אורית מרק, בתו של מכאל (מיכי) מרק הי"ד שנרצח בפיגוע הירי ביום שישי האחרון בהר חברון, סיפרה היום (ראשון) על הרגעים שלאחר הפיגוע ועד להבנה כי מדובר באביה.

"ישבנו בסלון, ואף אחד לא אומר לנו מה קורה", אמרה בהצהרה שמסרה לתקשורת ושהובאה באתר 'וואלה'. "לא חשבתי שמשהו רציני קרה, אולי מישהו נפצע, הכי נוראי שיש".

"ואז אמרו שאבא ואמא פצועים קשה", סיפרה. "היה ברור שאבא הלך, שהוא כבר לא פה. הלכתי להתפלל שאימא תחיה".

אורית סיפרה כי "פשוט ישבנו וחיבקנו את רינת ואסתר, שכל כך לא צריכות לחוות את זה. כאלה גיבורות וכאלה קטנות, לא מגיע להן את זה, לאף מאיתנו לא מגיע את זה".

"אבא שלנו לא היה מסכים לנו להישבר, הוא חינך אותנו שאנחנו חזקים, ולא נתן לאף אחד מאיתנו להישבר. הוא עשה הכול שנהיה חזקים ומאושרים. עכשיו אנחנו ביחד כל הזמן, מחזקים אחד את השני, נותנים כוחות, ועם ישראל כל כך עוזר לנו, ומחזק אותנו".

"תפיצו את האור שלו", קראה אורית. "אנחנו לא רוצים שאנשים יישברו, כי אבא שלי היה חזק וגיבור". אורית שיגרה פנייה לעם ישראל ואמרה: "כולנו ביחד. עם ישראל, אנחנו אוהבים אתכם, אנחנו איתכם. זה מחזק אותנו. אנחנו נקום ונעוף עם זה, ונפיץ את האור של אבא שלנו".

אלחנן קלמנזון, אחיינה של חווי אלמנתו של מיכי, שהיה הראשון שהגיע לזירה, סיפר: "ביום שישי בבוקר נסעתי לבקר חבר טוב. חזרתי הביתה בערך ב-14:30. ב-14:52 קיבלתי הודעה על אירוע ירי באזור אדוריים". קלמנזון, חבר בכיתת הכוננות, הוקפץ לזירה. הוא שחזר: "יחד איתי מגיע אמבולנס. אני רואה את הרכב, וחושב למי יש אוטו כזה בעתניאל".

"זה לא יכול להיות מיכי", נזכר קלמנזון במחשבותיו באותו הרגע. "אני רואה שמעמיסים פצועה, ואני מזהה שזאת חווי, שזאת דודה שלי, ואני קורא לה. 'אוקיי, היא פצועה אנוש', אני אומר לעצמי בראש. 'טוב, בואו נלך לראות של מי הרכב', ואני רואה בכיסא של הנהג את מיכי, ובמיכי לא היה מה לטפל כבר, לצערנו".

אלחנן סיפר כי פתח את תא הכפפות, על מנת לוודא של מי כלי הרכב שהיה מעורב בפיגוע. "בגלל שהרכב התרסק היה צריך לשבור את תא הכפפות", סיפר. "כל הזמן אמרתי לעצמי, 'אל תסתכל ימינה, אתה לא רוצה לזכור ככה את הדוד שלך'. אני לוקח את הרישיון רכב. שאלו בחפ"ק מי זה, ואמרתי 'לא משנה, עזוב, אני יודע, לא חשוב'".

"את הילדים לא ראיתי", המשיך קלמנזון. "פדיה היה בג'יפ צבאי, ואת תהילה כבר לקחו לטיפול בצד. הבנתי שאני חייב לעוף משם. בדרך התחלתי לעדכן, להודיע לאימא, להודיע לילדים, להודיע לאורית היקרה, שהיא והילדים היו צריכים להיות אצלי בשבת. הגעתי, ואורית הייתה פה בחוץ. היא הבינה שקרה משהו".