האם זו בכלל המדינה שקיווינו לה?

האם זו המדינה שקווינו לה?

בבטחון מוחלט אנו משיבים: כן! ודאי שאינה שלמה. ודאי שעוד ארוכה הדרך. אך כמו שאמר רבנו הרב צבי יהודה: אל תזלזל במה שיש ואל תשלים עם מה שיש.

יהודים יראי שמים בעלי חשיבה בשחור לבן שללו את הקמת המדינה ואף פעלו נגדה. אך כיון שברצון ד' ובחסדי ד' היא קמה על אפם ועל חמתם, אז הם החליטו: מדינה זו בחטא נולדה ולכן פול תיפול. כמו שכתוב: והארץ תקיא את יושביה.

אבל ב"ה מדינה זו כבר קיימת ששים ושמונה שנה, היא כלל וכלל לא בדרך ליפול. אדרבה היא הולכת ומתחזקת מיום ליום, בכל התחומים, ואותם מבשרי רעות חדלו לנבא לה נפילה, ואדרבה הם יודעים היטב, שאם חלילה מדינה זו תיפול, גם הם יפלו איתה.

ולכן הגיע הזמן שאותם דתיים, בין שהם חרדים, בין שהם לאומיים-דתיים יפסיקו לקטרג על המדינה ויפסיקו לקטרג על יהודים רחוקי תורה, ויתחמשו במידנת הסבלנות, ילכו בדרכי ד' שהוא ארך אפים. ובאותה הזדמנות ילמדו את מאמרו של רבנו הרב צבי יהודה "לזכותם של ישראל" (לנתיבות ישראל א קנד).

ויראו שם את אגרת פב של מרן הרב קוק: "ואין לבדוק כלל על מדרגת הכשרות של הבאים, כי את הפסולת הגמורה תקיא הארץ, והנותר בה קדוש ייאמר לו, ממש כמו שאין מזככים את המאכל מסיגיו הטבעיים לפני האכילה, כי אם מוסרים את הדבר לכח-החיים".

לומר: הארץ כן תקיא את אלו שאינם מתאימים לה, אך זה יקח זמן, כמו שעיכול המזון לוקח זמן. אבל בנתיים אנו רואים שהארץ לא הקיאה רבים מרחוקי תורה, אלא מתאזרת בסבלנות, וסופם לחזור אל האור הגדול.

וכאן, יש להכיר היטב נקודה מרכזית, נקודה ארכימדית, נקודה סודית, ביחס לתהליך התשובה הגדולה של האומה בארצה. היא לא תפלס דרכה בכביש עוקף מדינה, אלא דווקא מתוך המדינה. הספר אורות של מרן הרב קוק מלא מזה. למשל: "יתפתח הישוב בארץ ישראל, יבנה הבנין הלאומי, מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה תתעורר לתחיה, מעומק טבעה תכיר כל מהותה, מעוצם כחה תכונן את סדרי חייה העצמיים: הרוח המיוחד של האומה יכונן אמונת ד' אלהי ישראל בעולם, ואין צריך לומר בקרבה פנימה" (אורות התחיה לא).

ויש להוסיף שכאשר הארץ תקיא את יושביה, עלולות גם להיות הפתעות. ומעשה שהיה כך היה. יהודים עלו לארץ, התאכזבו, חזרו לגלות, והוסיפו על חטא על פשע, בהוציאם דיבת הארץ, מה שמאוד ציער את אוהבי ציון. הרגיע אותם הנצי"ב מוולוז'ין במשל הבא.

משל בבנו של ראש העיר שחמד בנערה צעירה לישא אותה. אך היא מיאנה כיון שהיה אדם גס ושפל. אמרו לה הוריה, שאם תעמוד בסירובה, יאונה להם רע מפאת אותו אדם רע, ולכן אנא תעשה להם טובה ותיפגש איתו לשידוכין. הסכימה אך התנתנה תנאי: הפגישה תתקיים במטבח שלנו. כאשר הגיע הבחור, ראה נערה לבושה סינר מוכתם, פנים מכוסות פיח, שערות מכוסות שביס שומני, ומהר מאוד החליט שזה מקח טעות, סיים את הפגישה, והלך לו. הוא ודאי סבר בתוכו שדחה אותה הצעה מגונה. אך טעה, זו היתה בחורה נפלאה, והיה שדחתה אותו, אך משום כבודו ומעמדו, גלגלה את הדברים כך שהוא יחשוב שהוא הדוחה.

והנמשל: יש הקאה גסה ויש הקאה עדינה. הקאה גסה היא קלגסי רומי שמגרשים אותנו מארצנו בחרב ובדם. הקאה עדינה היא שהארץ מתראה כביכול במומיה ואז אותם מקטרגים נוטשים אותה. סבורים הם שהם הקיאו אותה. לא כן, היא הקיאה אותם, אבל בהיותה חסה על כבודם, היא פעלה בדרך רכה (ירחון 'עיטורי ירושלים' – גליון 52. מלאכים כבני אדם עמ' 228-227. משמיע ישועה עמ' 238-237).

לכן אנו אומרים לכל המקטרגים למיניהם: אחים יקרים היזהרו לנפשכם. כי העם היושב בארצו וקם לתחייתו חזק הוא מכם. כי רבונו של עולם המחזיר שכינתו לציון חזק הוא מכם.

ואנו אומרים לכם: אחים יקרים שובו וחיו.

כי חי חי חי הוא גורלנו.