המגזר הדתי לאומי געש בעקבות צמד מאמרים שפרסם מו"ר הרב שמואל טל. האמת שהופתעתי והתרגשתי מהכבוד שרחשו לו מרבית הכותבים מבין שיטיהן, ומהעניין האדיר שעוררו הדברים. בד בבד הופתעתי גם מעוצמת ההתנגדות והתרגשתי מההיענות התמה והיפה לדבריו התמים והיפים שמה שיגרום לו לשנות את דעתו הוא אם מישהו ישכנע אותו שהוא טועה.

שלל הטענות המקורות והסברות פתחו אצלי את הדיון כמו אז לפני לפני כתריסר שנים ערב הגירוש. במיוחד נגעו ללבי דבריו של הגר"ד ליאור שליט"א (שרבי מכנה אותו בשם מורי ורבי) שאמר שהמציאות של מדינת ישראל שלוש שנים לאחר כבות התנורים באושוויץ היא קידוש ה' אדיר.

ואיתה התחושה שקטונתי. על אף שחשבתי רבות על הדברים וגיבשתי את דעתי קטונתי מלהכריע אף לי ולמשפחתי בסוגיות כבדות משקל על דעת עצמי. אודה ולא אבוש שאני מעריך שאם רבי היה ממשיך לחוג את יום העצמאות לא הייתי פורש מדרכיו. סוגיות של קידוש ה' מלכות ישראל קיבוץ קדוש של עם ישראל מיקוד המבט בטוב או ברע הן גדולות, אני יכול להביע בהן דעה אך אתקשה להכריע בהן, ממש כמו שבסוגיות הלכתיות אני נסמך על שולחן מלכים. יתירה מזו אני גם רואה לידי במשפחתי הקרובה וביישובי אנשים שחוגגים את יום העצמאות ויודע שמה שעובר בראשם בעת שירת ההלל היא אותה הנגדה בין תנורי אושוויץ לבין היכולת להקים משפחות ולגדל אותן לתלמוד תורה בהרי יהודה שומרון ושאר חלקי הארץ. איני מסכים איתם אך אני חושב שהמחלוקת אתם בחיי היומיום אינה גדולה. אני מתפלל אתם 364 ימים בשנה באותו בית כנסת וחולק אתם מחשבות ועולם ערכים ושיח דומים.

גדלתי על ברכי הציונות הדתית, למדתי במוסדותיה וספגתי את ערכיה. ראיתי אהבת תורה וגדלות בתורה, ענווה, פשטות מסירות נפש אהבת אדם ואהבת הארץ. וראיתי גם דברים אחרים, השפעות זרות ולא קשורות לכל אותם דברים טובים – כוח אחר מעורב בו. ואני שואל את עצמי למה? מה המקור של ההשפעות החילוניות האלו על ציבור שמנסה לשאת את דגל הגאולה? כיום אני מבין שזו הנדוניה הרוחנית ל'ברית הזוגיות' הזו עם המדינה. בנישואים כמו בנישואים יש השפעות הדדיות אם אנחנו חלק מהמדינה זה אומר שאנחנו מושפעים לא רק מהדברים הטובים שבה. במשך שנים ניסיתי לשנן לעצמי שהמדינה בכללה היא קודש ויסוד כיסא ה' בעולם והבעיות במדינה הן חיצוניות. כמו יהלום לא מעובד שמצריך ליטוש מתוך מחשבות אלו במשך שנים חגגתי את יום העצמאות והשתדלתי לראות את הטוב ולהודות עליו.

ובאותה נשימה אומר שברגע בו החלטתי לחדול מלחוג את יום העצמאות סלע נגול מלבי. בכלל לא ידעתי שהוא קיים אבל תחושת ההקלה שליוותה אותי עם ההחלטה הייתה ברורה. לימים, הבנתי כמה הנאמנות למדינה העמיסה עליי ושיבשה לי את המצפן הפנימי. שנים שאני חותר לשלמות אני רחוק מאד ממנה אבל עכשיו הרבה יותר ברור לי לאיזה יעד אני חותר הציור הנפשי ברור הרבה יותר, גם לי אישית וגם ברמה הכללית. זה לא רק ולא בעיקר עניין שכלי זה עניין של מנגינה בנפש. החיבור למדינה הביא בכנפיו 'לינקים' נוספים לדברים שכלל לא רצינו. אני יודע על עצמי שחלק ניכר מעולם הרגש והחוויה שלי נבנה מ'לבנים' של יגאל מוסינזון ('חסמבה') ואסתר שטרייט וורצל ('אורי'), של אריק איינשטיין ושל יוני נתניהו הי"ד מישיבה מעורבת ומשותפת אל תוך הלילה בבני עקיבא מסרטים בירושלים וממלך הפלאפל. מה לעשות שהמנגינה שלהם שונה, שונה מאד – מזו של ר' עקיבא ושל האדמו"ר מפיסצ'נה הי"ד ומביאה איתה לא רק את הטוב והתום שנמצא אצל חלקם.

אני לא מצטער על מה שהיה. בני אדם פרטיים וגם ציבורים באו לעולם כדי לעבור בו מסע וכדי לתקן, וכל חיינו רצופים בניפוי טעויות. וודאי שאני לא מאשים. הציבור שהגעתי ממנו לכל היותר טעה בדיאגנוזה שלו ובניתוח המציאות וודאי שביסוד הדברים הכוונה הייתה לקודש קודשים. אני גם לא תמים ויודע שאם עולם התרבות שלי היה נשען על 'כה עשו חכמינו' וספריית 'זרקור' בלבד גם כן הייתי לוקה בחסר. אנחנו במצב לא פשוט, עוד לא הצלחנו לבנות חלופות להגמוניה החילונית אבל יש ניצנים בארץ. זה שדה קרב אמיתי שצריך לשקע בו את מיטב הכוחות והמוחות, בד בבד ברור לי שהמחיר של השיוך לתרבות הקיימת הוא אדיר ושחובה עלינו לאור אותם המחירים לחשב את צעדינו ולראות האם אנו רוצים ורשאים לשלם את המחיר על החיבור למדינה ולרוח הנושבת בה.

צריך לחוש אחריות גדולה כלפי אחינו ולשאת כל אחד כפי כוחו במשא העם הזה ולזכות אותם במתנות האמונה והתורה שזכינו לקבל. ניתן ואף חובה לחלוק אהבה וכבוד לאותם תינוקות שנשבו שפעלו למען עם ישראל, וגם לחוש סולידריות ואמפתיה ושותפות גורל למגזרים השונים החיים כאן כיום, הרבה עין טובה אהבה אכפתיות וכבוד צריך לרכוש לאחינו באשר הם. אבל אסור לאהבה הזו לבלבל אותנו ולקלקל את השורה כל הדברים האחרים יכולים וצריכים להיות 'בחצרות בית ה" אבל לא להיכנס להיכל וודאי לא לקודש הקודשים בו יש מקום רק לשני כרובים ולארון.

=======

הכותב הוא תלמידו של הרב שמואל טל (אנו מכבדים את בקשתו להשאר בעילום שם)