בשיעור בנושא יום העצמאות, לפי הוראותיו של הרב יוסף קאפח זצ"ל לאור פסיקת הרמב"ם, התייחס רבה של קרית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל הרב ד"ר רצון ערוסי לנושא אמירת הלל או תחנון ביום העצמאות.

בנושא יום העצמאות, נחלקו גדולי מורי ההוראה בימינו מן הקצה אל הקצה. יש אומרים הלל בברכה, לא רק ביום אלא גם בלילה. ויש אומרים רק ביום ולא בלילה. ויש אומרים רק ביום, הלל בלי ברכה ויש אומרים שאפילו ביום אין לומר הלל כלל ועיקר אך אין לומר תחנון. ויש אומרים שצריך לומר גם תחנון.

יש לזכור כי ימים אלה הם ימי ספירה, שמכח המנהג – אין מסתפרים בימים אלה. ואפילו מגדולי המורים שאמרו לומר הלל בברכה ביום העצמאות, לא כולם העזו לומר שמותר להסתפר ולהתגלח ביום זה, חוץ מהרב ניסים שהוא אמר שמותר.

זאת אומרת שאנחנו רואים חילוקי דעות מאוד קוטביים, ומבוכה גדולה בקרב מורי ההוראה כיצד להתנהג במובן ההלכתי והתפילתי ביום העצמאות.

והאמת הפך להיות עניין בדיון ביחס למדינה, ביחס לחילוניות, ולעניות דעתנו, זו לא גישה הולמת מבחינה הלכתית. יש להפריד בין ההתיחסות למדינה ובין חובת ההודאה לקב"ה על כל נס ונס שהקב"ה עושה לנו, ואסור לקשור בין הדברים האלה.

האם מברכים שהחינו בין העצמאות?

הרב משולם ראטה, שהיה גאון גדול, הוא מאלה שאמרו שניתן לברך שהחיינו, אבל הוא התבטא כדלקמן: "מי שרוצה לברך הרשות בידו, ואין בזה שום חשש ברכה לבטלה. וכל מי שיודע בעצמו שנהנה ושמח במאורע של תקומת המדינה ביום ההוא שהוקבע ליום טוב, אין ברכתו רשות אלא חובה".

ואחרי בקשת המחילה – הדברים קשים מאוד מבחינה הלכתית. 'שהחינו' לא מברכים אם אני נהנה באותו יום או לא, אלא על עצמו של יום מברכים. מרגע שגדולי ישראל קבעו אותו למועד. ובאמת אין לנו שהחינו על מועדים מדרבנן, אלא רק בימים טובים שהם מדאוריתא. ושם אנחנו מברכים שהחינו על עצמו של יום, גם אם לא קיים ישיבת סוכה מברך שהחינו בקידוש.

בפורים חכמי ישראל לא תיקנו לומר שהחינו על עצמו של יום, אלא רק על קריאת המגילה, ובחנוכה ה'שהחינו' הוא על מצות הדלקת הנרות, אפילו על ההלל אין מברכים שהחינו. ללמדנו שאין לנו ברכת שהחינו, אפילו על מועדים שכנסת ישראל הגדולה תיקנו.

 בלי קשר לרמת הציוניות

הבחינה הזו שמודדים את יום העצמאות, ציונית יותר או פחות, לא קשורה. לפי רבינו – אמירת ההלל נקבעה על ידי אנשי כנסת הגדולה – הסנהדרין. ולא על כל ידי מורי הוראה. ואפילו בימינו, לא הגיעו לכך שמורי ההוראה יתכנסו ויכריעו הכרעה ברורה. אפילו בתוך מועצת הרבנות הראשית לישראל יש מחלוקת גדולה האם אומרים הלל בברכה או בלי ברכה.

הבעיה היא לא הציונות החילונית, הבעיה הגדולה היא במשבר הרוחני והמנהיגותי שאין לנו גדולי עולם שיודעים לשבת ביחד ולטכס עצה ולומר דברים נכוחים וברורים. זה יסוד המשבר.

ולכן הבחינה שלנו היא הלכתית מובהקת. הדבר פשוט שלכל הדעות, מי שקרה לו מקרה אבל – נפטר קרוב משפחתו – חייב להתאבל, כמו בחנוכה. ואם יום העצמאות לא חל ביום שני וחמישי, אין קריאה בתורה.

היום בלאו הכי, יום העצמאות מוקדם בגלל חילולי השבת, זה דבר מאוד חשוב, אבל הנה פורים, אשר מקדימים את קריאת המגילה, אבל בפורים שחל בשבת, אומרים מעניינו של היום – אומרים על הניסים בשבת, ואילו כאן, מרגע שהקדימו את יום העצמאות – כבר אין אומרים הלל ביום ה' באייר, אלא מקדימים אותו ליום חמישי, ואין לזה ביסוס הלכתי. וזה מראה שהם ראו בזה יום הודאה אבל לא כעצמו של יום, שהפך למועד בישראל.

מבחינה הלכתית ממשנתו של רבנו והוראתו של מורי (=הרב קאפח), ואין לה שום קשר ליחסנו אל המדינה. ולהפך אנו מודים לקב"ה על כל מה שעשה ומתפללים לעתיד, אבל מבחינת סדרי תפילה וקביעת דינים לעצמו של יום, כללים חוקתיים הם בהלכה ועל פיהם נלך ולאורם ננהג.