מן המיצר: על דרכה של הגאולה
תחילתה של גאולה כבירה נדמית לא אחת כטריפתן של כל המערכות כולן. ד"ר יוספה רחמן קוראת את גאולת מצרים בספר שמות ומגלה כמה תובנות עמוקות להבנת נפש האדם
בשמות פרק ה, אחרי המפגש הראשון של משה ואהרון עם פרעה, הוחמרו תנאי העבדות, שוטרי בני ישראל המוכים הטיחו האשמות לעברם של משה ואהרן, ואפילו משה עצמו שהיה קרוב מכולם אל מהלכי הגאולה, עמד נבוך והקשה: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך"(שמות ה',כ"ב-כ"ג). לפיכך בפתיחתו של פרק ו מצוי א-לוהי ישראל כביכול על ספסל הנאשמים, ובמשך שמונה פסוקים נזקק למיטב הרטוריקה כדי להגן על מהלכיו.
לתגובת ה' שלושה חלקים, והשתלשלותם זה מזה מעידה על הבנה לנפש האדם. בחלק הראשון, הקצר מכולם, מופיעה הבטחה שהכול יהיה בסדר: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו"(ו', א'). סגנון ההבטחה נחרץ והחלטי, והיא אמורה לשקף נאמנה את מה שאמנם יקרה לא רחוק, בעתיד. בחלק השני (פסוקים ב'-ה') ה' חוזר כביכול אל ספסל הנאשמים ומוסיף: "אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. וגם הקמֹתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה". כאן נשמעת נימה של התגוננות: ה' מודה שעדיין לא קיים את השבועה לאבות, אך גם מדגיש שאין הוא מנותק ממצב השטח העגום: "וגם אני [=לא רק אתה, משה] שמעתי את נאקת בני ישראל". עיקר העיקרים מצוי בפתיחת דבריו, במלים "אני ה'". רוצה לומר ששמו מדבר בעד עצמו, ואת הבטחון הזה הוא מבקש כנראה להקרין על משה מתוך מגמה להחזירו להמתנה שקטה, אף כי לא קלה.
בחלק השלישי (פסוקים ו'-ח') ה' מבקש ממשה למסור מדבריו גם לעם הסובל ("לכן אמור אל בני ישראל"), והמגמה להדביק את כולם בבטחון הוודאי בגאולה צוברת תאוצה. לא רק "והוצאתי… והצלתי…וגאלתי…ולקחתי" נאמרים כאן, אלא גם "והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… וגאלתי אתכם… ולקחתי אתכם… והבאתי אתכם…". משתקפות כאן נטילת אחריות אישית בלבדית לגאולה, דינאמיקה מתעצמת לקראתה, ואהבת אין קץ כלפי העם בבחינת "על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'"(ירמיהו ל"א, י"ט).
ממתכונתן של התגובות האלוקיות יש להפיק את הלקחים הבאים:
1. אי אפשר לפטור שאלות אמיתיות וכואבות כלאחר יד.
2. עם כל הצורך להאריך ולהשקיע, חובה בראש ובראשונה להתנסח בניסוח קצר וקולע שאינו משתמע לשתי פנים, כגון: "עתה תראה" וכגון שתי המלים המצויות ברישא של החלק השני "אני ה'" ואמורות להקרין אמינות ותחושה של בטחון. גם מאחורי התבנית הפועלית המתרחבת בחלק השלישי " והוצאתי…והצלתי… וגאלתי…ולקחתי…" יש מסר קצר וברור: אני, ורק אני, אעשה ואעשה ואעשה ואעשה.
3. מכל אלה ניכר גם עיקרון חינוכי פסיכולוגי ראשון במעלה, ולפיו אסור לפגוע, ולו פגיעה קלה ביותר, בקצה ציפורנם של נפגעים אמיתיים. יתרה מזו, במצבים של עימות עם אנשים פגועים חייבים לנקוט את שיטת הנעלבים שאינם עולבים, ולזנוח כל יוהרה. ואמנם, בתגובת ה' אין ולו מילה אחת של בקורת כלפי משה או השוטרים, גם לא ניכר שמץ של רצון להעמיד מישהו על מקומו. ההיפך הוא הנכון: מסתמנת כאן התחושה שדווקא בשעה זו, אלוקים שזעזע את כל המערכות כדי להציל, אוהב את העם יותר משהעם מסוגל לאהוב את עצמו, שכן לפי פסוק ט', העם לא שעה אל כל ההבטחות האלה "מקצר רוח ומעבודה קשה".
מתוך כל הנאמר כאן יוצא כי במקרה שלפנינו, האדישות וקיהיון החושים של הסובלים אינם מדד לבחינת כושר ההתגברות שלהם. עוד ברור כי הצלות גדולות תלויות באהבה גדולה, ורק מתוך אהבת אין קץ מותר ליזום זעזועים בקנה מידה גדול. לא ייתכן להוביל אל הטוב בדרך של ייסורים ולתפוס בכל התהליך הזה עמדה של צופה מן הצד.
על אהבות גדולות אשר רוויות במסירות נפש אנו למדים כאן דבר נוסף: הן סותרות סטיגמות ותפיסות מעמדיות: מי שמתכנן להפוך עם של עבדים לעם נבחר, עם שאיננו שומע לעם שיתחייב מעצמו לעשות ולשמוע, רחוק כרחוק מזרח ממערב מהחשיבה הקונבנציונאלית. הוא נמנה עם מי שעובדים בשיטת "מאשפות ירים אביון"(תהלים קי"ג ז'), וכדי להרים אביון ולהושיבו בין נדיבים (שם, ח') צריך להתלכלך בזוהמת האשפות. בהמשך לקו זה יש לפרש גם את פסוק כ' משמות י"ט "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר". ה' יורד על ההר כדי להעלות את העם אליו, והעלייה של העם תהיה תוצאתה של הנכונות לרדת.
יוספה רחמן היא מרצה בחוג לתנ"ך במכללה האקדמית לחינוך גבעת ושינגטון
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו