"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".

הרבה שאלות עולות כשקוראים את הפסוקים, ואת חז"ל שהתייחסו לכך (נציג שלוש מרכזיות):

1. נער שזולל וסובא, וגם אם אינו שומע בקול הוריו.. דינו הוא מוות? למה התורה מחמירה עד כדי כך בדינו?

2. הגמרא בסנהדרין (עב) ענתה שאין בו חטא עכשיו, אלא הוא מת על שם סופו. "הגיעה תורה לסוף דעתו. סוף שמכלה ממון אביו… ומלסטם את הבריות.." וקשה! לא דנים את "הנער באשר הוא שם"? לפי מצבו כרגע?

3. שאלה אחרונה על דברי חז"ל בסנהדרין שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא, ולמה נכתב? "דרוש וקבל שכר". התורה מביאה לפי דעה זו בגמרא, פסוקים אם תיאור מקרה קשה , עם הכרזה של "מות יומת" בשביל שנדרוש דרשות… ועל זה נקבל שכר?.. (גם לדעתו של רבי יונתן שאמר שהוא מכיר מקרה אחד כזה – "אני ראיתיו וישבתי על קברו". על מקרה אחד ויחיד התורה כתבה פרשיה דרמטית שכזו בתורה?)

נלך עם תשובת הגמרא של "דרוש וקבל שכר" במובנם העמוק. כל הפרשה באה, אולי, להעמיד את החינוך בשיאו, וללמד את כולנו- הורים לילדים, ומורים לתלמידים (גם הם הורים.. לתלמידים) כיוונים חינוכיים פשוטים, שעולים מלימוד הפרשה.

שבע הארות-דרשות שפגשנו בפרשיית החינוך החשובה הזו:

א. הרב זצ"ל (אגרות הראיה א' שה) כתב שכשעם ישראל מכניס לזיכרון הקולקטיבי והפרטי שלו את פרשת בן סורר ומורה, נקבעת בליבנו ההבנה עד כמה הדברים נוראים וזה יוצר אצלנו רתיעה מרשעה, ובריחה מלהיות זוללים, חלילה, ומזלזלים בכיבוד הורים.
כך הרמב"ן סובר שמגמת התורה היא לייסר את הרבים, שיראו וייקחו מוסר: "וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו – כי לא הומת בגודל חטאו, אלא לייסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים"

ב. "בן סורר ומורה לא היה ולא נברא"- אין ילד רע… לא היה ולא נברא. כל ילד הוא טוב, כול!!! תלמיד אומר בבוקר " נשמה שנתת בי טהורה היא". כולם!! קדושים וכולם נפלאים. יש לנו תפקיד גדול ועמל גדול לסייע לגלות זאת, אבל "לכל!!! אדם ישנה.."

ג. הגמרא מביאה את דעתו של ר' יהודה שאומר: "אם לא הייתה אמו שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה" (שם). דהיינו: נער מוגדר כ'בן סורר ומורה' רק כאשר יש זהות מוחלטת בין האב לאם גם בקול, גם במראה וגם בגובה, זה כמו לומר במילים אחרות 'בן סורר לא היה ולא עתיד להיות'. מדובר כאן במציאות בלתי אפשרית שלעולם לא תתממש. אם כן מה ר' יהודה רוצה ללמדנו? הרש"ר הירש למד מכך: "רק אם יש ביניהם אחדות דעים ורצון משותף- רק אז יכולים לומר לעצמם שלא הם אשמים בקלקלת בנם".

לפי הרש"ר- חינוך טוב, זה חינוך שיש ראיה חינוכית משותפת בין ההורים. הילד אז לא מבולבל, ולא נקרע בין אבא לאימא… (כך כנראה גם, צריך לראות את החשיבות בראייה המשותפת בין ההורים לבין חיי בית הספר, להשתדל למנוע קונפליקטים מיותרים בבניין נפשו של הילד). אולי ניתן להציג אלטרנטיבה הפוכה לרש"ר הירש. רק כשהם חושבים בדיוק אותו דבר, בכל!! ובקול… אז עלול חלילה נוכל לפגוש מציאות של בן סורר ומורה… לצד החשיבות של הראייה הכללית המשותפת, ללכת בדרכה של תורה- חשוב לזכור שהדרך הזו היא רחבה דיה.. ונכון וטוב שיש הבדלים בגישות שונות בין ההורים, ואפילו בין הבית לבית הספר… בעולם מעט מורכב, עם מעט שאלות – ילד גדל וצומח. לצד החשיבות של חינוך במקום ברור וצלול, ללא ספיקות, יש מקום לרווח של דילמות ומקום לצמיחה אישית..

ד. עוד הארה חשובה של הרש"ר הירש: "זולל וסובא – כאן רמז גדול לאב ולאם והנחיה חשובה על רוח הבית… למען הילדים יישמרו נא מלהבליט אכילה ושתייה כמשימה חשובה של הבית. רק במקום שניתנה הערכה עליונה לערכי הרוח והמוסר- רק שם תיווצר האווירה שתגן על הצעירים מפני התבהמות חושנית". הדברים מדברים בעד עצמם- הבית משדר משהו… האם על אוכל מדברים, או אוכל אוכלים… מה חשוב באמת בבית הספר- חינוך לאידיאליסטיות? מפגש חי עם חיי תורה ולימוד תורה, או חלילה להיפך…

ה. הנצי"ב האיר הארה חשובה: הוא הסביר את " בן סורר ומורה" כך: "הביאור בזה, דהאב דרך ללמד בנו תורת ה' שנקרא: מוסר, והאם מלמדת דרך ארץ ומנהג טוב ונקרא: תורת אם. מעתה, הבן אשר איננו שומע למוסר האב נקרא סורר, ואשר איננו שומע לתורת אם נקרא מורה. והכוונה, שאינו הולך לא בדרך התורה ולא בדרך ארץ"

הנצי"ב לימד אותנו מהי מטרת החינוך (כמו שניסח זאת הרב..) מטרת החינוך לפי הנצי"ב- זה תורה עם דרך ארץ… אי אפשר זה בלא זה, ותורתם של אבא ואמא (כשכל אחד מחנך לדגש אחר בנפש) חייבת להיות משלימה, ומאירה את התורה שהיא עצמה דרך ארץ…

ו. ה"שם משמואל"- אומר שאצל בן סורר ומורה השורש גרוע. אם מיד בשלושת החודשים לאחר חיובו במצוות הוא סורר ומורה (זה הזמן שהגדירו חז"ל לבן סורר ומורה) אזי ניכר שראשיתו מושחתת ואין סיכוי לתשובה. בחיי האדם ישנן נפילות שניתן לעלות מתוכן, אך אם הראשית מקולקלת, אין סיכוי לתיקון.

מכאן מציב ה"שם משמואל" הדרכה לנער שנכנס למצוות, שיזהר במיוחד בתקופה הסמוכה לכך ללכת בדרך ה', וכך יקבע בנפשו את המגמה החיובית. וכן החתן והכלה שנעשים כבריה חדשה יקפידו שנה תמימה להיות "נקיים לביתם", בלא חטא. וכל אדם יקפיד במיוחד בראשית השנה: ראש השנה, יום כיפור וסוכות, ותקופה זאת תשפיע על כל השנה.

לראשית יש משמעות, מלמד ה"שם משמואל". ראשית השנה.. ראשית היום… בתחושת ראשוניות במפגש מיוחד עם תלמיד במהלך היום… חשוב לרומם את הרגעים המופלאים להם אנו זוכים.

ז. והארה אחרונה שכתב הרב נריה:"בן סורר ומורה, זולל וסובא, לכאורה אין זו אלא אכילה גסה הבאה מרצון תענוג ונוחות. באה התורה ומגלה שזו ההתחלה של הידרדרות!". המבט על עצמנו…ועל ילדנו/תלמידנו צריך להיות פנימי ומסוגל לראות על איזה מסלול אנחנו נמצאים. המראה? נחיתה, חלילה? מה משנים, מכוונים , מלווים היום אחרת (בעדינות ובחכמה גדולה) שתהיה נקודת בסיס איתנה יותר, שממנה ניתן יהי לטפס מעלה מעלה בסולם העולה בית אל?