מכלל ישראל, ריקבון פנימי באחיזה בכלל ישראל. כך היו גם הנוצרים הראשונים, עם כוונות לשם שמים, והתמוטטות מדבקות בקדושת כלל ישראל, ברעיון, במחשבה ובמעשה.
החרדים לא הצליחו
באותו פרק של מסיבות גדולות והכנות באנגליה להצהרת-בלפור, צדיקים אלה עשו כל מה שיכלו כדי להזיק ולקלקל, כדרכם בקודש. ר' זאב יעבץ ז"ל, ההיסטוריון, פחד שמחבלים לגמרי את היצירה ההיסטורית הגדולה והחשובה הזאת. הוא כתב לאבא ז"ל: אולי אפשר להשפיע עליהם, לרסן אותם.
אבא ז"ל השיב לו1: "יקרת מכתבו קבלתי כעת, והנני עדיין מלא דכאות לב מפגיעתם של בני בית מאהבינו, המתיימרים להיות מנהיגי 'אגודת ישראל', אשר לא ישימו אל לב למעשה ד' הנורא אשר הוא עושה בכל מערכות המאורעות, על גוי ועל אדם יחד, להוציא על ידו לאור עולם את הצביון השלם של חיי האדם הכללי, האגוד וקשור בנצח ישראל, אשר לא ישקר ולא ינחם. ובלא חרדת לב, ובאפס התעמקות חודרת, ישיתו פיהם לדבר גבוהות במרום ונשגב, להחשיך מילין נגד חזון הפלאות אשר עינינו רואות על דבר צמיחת קרן הישועה, ההולכת וצומחת מני אז על ידי קיבוץ נידחים אל הררי קודש, וכעת כבר הזרוע נטויה היא על כל העמים, ודבר אלהינו יקום לעולם".
"ולעניין מעשה" – בעניין האפשרות להשפיע עליהם ולרסן אותם – "לכתוב להם מכתב בדברי שלום, על זה כמובן הנני מוכן בע"ה, אף כי מסופקני אם יועיל". וכאן מופיעה הגדרה נוראה בכמה שורות. "כי יש כאן יציאה מן הכח אל הפועל טינה ישנה שבלב, של כיתה ידועה המתחסדת בחסידות ארסית שאינה יכולה לסבול כל תנועה של חיים לאומיים ביחוד ביחס לישראל בארץ ישראל, וכל מה שעשו עד כה בזה היה כאלו כפאם…". יש כמה נקודות והכוונה: כאלו כפאם שד, לעשות בעל כרחן. "וכאן מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו, להשליך נעל על תקות החיים על אדמת הקודש. והתוצאות מזה, החביבות עליהם היא השתקעות של גלות, ללקט במנוחה פירורים תחת שולחן אשכנז" – התרבות הגרמנית – "ועל יסודות של יראת שמים מזוייפת זאת, בונה היא המינות וההמרה המגועלה את קינה, וביצי צפעוני כאלה מתבקעות הן במשך זמן קטן, של דור דורים בערך". דברים אלה על מינות והמרה נפגשים עם ביטויו של ה'חפץ חיים' ז"ל על שמד שהזכרנו מקודם. והוא מסיים: "והנה אף על פי שלגבי אלה בעלי הקרנים, המכתב ללא יועיל, בכל זאת אנחנו צריכים לעשות את שלנו ולפתח בשלום".
אכן, אצל חרדים במצב של התמוטטות והתכחשות לכלל ישראל, קיימות סכנות רוחניות ולאומיות שונות עד כדי שמד.
סיכום
ריבונו-של-עולם מסבב הסיבות הביא את מרן הרב זצ"ל ללונדון באותו פרק של הכנות להצהרת-בלפור, והוא לחם נגד הלורדים היהודים המתבוללים, אשר רצו לעכבה, ואף הפרלמנט האנגלי הכיר שהוא יותר מומחה מהם בענייני דת ישראל. באשר לעסקני ה"אגודה" החרדים, הם עוכבו מן השמים מלהיכנס לאנגליה, כי בתור פרנקפורטאים נחשבו שם כאויבים, ואף פעולתם בווינה להחתים גדולי ישראל נגד הצהרת-בלפור, לא הצליחה. מרן הרב זצ"ל הגדירם ככת מתחסדת בחסידות ארסית המתנגדת לחיים לאומיים, אלא מחבבת השתקעות בגולה, ויראת שמים זאת היא יסוד למינות ולהמרה.
*מתוך ספר שיחות הרב צבי יהודה, ארץ ישראל, ערך הרב שלמה אבינר.
. [1אגרות הראיה ג, איגרת תתעה, עמ' קסג.
[2] "'מי בז ליום קטנות' – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבוא? קטנות שהיה בהם, שלא האמינו בהקב"ה" סוטה מח ב. "'קטנות' – קטנות אמונה" רש"י שם. ועיין שיחות הרב צבי יהודה, השואה, סדרה ב סע' 3-5.
[3] אגרות הראיה ג, איגרות תתנא-תתנב, עמ' קל-קלא.
[4] "כאשר עמד על הפרק ענין הצהרת הלורד בלפור ז"ל, בשם ממשלת בריטניה, ע"ד הכרת זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, ואדירי היהודים האנגלים המתבוללים לחמו נגד זה, בטענם כי הכרה זו היא נגד הדת הישראלית, יצא הוא נגדם [בסיוון תרע"ז] בגילוי-דעת חוצב להבות קודש (אגרות הראיה ג, איגרת תתלב, עמ' קט-קיא), המזהיר לאומות העולם להשיב לישראל את ארצו, ועל פי דרישתו אחר כך מבתי-הכנסיות שבמדינה פנו הם לעומת-זה אל הממשלה ודרשו ממנה את אישור הכרת זכויותינו על ארצנו הקדושה, ובזה הוכרעה הכף במידה יתרה, כלפי אותם המתנגדים, לזכותם של ישראל" לשלשה באלול א, סי' סד.
[5] דברים יח יג.
[6] על-פי נידה יג ב.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו