אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

דווקא לסוכה? למה לא לארמון או לבית?

נפילתו של בית היא נפילה מוחלטת וסופית, נפילה שאין אחריה תקומה. סוכה, לעומת זאת, אף שהיא נופלת בקלות - יש לה תקומה מחדש. זהו המאפיין של עם ישראל ושל מלכות ישראל

דווקא לסוכה? למה לא לארמון או לבית?

לכאורה יש בתיאור המובא בפרשת האזינו חזרה על מה שלמדנו בפרשת ניצבים. ההיסטוריה של עם ישראל, תיאור של נפילת העם, ולבסוף שיבה וגאולה אחרי גלות ויסורים.

אולם בהסתכלות מעמיקה יש הבדל גדול בין הפרשות: (הרב בלומנצויג הרחיב על כך): בפרשת נצבים מתוארת התשובה כתהליך שנובע מהתעוררות של עם ישראל. העם מבין כי חטא ומתוך כך מתעורר לתשובה – "והשבת אל לבבך", "ושבת עד ה' אלוקיך". לעומת זאת בפרשת האזינו אין שום אזכור למהלך שכזה, כל המהלך נעשה בהובלת הקב"ה בלבד ללא תלות במעשיו של עם-ישראל. יתירה מזאת, משמע שהנהגה זו, גאולת ישראל באופן הזה, מופיעה רק בגלל החשבונות האלוקיים נגד הגויים – "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת", כאשר מצב העם מצד עצמו, אינו ראוי, אולי אפילו מחייב כליה – "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם".

בהתאמה ניתן למצוא בשתי הפרשיות גם הנהגה אלוקית שונה. בפרשת נצבים כהיענות להתעוררות עם-ישראל מופיעה הנהגה של חסד ורחמים, קירבה וחיבה- "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך", "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך" ובפרשת האזינו- מופיעה הנהגה קשה, מידת המשפט. הדברים מתחדדים בפתיחות השונות של הפרשות הללו: "אתם נצבים… לפני ה' אלוקיכם" – פניה ישירה לעם ישראל, יש כאן כביכול דו-שיח בינינו לבין ה', אנו עומדים "לפני ה'", הדברים תלויים בנו, והיחס הוא יחס של קרבה. אולם, בפרשת האזינו: "האזינו השמים ואדברה" – פניה לכללות הבריאה, אין פניה לישראל באופן ישיר.

על פי השוואה זו מפתיע לגלות כי דווקא פרשת האזינו נקראת 'שירה'. תוכנה של פרשת ניצבים הוא הרחמים והקרבה, גילויי שמחה -"ישוב ה' לשוש עליך", תיאור כל-כך מרומם הראוי להיקרא שירה. ואילו פרשת האזינו המבטאת את הנהגת המשפט, אינה מעלה את התחושות המרוממות הגורמות לומר שירה. אולם, פרשת האזינו היא היא הנכתבת בצורת שירה (שתי עמודות בספר התורה), והדבר מובלט בפסוקים: "ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל", "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם", "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם".

מסתבר, כי פרשת האזינו היא השירה האמיתית, השבח היותר גדול לה'. הכרחיות התשובה, הגאולה שתופיע בכל אופן, בניגוד לפרשת נצבים בה הדברים תלויים בעם ישראל.

זה נפלא. היינו מצפים שכשעם ישראל שב אל ה', מערכת הקשרים הם ישירים, של חסד ושמחה, זו תהיה המעלה היותר עליונה, והיא תהיה השירה שהיא "לעד לבני ישראל"!

אך בהסתכלות עמוקה יותר, פנימית יותר, דווקא בשירת האזינו, במקום שהגאולה איננה תלויה בתשובה, נקודת הקשר הנצחי בין עם ישראל לאביהם שבשמים מגיעה לידי ביטוי גבוה יותר.

וכך הרמב"ן כשהוא מסכם הפרשה הוא כותב: "אשר היא בנו לעד נאמן, תגיד כל המוצאות אותנו ביאור… והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ובעבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל.. ויכפר על חטאותינו למען שמו". יש כאן ביטחון שנצח ישראל לא ישקר. הברית לא תופר ועם ישראל יגאל.

זה מזכיר את המחלוקת של ר' יהושע ור' אליעזר אם גאולה תלויה בתשובה או לא, ובסוף הדיון ביניהם שתק (הודה) ר' אליעזר לר' יהושע שגאולה לא תלויה בתשובה. אין הכוונה שאנחנו לא צריכים לעשות כל שניתן לקרב הגאולה.. יש בכך ביטוי של האהבה והקשר "שלא ניתן לגעת בו", בין עם ישראל להקב"ה. ומי לא עושה כל שהוא יכול לאהוב את אביו ולעשות רצונו?….

וכך גם נציין בפרשה, שלמרות שחז"ל לימדונו (קידושין לו) "שבשעה שעושים רצונו של מקום קרויים בנים ובשעה שאין עושים רצונו של מקום קרויים עבדים", היינו מצפים שבפרשת האזינו, באותם פסוקים של חרון אף נהיה מוזכרים כעבדים?! והנה לא כך: "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו". וזה ממש מתאים למה שבקשנו ללמוד. שבאופן פרדוקסאלי, מערכת היחסים של אב ובן מתגלים, דווקא כשנוצר מתח ומחשבה על היפרדות, חלילה. כאן מתבהר שאין אפשרות שכזאת- "בכל מקרה הם בנים"! ולעולם, ללא תנאי, האב אוהב את בניו.

ה"נתיבות שלום" הוסיף, נקודה משמעותית. שהמבט הזה של הנקודה הפנימית המצביעה על נצחיות הקשר בין עם ישראל והקב"ה, נכון לראות אותו גם בהתייחסות לאדם הפרטי: "כן גם כל פרט ופרט מישראל נצחי… וכמו שאמר הבעש"ט כי תכלית הבריאה היא לבל ידח ממנו נדח.. שכשם שהקב"ה נצחי כן יהודי הוא נצחי.. וכמו שהשירה שייכת לכלל כך גם בנוגע לפרט, שלכל יהודי יש הבטחה על גאולתו העתידה שיבא לבסוף אל תיקונו".

כל יהודי!! הוא שירה, וכל אחד הוא חלק א-לוה ממעל. האמון המלא שהאדם מאמין בעצמו, מכך שהקב"ה מאמין בו (כמו שהסביר הרב על "רבה אמונתך" במודה אני) מחייב את כולנו עם הסובב אותנו- כל זולת, ובוודאי תלמידים, מורים ובנים, להתבונן במבט מאמין שמסייע לגלות את נקודת האור, זו שנוגעת ומסייעת לטוות את חוט הקשר בן האדם לאלוקיו, בין האדם לשורש נשמתו ולמציאות שליחותו בעולמו.

ומכאן לעיון באותה נקודה עמוקה, בחג סוכות.

הרב עמיטל שאל על המנהג שאנו נוהגים להוסיף בברכת המזון את המשפט "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". התוספת הזו מבוססת על הפסוק בעמוס (ט', יא): "ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת". אולם מדוע נבחר דווקא דימוי הסוכה כדי לתאר את כנסת ישראל? כלום אי אפשר היה לבחור בדימוי אחר, נאה וגאה יותר? ניתן היה, למשל, להמשיל את כנסת ישראל למגדל, על פי הפסוק "צוארך כמגדל השן"?! הוא ענה ע"פ המהר"ל (נצח ישראל פרק ל"ה) נפילתו של בית היא נפילה מוחלטת וסופית, נפילה שאין אחריה תקומה. סוכה, לעומת זאת, אף שהיא נופלת בקלות – יש לה תקומה מחדש. זהו המאפיין של עם ישראל ושל מלכות ישראל. בית הוא יציב, עמיד בסערות הטבע ובנוראותיו, אך משנפל – שוב אי אפשר להקימו מחדש. סוכה אינה יציבה, כל רוח שאינה מצויה מפילה אותה. אף מלכות ישראל כך היא: זוהי מלכות שברירית, נוחה ליפול, אין היא עמידה בפני סערות וזעזועים. אך תמיד היא שבה וקמה, שבה ועומדת על רגליה.

וכך אולי, באותו כוון מסביר ה"שפת אמת" את משמעות הערבה שאין בה טעם ולא ריח: "מצוות ערבה בהושענה רבה שבחרו חכמים בערבה יותר מכול המינים, אף כי הוא נגד אותם שאין בהם טעם וריח, כי באמת מזה ניכר יותר דבקות בני ישראל לה'. כי מאין בא חביבות בני אדם אלו? רק שבני ישראל נקראו בנים למקום". דווקא בערבה ניכר מהות הקשר שאינו תלוי במה עשית, מי אתה וכמה מצוות קיימת (בזה עוסקים שאר המינים, הלולב ההדס והאתרוג ) ולכן הערבה חביבה יותר.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו