"איש של יום כיפור"

לפני חמש שנים, הלך מאתנו, בין כסה לעשור, "איש של יום כיפור..". בלי גאווה, בלי שמץ של פוזה, פשוט, איש אמת נקי במידותיו וכ"כ ענק בשל כך. תלמיד חכם, "מלח הארץ", אוהב ישראל גדול, ר' חנן פורת

"איש של יום כיפור"
  (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

לפני חמש שנים, הלך מאתנו, בין כסה לעשור, "איש של יום כיפור..". בלי גאווה, בלי שמץ של פוזה, פשוט, איש אמת נקי במידותיו וכ"כ ענק בשל כך. תלמיד חכם, "מלח הארץ", אוהב ישראל גדול, ר' חנן פורת. ביתו תרצה הספידה את אביה בשלושים למותו.

הדברים יכולים לסייע לכולנו להיות מעט יותר אנחנו. אולי דווקא ברגעים גדולים שכאלה, ניתן במשהו להתחבר לדמותו הפשוטה והענקית כ"כ…בין היתר, בדברי ההספד של תרצה ביתו, בשלושים לפטירתו, היא ציטטה את הדברים שחנן כתב על אחד משיריה של זלדה, וזה מרתק לפגוש את ר' חנן מדבר על עצמו: "אבא שלנו, יקר ומיוחד ואהוב. בספרך "מעט מן האור" לספר שמות, הבאת מתוך שיריה האחרונים של זלדה "בבית החולים" את השיר היפיפה "נפשי הציצה מן החרכים":
נפשי הציצה מן החרכים
אשר בתוך הבוקה והמבולקה
של חליי.
משביה קראה
ל-היה הווה ויהיה,
בחושך לחשה
בידך אפקיד את רוחי, את כאבי,
את כבודי, את חיי ואת מותי
וכהרגלך, אבא, הוספת ב"מדרשיר" את הסתכלותך המיוחדת על המילים, וכך כתבת: "זלדה ששכבה על ערש דווי, לא איבדה את יכולת ההקשבה וההסתכלות המיוחדים לה, ואף תפילה לא משה מפיה עד יומה האחרון.

בבית הפותח במילים, "נפשי הציצה מן החרכים", מעלה זלדה את התפילה ליעודה העליון: דבקות בה' יתברך כערך בפני עצמו, ללא כל תביעות ובקשות. נפשה של זלדה "מציצה מן החרכים" כמו הדוד המציץ מתוך החרכים שבשיר השירים. אלא שבשיר זה החרכים הם חלונות הכאב של מחלתה, או בלשונה של זלדה "הבוקה והמבולקה של חליי". זלדה שלא רק ידעה תנ"ך אלא חייתה תנ"ך בכל נימי נפשה, נוטלת כאן את ביטויו של נחום הנביא על "הבוקה ומבוקה ומבולקה" של העיר נינווה, שכל מערכותיה קורסות, ומסיבה אותו על קריסת המערכות בגופה שלה.

אך דווקא בשעה שהגוף מתפורר מעצמת מכאוביו, מציצה הנשמה מתוך "הבוקה והמבולקה" ולוחשת בחושך להיה הווה ויהיה "בידך אפקיד את רוחי". פסוק זה, שאנו נוהגים לומר בקריאת שמע שעל המיטה, לקוח מתפילתו של דוד המלך בתהילים "בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת "

אלא שדוד מפקיד רוחו מתוך ציפייה לישועה ולבשורת חיים, ואילו זלדה, היודעת שמותה קרוב, מפקידה ביד ה' את חייה ואת מותה, מתוך הכרה ודאית, כי בין כך ובין כך: "ואני קרבת אלוהים לי טוב".
עד כאן דבריך.

ואמנם – לא עליך כתבת את הדברים, אלא על זלדה עצמה, שהרי הספר יצא לאור עוד לפני גילוי מחלתך הקשה. אך מתוך תוכך יצאו הדברים, כנים ונכונים כל כך גם לימי מחלתך שלך, ולהתמודדותך המיוחדת".

מרגש לקרא את השיר שכתבה זלדה אחרי הפירוש שנתן חנן פורת. בדרך כלל, בכל ימות השנה, הקשר שקיים בין אדם לאלוקיו, יש בו מידה של "חשבונאות", של שכר ועונש, של התמודדות עם הבחירה החופשית והבקשה והציווי של "ובחרת בחיים". כך גם ניתן לכאורה לראות לרגע את יום כיפור. יום של בקשת סליחה וכפרה, וה' הטוב סולח לעמו ישראל ברחמים. זלדה שלחה אותנו למקום אחר, גבוה יותר, עמוק יותר. זלדה הגיעה בשירה, לחיבור ורצון להידבק בה' מכיוון ש"קירבת אלוקים לי טוב"! זה אולי המקום שניתן לבקש, לחשוב ולנסות לגעת ביום כיפור. כמו נפשה של זלדה "המציצה מן החרכים" כמו הדוד המביע את אהבתו לרעיה בשיר השירים. לא בגלל איזה דבר שצריך לבקש עליו סליחה וללא המניע לכפר על חטא. זה אולי המקום שבו אנו מתפללים להיות ביום כיפור: "לחזות בנועם ה'". זה מה שקרה כשבית המקדש היה קיים. הכהן הגדול (כלל עם ישראל באיש אחד) נכנס לקדש הקודשים. למפגש בין עם ישראל להקב"ה (!) תפילת נעילה סובלת שתי משמעויות: האחת – "פתח לנו שער בעת נעילת שער"- זו המשמעות הפשוטה, של נעילה, סיום. אך גם (על דרך הדרש..) אולי נוכל לומר, תפילת נעילה – להינעל עם י-ה. כך עלה מר' חנן אהובינו, ששם היה הוא נעול, כפי שפרש נפלא את זלדה. די פשוט, לפי זה, שהפיוט שכתב אברהם אבן עזרא הנאמר ע"י חלק מקהילות ישראל לפני כל נדרי, נוגע בדיוק בנקודה זו של "קירבת אלוקים לי טוב":
"לך אלי תשוקתי.
בך חשקי ואהבתי.
לך ליבי וכליותי.
לך רוחי ונשמתי..
לך יחיד בלי שני.
לך תודה יחידתי".

ביום כיפור ניתן לחוש קרבת אלוקים פשוטה… כבר בתפילת "כל נדרי" כשאתה מתפלל להתנתק מהנדרים, מהמחויבויות, ההרגלים ומהשגרה שלא תמיד מאפשרת לעצור ולהתבונן פנימה, לתוך הנפש המבקשת חופש, מבקשת את אלוקים. ביום הכיפורים אפשר אולי לחוש את זלדה "נפשי הציצה מן החרכים…", להיזכר בר' חנן באיש שחי את "קרבת אלוקים לי טוב" ולנסות לגעת בשולי גלימתו.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
רפש
יוחנן פריד | 08-10-2016 20:48
כשמו כן הוא קליינר = קטן יותר , ראוי היה שייקרא הקטן ביותר ועליו יוקם הגלעד לעליבות הנפש והרפש רחמנות עליו.