עבור רוב החברה הישראלית הם אנשים זרים ולא מוכרים. מדינת ישראל שהוקמה כמקום מפלט המוני ליהודים, לא מתמודדת היטב עם זרם הפליטים מאפריקה שמגיעים בעיקר מאריתריאה, סודן וקונגו. עד כה, ניסיונות הממסד לטיפול בזרם הפליטים כלל הצעות נחשלות כגון נוהל "חדרה גדרה", "ההחזרה החמה" המנוגדת לאמנת הפליטים שישראל חתומה עליה ואף הייתה ממנסחיה, וכלה בהברקה האחרונה של ח"כ יעקב כץ, "עיר המסתננים" בדרום.
הפליטים מגיעים לארץ לרוב דרך הגבול עם מצרים, מועברים לכלא (שם הם אמנם לא נמצאים יחד עם עצורים) ולאחר זמן מה מועלים על אוטובוס שמוריד אותם בפארק לוינסקי בדרום תל אביב. דוגמה קיצונית במיוחד למדיניות זו היא מבקשת מקלט בהריון ששוחררה מהכלא ביום שבו הייתה אמורה ללדת ונשלחה לפארק לוינסקי להסתדר בכוחות עצמה. שם היא קיבלה צירים ונשים שהיו במקום עזרו לה לתפוס מונית לבית החולים. היא ילדה במונית.
את סיפור המקרה הזה שמענו מג'ואנה מנטלו, מנהלת הפרויקטים במרכז הסיוע לפליטים אפריקאים, ARDC, הממוקם בדרום תל אביב. יצאנו לשם על מנת להכיר קצת מקרוב את החצר האחורית של ישראל. לדברי אתר האינטרנט שלהם, "מרכז קידום פליטים אפריקאים, נוסד בשנת 2004 במטרה להגיש סיוע, תמיכה והעצמה לקהילת מבקשי המקלט והפליטים האפריקאים בישראל. המרכז מתבסס על עקרונות עזרה והעצמה הדדיים ומקדם מדיניות מקלט הוגנת וברורה".
שגריר ועובד ניקיון
מה אם מנקה הבנין מקונגו יוכל להוות עבורנו ביום מן הימים שגריר או דובר, לאחת הארצות העשירות בעולם במשאבים? נשמע מופרך? כנראה שלא. ז'אן מישל בולימה, יו"ר העמותה, הינו פליט מקונגו. ז'אן מישל בעבר היה סטודנט להנהלה ואנליטיקאי מערכות ממוחשבות, אולם כיום ז'אן מישל מנקה בתים לפרנסתו. עד לפני כעשר שנים פעל ז'אן מישל למען זכויות סטודנטים בקונגו ובמשך הזמן הצטרף למפלגת האופוזיציה. כאשר המשטר אסר על פעילות אופוזיציונית, רדף וכלא רבים מהם, הבין ז'אן מישל שהברירה העומדת בפניו היא או גלות או 'להיעלם' בידי המשטר. כך כשהגיע לארץ עם אשרת תייר ללימודים בתכנית בינלאומית לחקלאות ועבודה משותפת כקולקטיב בבית ברל, נאלץ ז'אן מישל להישאר בארץ כפליט. זאת לאחר שקרובי משפחתו הנותרים בקונגו, התחננו בפניו שלא יחזור. הם סיפרו לו כי אחד ממכריו, פעיל באותה מפלגת אופוזיציה, עונה על ידי המשטר ומת לאחר מכן ממחלה. הם הפצירו בו שיישאר מחוץ לקונגו מתוך חשש שגם הוא יעמוד בפני אותו הגורל.
אז ז'אן מישל בולימה נשאר. כבר עשר שנים שהוא נמצא בארץ, מחכה להכרת מעמדו כפליט, יחד עם פליטים נוספים מקונגו. רובם פעילים פוליטיים, משכילים ואקדמאים, שמטרתם היא ללמוד כמה שיותר בזמן שהותם כאן, כדי שיוכלו לחזור לארצם ולשקם אותה. לדבריו: "בישראל, רק העובדה שהם שולחים את האנשים הצעירים לצבא, זה חינוך חשוב מכיוון שזה מאחד אנשים בתוך אותה מסגרת. לא רק מלמדים אנשים להילחם, אלא גם שמים אותם יחד. באפריקה, הקולוניאליסטים מעולם לא עשו זאת, מתוך מדיניות של הפרד ומשול". הבעיה הגדולה היום, הוא אומר, היא שבקונגו קיימים 400 שבטים שלא למדו לעבוד יחד, אלא למדו להיבדל אחד מהשני במהלך המשטר הקולוניאליסטי. ואת זה הוא רוצה לשנות. השאיפה שלו היא לשנות את החשיבה בקונגו, ללמד קונגולזים לעבוד יחד כקולקטיב ואת הכלים לעשות זאת הוא רוכש בארץ.
"אנחנו ברי מזל בהיותנו כאן בישראל. ישראל היא מדינה דמוקרטית ומפותחת. אנחנו לא מבקשים לקבל כאן אזרחות. לא. אנחנו חושבים על העתיד של מדינותינו שלנו, ומקוים שיום יבוא ונחזור לשם. החולשה של המדינות מהן הגענו היא החוסר במנהיגות. בעיה נוספת היא המצב הכלכלי הגרוע. למה לא לעזור לאנשים שמגיעים לכאן?" הוא מסביר את שאיפותיו ואת מטרות המרכז: "אפשר לאמן פליטים בהעצמת מנהיגות ולתת להם הכשרה מקצועית, וכאשר הם יחזרו לארצותיהם הם יוכלו להיות מעורבים במהלכים הקורים בשלטון ולהוביל שינוי. למשל, מגיעים אלינו ידיעות שבישראל רוצים להחזיר אותנו לאתיופיה, לאריתריאה ולקונגו. מה נעשה שם כשנחזור? אני יוצא מן הכלל כי יש לי מקצוע, אבל עבור רוב הפליטים – מדינת ישראל יכולה להיעזר בהם. אם בישראל נקבל הכשרה מקצועית, כשנחזור חזרה לארצותינו נוכל להיות דוברים של מדינת ישראל. בהסתכלות לטווח ארוך, ישראל תוכל לקחת תחת חסותה מדינות צעירות אחרות".
עניי עירך קודמים?
עמותת ARDC, ארגון ללא מטרות רווח לקידום פליטים אפריקאים, פועל בשתי חזיתות. האחת, עזרה משפטית ל-20 אלף הפליטים ומבקשי המקלט בישראל שמתבטאת בין השאר בפעילות למען חקיקה בעניינם, אל מול המדיניות האמביוולנטית שמפעילה כלפיהם המדינה כיום. השניה, עזרה הומניטרית שכוללת בין השאר הקמת מקלטים עבור נשים וילדים ושירותים פסיכולוגיים עבור אלו שחוו טראומות. יש לציין כי המדיניות של ARDC היא עבודה אך ורק עם מבקשי מקלט, שנמצאים בתהליך בירור בקשה עם משרד הפנים או בעלי טופס "שחרור מותנה", ולא עם מהגרי עבודה או שב"חים.
בנוסף, מפעיל הארגון מתנדבים במרכז חינוכי שבו מלמדים שפות למבוגרים (עברית בסיסית, אנגלית וצרפתית) ועוזרים לילדים שהשתלבו בבתי ספר בתל-אביב. דהר, מבקש מקלט מאריתריאה, עבד בניקוי הקפיטריה במרכז הבינתחומי, וכעבור שנתיים לומד שם. אפרם לומד פוליטיקה, ושניהם שואפים לחזור לארצם ולהיות ממובילי השינוי של בניית אריתריאה מחדש.
לגבי השאלה הברורה, למה שירצו לחזור לארצם כשטוב להם פה, עונה ג'ואנה מנטלו האמריקאית, מנהלת הפרוייקטים ב-ARDC: "למה שירצו להישאר, כשהשאירו את משפחתם מאחור? הסטטיסטיקה היחידה שיש לנו היא שמתוך 190 אנשים שקיבלו מעמד פליט, 100 חזרו לארצם או המשיכו הלאה לארץ אחרת. הם מקווים שיום אחד ארצם תהיה יציבה, ויש להם קשר לארצם כמו שליהדות התפוצות יש קשר לישראל."
ניק שלגמן, מתנדב יהודי לונדוני המנהל מקלט ב-ARDC, שואל: "האם המורשת של השואה יכולה להפוך למשהו חיובי? ההתנדבות כאן היא הדבר הכי קרוב שעשיתי שמתקרב לתשובה לשאלה הזו. אמנסטי אספו עדויות של פליטים, ואני ישבתי עם אנשים מדרפור, שמעתי אנשים מעידים שישנו בלילה בכפר, התעוררו לקול אנשים רכובים על גבי סוסים, יורים, שרדפו אחריהם בגלל דתם או אמונתם. וזה נשמע כמו הסיפור של המשפחה שלי. ההזדמנות של ישראל לתת מקום לאנשים שעברו את זה ולהחזיר יציבות לחייהם זו הזדמנות נדירה להפוך את הרגע המזוויע ביותר בהסטוריה הקולקטיבית שלנו למשהו חיובי. לדעתי, האמירה 'לא עוד' נכונה לגבי כולם, לא רק לגבי יהודים".
רוב המתנדבים ב-ARDC הם ישראלים, שהרגישו שהם רוצים לתרום דווקא לאפריקאים. הם מספרים שהתלמידים מגיעים עם רצון מאוד גדול ללמוד, גם לאחר יום שלם של עבודה במסעדה או בבנין. כשנשאלו מספר מתנדבים מה דעתם על הפתגם "עניי עירך קודמים", ומדוע בחרו לעזור לאפריקאים כאשר יש כל כך הרבה "משלנו" שזקוקים לעזרה, לא הייתה ממש תשובה נחרצת. התשובות נעו בין נימוקים של הזדהות עם נרדפים (בתור עם נרדף בעצמנו), רצון להיות "חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה" או זיקה לאפריקה שנובעת מהטיול לשם.
אולי התשובה הטובה ביותר ל"עניי עירך קודמים" מגיעה מהקשר אחר, דווקא מז'אן מישל: "פוליטיקאי [באפריקה] יכול להגיד על אדם מסויים שהוא אינו משתייך לקבוצה שבטית מסויימת ובאמירה זו, לעשות לו דה-לגיטימציה מוחלטת. מעולם לא למדנו להסתכל על אדם לא לפי מוצאו".
השאלה היא, אם אנחנו כן למדנו לעשות זאת.
אם בכתבה נמצאה טעות או פרסומת לא ראויה. דווחו לנו >
