לעברה של חופה צבאית שהוקמה בבסיס בדרום הארץ צעד חתן צעיר גבוה במדי א' מלווה בשני קצינים צעירים מהפלוגה. תחת החופה המאולתרת חיכתה הכלה, הוריה ורב צבאי קטן קומה עם כיפה שחורה וזקן צמוד. מאחור סידרו כמה אנשי מפקדה וופלים, עוגות וקנקני שתיה על שולחנות צבאיים ארוכים. הוריו של החתן החרימו את החופה. הסיבה: הכלה בהריון.

לא מדובר בחסיד קהילת גור בבני ברק שהתבייש בבנו שהתגייס לנחל החרדי וסרח. גם לא באחד מרבני העדה החרדית שבחר להפנות עורף לבנו, ואפילו לא באחד מרבני הר המור. האב המחרים- בוגר גימנסיה רחביה בירושלים, פרופסור בולט באקדמיה הישראלית, לימים חתן פרס ישראל בתחומו. החתן – בוגר הריאלי בחיפה, לימים אלוף בצה"ל.

קרוב משפחה שנכח בחתונה המצומצמת והחצי מחתרתית הזאת סיפר לי את הסיפור הזה לפני יותר מעשר שנים. החתן היה המ"כ שלו.
החילוניים של פעם.

ובאותו עניין ממש, כאשר אני שומע מידי שנה ,ערב מצעדי הגאווה, את הסיפור על נער או נערה נורמטיבי/ת שהתעורר/ה בוקר אחד וגילה שהוא נמשך לבן/בת מינו. גילוי הגורר אותו למסע ארוך לבירור זהותו המינית תוך כדי מציאת מקומו בחברה- אני מתרגש יחד עם כל הציבור הישראלי.

כעבור שעתיים חוזר השכל למקומו. והניסיון לשווק מצעד גאווה ססגוני או חתונה חד מינית מתוקשרת בעטיפה של מאבק של פרט או קבוצה למצוא את מקומה תחת השמש נראה פתטי. הבלוף נעשה שקוף.

כן, אני בהחלט הומופוב. אני גם רווק-פוב. (רווקות מאוחרת) וגם גירושין-פוב. כל התופעות הללו הן תופעות שבדיעבד, תופעות מורכבות שההתמודדות איתן דורשת כוחות. את השתיים האחרונות אני מכיר ממש מקרוב. השיח הלוחמני שמתנהל בחברה על תופעת המשיכה התוך מגדרית שולח לי צו 8 לנסות ולהכיר גם התופעה של המשיכה התוך מגדרית. אני מכיר קצת ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. אני יודע, אי אפשר לדבר על התופעה מתוך הספרים. חייבים לראות את הפנים, לפגוש את האנשים, לשמוע את הסיפור האישי.

למרות הכול ואף על פי כן, בכל התופעות לעיל עצום המרחק שבין רגישות והכלה לבין פסטיבל. ובמקרה של הלהט"ביות – בין התייחסות הגיונית ומידתית לתופעה לאנרגיות מטורפות של פולחן שמשדר מצעד הגאווה התל-אביבי רווי היצרים. עצום המרחק בין כבוד לפרט ואמפטיה למסע החיים שהוא נושא על כתפיו לחתונה מתוקשרת של זוג חד-מיני. שום דבר בעולם לא יהפוך את האמת הפשוטה העוצמתית והבראשיתית הזאת על פניה: משפחה היא אבא אימא וילדים.

פעם היה פה במדינה שר חינוך סופר-ליברלי ומגה-הומניסט בשם שי פירון שניסה להציג פתרון מאוזן לאתגר הלהטבי ואני מצטט: 'אני חושב שזכותה של מדינה יהודית, אולי אפילו חובתה, לומר לזוגות חד מיניים שמחליטים לחיות את חייהם – 'זה לא משפחה'. אבל זכויות כלכליות, משכנתא, זכות להורות וכדומה – כן.' לאחר שזכה ל'חינוך מחדש' בחסות הטרור הליברלי הוא חזר בו.

יש פה בארץ אליטות שכל גרעפס שמוציא שופט ליברל (יהודי בדרך כלל) בבית המשפט העליון בארצות הברית הוא תורה מסיני עבורן. אותן אליטות (המיוצגות על ידי הטרימוויראט הדיקטטורי הישראלי : מערכת המשפט, האקדמיה והתקשורת) מנסות בכל כוחן במאבק עיקש עקבי המשומן בכסף זר ליישם את הפרדיגמה האמריקאית כהווייתה במציאות הישראלית. על אף שאפריורית אני לא שולל את הפרדיגמה הזאת מכל וכל, חשוב להבחין כי היא טומנת בחובה פוטנציאל של הכחדה. ניתן לזהות כי במגמות הללו טמון תחילת הסוף של ארצות הברית ושל המערב כולו. שנית היא זרה לארץ הזאת ולנפש הבריאה של העם היושב בציון. הניסיון ליישם אותה במציאות הישראלית דומה במובנים רבים לניסיונות החוזרים ונשנים (שנדונו לכישלון מראש) החל מאלכסנדר מוקדון ועד לאדריאנוס קיסר לייבא לארץ הזאת את התרבות ההלניסטית בשעתו. בהקשר הזה יפים דבריו של הרב יצחק פרץ ששימשו כסיסמת הבחירות של ש"ס בשנות השמונים: 'עדיפה אישה ספרדיה אחת שמנשקת ספר תורה באמונה תמימה על אלף פרופסורים שאומרים שבאנו מהקופים'.

אני בהחלט הומופוב ואף הרבה מעבר לזה. אני מלא חלחלה כאשר אני מזהה שאותה אופנה שחדרה אלינו ממדינות המערב מהדהדת עם רומן (=בגידה) לעיני כל שמתנהל יום יום בין גבר נשוי לאישה צעירה במקום העבודה שלי. עם 'אפס נכדים' לבן דוד של אבא שלי וגרושתו – כמעט בני שבעים. עם מסיבת הגירושין המזעזעת ומלאת הזימה של א. חבר טוב מהמילואים באיזה אולם בתל אביב. ועם עמיתה לסבית שלי בעבודה שאחרי מספר מערכות יחסים נותרה בגיל 40 עם שני כלבים ושלושה חתולים.

לא רק אני חרד. גם אביתר בנאי הטיב בדרכו לתאר את תחושותיו בהקשר מקביל (חשיפה של בני נוער לפורנוגרפיה באינטרנט) ואני מצטט: 'שואה, רוצחים את האהבה'.

אביתר בנאי ממשיך ואומר: 'נאמנות וכבוד הדדי הם קורות הבית שצריכים להיות איתנים כארז. אהבה והתמסרות עד כלות הנפש. צריך לתקן את ההריסות של מושגי האהבה מהטלוויזיה. לבנות את קורות הבית. אוזניים נאמנות לקולה של האהבה. עיניים נאמנות ליופיה, מחשבות, דיבור ומעשה נאמן. אני מדמיין את אשתי אותי בני שמונים על ספסל בגינה. נשמה אחת. אהבה. מקום שכינתו של ה' בין איש לאישה'.

הלוואי עלינו ועל כל עם ישראל.

כבוגר 'מלחמת עמונה' לפני יותר מעשור אני בטוח שהמשימה להשבת המקום הראוי למשפחה היהודית ולזוגיות חשובה לא פחות מהסדרת עמונה. חייבים להוסיף אומץ, לזהות את המגמות הללו בצורה ברורה, להסכים שלא להסכים עם הכיוונים הללו, לחשוב בצורה שיטתית ובהירה ולהציב יעדים. טוב יהיה לפעול בעדינות ברגישות ומתוך כבוד הדדי , בד בבד אסור שמהנהיגים הפוליטים של הציבור שלנו ימצמצו או יגמגמו בסוגיות הללו. לתשומת ליבך, נפתלי בנט. לתשומת ליבך איילת שקד. כצעד ראשון חייבים להעמיד בפני אנשי הבית היהודי את רף המינימום שבמינימום שקבע שי פירון בשעתו – משפחה לא. זכויות כלכליות ואחרות – כן. אם גם בזה הם לא יעמדו – חייבים לחשב מסלול מחדש. בנפשנו הדבר.
יכול להיות פה טוב יותר בארץ הזאת.

=======

נריה לביא, מתרגם ועורך לשוני, נשוי ואב לארבעה, תושב ירושלים