הרב אבינר: כשרבותיי יעשו זאת אעשה זאת גם אני

אשר לא צִוה אותם

במרכזה של הפרשה עומד סיפור מאוד טרגי – אסון מותם של בני אהרן, נדב ואביהוא, בעיצומה של שמחת חנוכת המשכן. בפסוקים מתואר החטא בצורה פשוטה – "וַיקריבו לפני ד' אש זרה אשר לא צִוה אֹתם" (ויקרא י א). מה כל-כך חמור בזה? הרי במשכן היתה המון אש בעבודת הקרבנות, והם הוסיפו קצת משלהם. מהי החומרה הגדולה במעשה שעשו, שמצדיקה עונש מיתה בשיאה של שמחת חנוכת המשכן?

ישנן שתי נטיות קיצוניוֹת בעבודת ד'. קיצוניוּת אחת, היא כאשר אדם רחוק מריבונו-של-עולם. הוא 'קר', ועבודת ד' כלל לא מעניינת אותו. הקיצוניוּת השנייה, היא כאשר אחד 'רץ' יותר מדי מהר בעבודת ד'. על כך הוזהרנו כבר במתן תורה: "והגבלת את העם סביב לאמֹר, הִשמרו לכם עֲלות בהר ונגֹע בקצהו, כל הנֹגע בהר מות יומת" (שמות יט יב). וכבר אז, נדב ואביהוא והזקנים "…ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות כד יא). כלומר, התקרבו יותר מדי ("היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה" רש"י שם). רש"י שם אומר שמשום כך כבר היו ראויים להיענש, אלא שמכיוון שהיה זה בזמן מתן-תורה – לא רצה הקדוש-ברוך-הוא להשבית את שמחת התורה, לכן נדחה עונשם של הזקנים עד חטא המתאוננים, ועונשם של נדב ואביהוא עד ליום הקמת המשכן. וכמו שאמרנו אז, חטאם ביום הקמת המשכן, במהותו הוא אותו חטא (ע' במפגש לפרשת משפטים סע' י, "חרדת קודש". וע' במפגש לפרשת יתרו סע' ז, "חובה ואושר", במפגש לפרשת אחרי מות סע' א, "תמרור אזהרה", במפגש לפרשת שמיני סע' א, "אשר לא צִוה אותם", ובמפגש לפרשת במדבר סע' ו, "בגִשתם את קֹדש הקדשים").

אכן, הבעיה היחידה במעשה שעשו היא – אש אשר ד' לא ציווה (ע' אור החיים ויקרא י א "זרה אשר לא צִוה" וכו'). כלומר, אל לך לעבוד את ד' בדרך אשר לא ציווה. נכון שזה היה במשכן, נכון שהם היו קדושים, כמו שאמר עליהם אחר-כך ד' "בקרֹבי אקדש" (ויקרא י ג), אבל הכל צריך להיות על-פי מה שד' ציווה. השפת אמת שם מסביר, שמשום כך אנו מברכים לפני כל מצווה: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" ("בשם מו"ז על חטא נדב ואביהוא אשר לא צִוה אותם [ויקרא י א]. ללמוד מזה קל-וחומר לטובה, מה אנשים קדושים כאלה שבוודאי דבר גדול עשו, אף-על-פי-כן על ידי שלא צִוה אותם נענשו, אם-כן, המקיים מִצְוֹת, אף שהוא שפל ואינו יודע טעם המצוה כלל, אף-על-פי-כן חביב הוא לפניו יתברך. כי כֹח הציווי ממנו יתברך הוא יותר מכל הטעמים כו'. וזה פרשנו 'טובים דודיך מיין' [שיר השירים א ב], כי השגת הטעמים הוא יין, וזהו ענין אמרם ז"ל שתויי יין נכנסו למקדש [ויקרא רבה יב ה], כי הרי אמרו שהורו הלכה בפני רבן [עירובין סג א, יומא נג א], אם כן נראה שכִוונו להלכה אמיתית. אבל ההלכה רק על-פי התורה וציווי משה רבינו ע"ה שר התורה [במדבר רבה א ג], כמו שכתוב בכמה מקומות 'הלכה למשה מסיני'. והם כִוונו הטעם וההלכה בלי הציווי ונחסר להם עיקר כֹח ההתקרבות שהוא בכֹח הבורא יתברך שקדשנו במִצְוֹתיו על-ידי התורה. ולכן כתיב 'טובים דודיך' שהוא דביקות והתקרבות הבורא יתברך לבני ישראל בעצם נפשותם יותר מהשגת הטעמים כנ"ל… כן כֹחן של בני-ישראל, לכן מקדימין ברכת המִצְוֹת לעשיות המִצוָה, להראות כי כֹח גשת אדם למעשה זו הוא מצד הציווי כנ"ל" – שפת אמת שמיני תרל"ט "בשם מו"ז".  "…מי שעושה רצון הבורא, אף שאינו יודע טעם הדבר לעשותו בכוונה רצויה, הרי זה הכֹח מצד פקודת ה'. כמאמר 'אשר קדשנו במצותיו וצִונו'. כֹח ציווי זו חשוב מן הכל…" – שם תרל"ו, "בשם אמו"ז").

 רוח הנעורים הסוער עם רוח הזִקנה המסודר

אם-כן, מתוך שהתלהבו יותר מדי, עשו דבר שד' לא ציוה אותם. אבל האם אין מקום לראות את יסוד ההתלהבות גם בעין טובה? הלא פעמים רבות תוספת התלהבות הינה דבר חיובי.

יש שאדם עושה מעשה רע מתוך רצון רע, ויש שאדם עושה מעשה רע מתוך רצון טוב. שניהם צריכים תיקון, אבל התיקון של שניהם שונה. נדב ואביהוא בני אהרן וודאי היו אנשים גדולים ובעלי תשוקת קודש עליונה, כמו שכתוב עליהם "בקרֹבי אקדש" (ויקרא י ג. וע' אור-החיים שם י א "ויִקחו בני אהרן נדב ואביהוא"), ובכל זאת, כמו שאומר מרן הרב קוק ב'אורות הקודש' (ג עמ' שס, "הבאים אל הקודש"), יחד עם "רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעֹז ובגבורה", ישנו גם "רוח הזִקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות", וצריך את שניהם יחד ("מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים…"). אי-אפשר להיות רק סוער. כל דבר צריך לברר לאורה של תורה ('העמק דבר' ויקרא י א: "…נכנסו מאש התלהבות של אהבת ה'. ואמרה תורה דאף-על-גב דאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא צִוה". וע' במפגש לפרשת כי תשא סע' ג, "חטא העגל – לא להמציא דרכים חדשות", במפגש לפרשת תצוה סע' א, "ואתה תצוה – התורה שורש כל העבודה", במפגש לפרשת כי תשא סע' ג, "חטא העגל – לא להמציא דרכים חדשות", במפגש לפרשת פקודי סע' ג, "שבחוֹ שלא שינה", ובמפגש לפרשת חוקת סע' ז, "וכי נחש ממית או מחיה?!").

חז"ל אומרים שנדב ואביהוא לא מתו עד שהורו הלכה בפני משה רבן (עירובין סג א, ויקרא רבה כ ו, מובא ברש"י ויקרא י ב). כלומר, הם לא שאלו אותו. חייבים לשאול, אי-אפשר 'לרוץ' לבד. עוד אמרו חז"ל על מיתת בני אהרן נדב ואביהוא, שהם גם לא נטלו עצה זה מזה (ויקרא רבה כ ח). כלומר, כל אחד התגדר בפרטיות שלו. כתוב גם שהם נכנסו שתויי יין למשכן (ויקרא רבה יב א, מובא ברש"י ויקרא י ב). מזכיר מה שדיברנו במפגש הקודם על הזהירות מהתלהבות יתר בתוך הקודש (במפגש לפרשת צו סע' ב, "זהירות מתסיסה בתוך הקודש"). עוד כתוב, "ובנים לא היו להם" (במדבר ג ד), והגמרא בסוגיא של מצות פריה ורביה מדייקת מכך, שאילו היו להם בנים – לא היו מתים (יבמות סד א). מדוע? נדב ואביהוא היו אנשים השואפים אל הקודש, אבל פילסו לעצמם נתיבים פרטיים אליו. "אש זרה אשר לא צִוה אֹתם" (ויקרא י א). אבל אדם שיש לו ילדים, נעשה יותר כללי. יותר מחובר לאחרים, יותר עדין נפש ויותר מוסרי. נכון שלא בשביל לחנך את עצמנו צריך להוליד ילדים, אבל מלבד האידיאל הגדול שבהולדה, זה נכון. אדם שיש לו ילדים והוא מטפל בהם ומחנך אותם כראוי, מתחשב בהם, מרגיש אותם ואוהב אותם, הוא עצמו מיטהר ומזדכך בכך.

אם-כן, נדב ואביהוא בני אהרן התגדרו יותר מדי בעולמם, בהתלהבות האישית הפרטית שלהם. אבל צריך לחבר את ההתלהבות עם התורה הנצחית הקדושה העליונה הנשגבה (וע' במפגש לפרשת צו סע' ג, "וַיקרב משה את אהרן ואת בניו").

זה מזכיר את התופעה שרבים בתקופתנו מטפחים מאוד את ההתלהבות האישית הפרטית בעבודת ד', מה שמכונה 'ניאו-חסידות'. גם בזה יש חידוש מסויים, ומבין השיטין אני מבין שהרב רומז לכך שצריך לחבר זאת לדברים יותר כלליים, רגועים. לא לתת לעניין ההתלהבות האישית לעבור את מידתו.

ודאי שצריך להתלהב, אבל גם כשניכר שאתה מתלהב השאלה היא ממה מתלהב? האם הכוחות הבריאים שבך מתלהבים, או הכוחות הלא בריאים שבך? לכן, כל דבר צריך לסנן ולברר מתוך תורה. "רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעֹז ובגבורה", יחד עם "רוח הזִקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות" (אורות הקודש ג שסא). מרן הרב קוק אומר שם ששני הכוחות יחזרו אלינו יחד, בהולדה שניה, אצל אליהו הנביא, עליו נאמר "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג כד). אבל אם מעשה נדב ואביהו היה רע, מה יחזור? אלא, כוחם יחזור אלינו מתוקן. אליהו הנביא הוא גם סוער, פועל ועושה – אבל הכל מתוך תורה וקדושה.

אליהו, המציאות לא הסתדרה איתו.

זה כבר פרט, אבל ודאי שלא יצאה אש מהשמים ושרפה אותו. אם-כן, צריך לחבר את שני הדברים. זה מזכיר גם את יוסף, שהיה נקרא "אברך" (בראשית מא מג), ודרשו חז"ל: "אב בחכמה ורך בשנים" (רש"י שם, ע"פ בראשית רבה צ ג). 'רך בשנים' עניינו תוסס, מלא יוזמה והתלהבות, ויחד עם זה היה 'אב בחכמה', מלא רוגע וחכמה (ע' במפגש לפרשת מקץ סע' ג, "יוסף 'אברך' – חזק כצעיר וחכם כזקן"). לכן גם מסבירים שמצוַת "והדרת פני זקן" (ויקרא יט לב), מתפרשת לאו דווקא כלפי זקן, אלא אף כלפי צעיר שקנה חכמה – "יניק וחכים" (קידושין לב ב, רמב"ם הלכות תלמוד תורה ו א).

אם-כן, צריך חכמה וצריך דעת, ואין די בהתלהבות כשלעצמה.

 בקרֹבַי אֶקָּדש

לאחר שמתו נדב ואביהוא, אומר משה לאהרן: "הוא אשר דִבּר ד' לאמֹר, בקרֹבַי אֶקָּדש ועל פני כל העם אֶכָּבד" (ויקרא י ג). זו אמירה מאוד חזקה ומטלטלת, וכמו שאנו יודעים שהקדוש-ברוך הוא מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה (בבא קמא נ א, בדרשת הפסוק בתהלים נ ג "וסביביו נשערה מאֹד". ובכלי יקר ויקרא טז א: "גם יִתכן לפרש 'בקרבתם לפני ה", לפי שהיו קרובים אל ה' ביותר על כן דקדק הקדוש-ברוך-הוא עִמהם לדונם אפילו על שגיאה קטנה, כמו שכתוב 'וסביביו נשערה מאֹד'. כי כל הקרב הקרב ביותר אל המלך, אז ביותר הוא צריך להיות נזהר בכבוד המלך"). מצד שני, אולי דווקא משום שמדובר בכהנים בני אהרן, מהיותר קרובים לד', יש יותר מקום לדון אותם לכף זכות ולחון אותם? הרי סוף-סוף הם לא סתם אנשים מהרחוב שפרצו למשכן, אלא אנשים המשרתים בקודש.

אדרבה, להיפך. אדם פרטי איננו תמיד בדיוק מיושב בדעתו. בסדר, רחמנות עליו. אבל מי שמנהיג את האומה, את הכהונה הגדולה ואת הקודש, חייב להיות מכוון לדבר ד'. כאשר מדובר באנשים כאלה, "בקרובי", לא ייתכן שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה מתוך דחף פנימי עליון. זו אותה בעיה שהייתה כאשר נדב ואביהוא והזקנים "…ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות כד יא), מתוך גסות פנימית. בבית-המקדש, ובכל עבודת ד', דרושה הכנעה לפני האלהים.

נכון, דורנו אוהב ליזום, אולם תלוי באיזה תחום מדובר. טוב ליזום בבניין הארץ, בצבא ובכל המפעלים העצומים שאנחנו עושים, אבל מול ריבונו-של-עולם צריך, כמו שאמרנו, הכנעה וביטול היש. בזה הצטיין אברהם אבינו: ד' אמר לו "לך לך מארצך" – הלך.  "קח נא את בנך" –  לקח והלך. אך יחד עם זאת, אברהם אבינו פועל ויוצא למלחמות בכל הכיוונים. אם-כן, אין כל סתירה בין ההכנעה כלפי ריבונו-של-עולם ובין היוזמה האנושית. אף משה, גם הוא היה פועל גדול, לוחם נגד סיחון ועוג, אך נקרא על-ידי הקדוש-ברוך-הוא "עבדי משה" (במדבר יב ז-ח). זהו התואר הכי עליון: הוא עבד ד'.

 וַידֹם אהרן

תגובתו של אהרן למיתת שני בניו, מאוד חזקה: "וַיִדֹם אהרן" (ויקרא י ג). פעמים רבות אנו עומדים דוממים מול דברים שאיננו יודעים להסביר, אבל הדממה היא דממה זועקת, שמאחוריה אנחנו משאירים את השאלות בפנים. האם שתיקתו של אהרן היא שתיקה של השלמה מוחלטת עם הדין, או שיש פה גם שתיקה רועמת, שכמוסה בה שאלות?

דבר ברור הוא, שאהרן קיבל שכר על כך ששתק, כמו שמזכיר רש"י במקום (שם, ע"פ תורת כהנים פרשתא א לו, ויקרא רבה יב ב). לא כל דבר אנחנו מבינים, וצריך קצת ענווה וקצת שכל. איננו יודעים את הכל, ויש להיזהר לא להתחצף. כולנו עוברים גם דברים קשים. המהרי"ל דיסקין שאל: מהו "על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב", שאנו מזכירים בסוף וידוי "על חטא" של יום הכיפורים? איזה חטא יש בתמהון לבב? איפה כתוב שאסור להתפלא ולתמוה? אלא, יש ואדם תמה ומתפלא על הקדוש-ברוך-הוא בכל מיני מצבים בחייו בהם אין הוא מבין את ההנהגה האלוהית, וזהו החטא הכי חמור. הרי אינך יודע, אינך מבין את כל החשבונות של ההנהגה האלוהית (שיחות הרב צבי יהודה על השואה, מועדים א עמ' 230 סע' 1, "תמהון לבב". ושם: "…גם הקושיות על השואה הן בגדר תלונה על הקדוש-ברוך-הוא"). אם-כן, צריך ענווה, וצריך לפעמים לשתוק. יש שתיקה של אמונה, של דבקות בד', לא של זעם ושל כעס, וזו היא שתיקתו של אהרן.

עם כל מה שאמרנו, מהפסוק "איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל" (איוב לד לה) למדו חז"ל ש"אין אדם נתפס בשעת צערו" (בבא בתרא טז ב). הוא מקטרג נגד ריבונו-של-עולם מתוך צערו. אנחנו מבינים אותו. אבל זה לא אהרן הכהן – הוא שתק וקיבל. הבין או לא הבין, אין זה משנה לגביו. "וידֹם". הדממה מלאה לפעמים הרבה יותר תוכן ועוצמה מאשר הדיבור. לא תמיד אנחנו מצליחים לבטא בפה מה שיש לנו בלב ובמחשבה, ולפעמים ישנן אף מחשבות שלפני המחשבה, שהן ודאי יותר רחוקות מיכולת הביטוי. ישנה שפה פנימית, לא מילולית, שממלאת אותנו מבלי שאנו יכולים לבטאה בדיבור, ו"לך דֻמיה תהִלה" (תהלים סה ב, ע' רש"י ומלבי"ם שם).

זאת אומרת שהשתיקה היא יסוד חשוב מאוד.

"סייג לחכמה – שתיקה" (משנה אבות ג יג). כל החכמה הגדולה שלך היא בזכות עולמות של דומיה ושל שתיקה שלא יכולים להתבטא בה. מתוך המון עולמות של דומיה יש קצת חכמה שבאה לידי ביטוי. מעט חכמה, שיונקת מכל הדומיה של מה שאיננו יודעים להסביר ולבטא (וע' עין איה ברכות פרק ה ס' קה, "…כי השתיקה", אורות הקודש ג עמ' רעג-רעה, עולת ראיה א עמ' קמו).

 טעמים לכללי החיות הכשרות

בהמשך הפרשה פסוקים רבים של סוגיית החיות הטמאות והטהורות למאכל. האם תיתכן לנו איזו הבנה בסימנים שנותנת התורה לחיות הטהורות, כמו מפריס פרסה ושוסעת שסע, מהו הרעיון העומד מאחוריהם? האם בכוחנו להבין למה חיה מסוימת טמאה והאחרת כשרה, או שעלינו לקבל זאת ככלל, בלי מגע עם ההיגיון שלנו?

שתי התשובות שאמרת נכונות. כלומר, קודם-כל איננו מבינים, אולם אחרי שאנו יודעים שאיננו מבינים, אנחנו משתדלים להבין. והרי רבותינו עסקו בטעמי מצוות, כגון הרמב"ם במורה נבוכים (ע' עוד להלן בסע' ח). מכל-מקום, חז"ל כבר דרשו: "'ולא תִטמאו בהם ונִטמֵתֶם בם' (ויקרא יא מג) – אל תקרי ונטמֵאתם אלא ונִטַּמְטֶם" (יומא לט א). זה מטמטם אותנו. יש קשר בין מה שהאדם אוכל לבין נפשו, ואכילת החיות הטמאות מטמאה ומטמטמת אותו. למה חיה זו כן וחיה זו לא? אומר הרמב"ן הבנה בזה: חיות טרף הן אכזריות, וגם אכילתן פועלת על האדם במידה מסויימת להיות אכזרי ("והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה שרובה שחרחורת, ונותן אכזריות בלב… והנה טעם האיסור בעופות מפני אכזריות תולדותם. והבהמות יתכן שיהיו כן מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו". רמב"ן ויקרא יא יג. וברבנו בחיי ויקרא יז ב: "…לפי שהקדוש-ברוך-הוא בוחר הטוב ואוהב השפלות ושונא האכזריות וכל שאר מידות הרעות… וכשם שהוא יתברך מרחיק העופות הטמאים לצורך קרבן, כן מרחיק אותם לצורך מאכלם של ישראל, וכל זה ללמדנו שהוא יתעלה שונא מִדת הרע והאכזריות ואוהב מִדת הטוב והשפלות והתמות…").

זאת אומרת שהעניין פה הוא טומאת הנפש, כי יש שרצו לייחס לאיסור סיבות בריאותיות, מה שכבר נוגע למדע, שיש בו שינויים והתפתחויות.

הרמב"ן מזכיר גם טעמים בריאותיים לאיסורי המאכלות (יא יג בסופו: "…ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במוּתָרים טובה ידועה בדרך הרפואות, וראיתי בקצת ספרי הנסיונות שחלב החזיר… וזה לאות שיש בכֻלם סגולות רעות מאֹד"), ורבי יצחק אברבנאל 'צעק' כנגדו: וכי הוא עושה את התורה לספר בריאות?!  (יא יג "איסור המאכלים": "…חלילה… שאם כן היה ספר תורת האלהים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם וטעמיהם, ואין זה דרך תורת האלהים ועומק כוָנותיה… לא באה התורה האלהית לרפאות את הגופות ולבקש בריאותם, אלא לבקש בריאות הנפש ולרפאות תחלואיה, ולכן אסרה המאכלים, לפי שהיו מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה המשכלת, ומולידות במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות, בעשותם באדם רוע מזג אשר ממנו תתהוֶה רוח הטומאה המטמאה הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדושה…"). ואולם, הרמב"ן לא מתכוון בדברים אלה לומר שטעם זה של בריאות הוא 'רק', אלא 'גם'. כי "הנשמה לך והגוף פעלך" (סליחות לימים נוראים). ריבונו-של-עולם ברא את הנשמה וברא את הגוף, לכן, מסביר בעצם הרמב"ן, בל נחשוב שיכול להיות שריבונו-של-עולם נותן הוראה שהיא בריאה לנשמה והורסת את הגוף. אם-כן, כללי הכשרות גם טובים לגוף, אלא שזה לא העיקר, והעיקר הוא כמובן הנשמה (כמו שכתב הרמב"ן יותר בפירוש בפרשת ראה, דברים יד ג, על הפסוק "לא תאכל כל תועבה": "…כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש").

זה מזכיר שגם הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ד) מביא שורה של הדרכות בריאותיות בנוגע לאכילה, לשינה, להתעמלות ועוד.

נכון. גם בריאות הגוף היא דבר חשוב, אך לא העיקר. העיקר הוא הקדושה הפנימית.

 איסור אכילה של סכנה

בהקשר זה, מה מובנו של איסור אכילת בשר עם דג, שמנומק בטעם בריאותי של סכנה? אלה דברים שהיום לא ידוע להם ביסוס מדעי.

חז"ל אומרים שאין לאכול בשר ודגים יחד מפני הסכנה, שזה גורם לצרעת (פסחים עו ב). מה זה 'צרעת'? איננו יודעים, אך אין זה מה שנקרא היום ברפואה צרעת, Leprosy, אלא משהו אחר. אם-כן, אם איננו יודעים כלל מהי 'צרעת', מניין לנו שאכילת בשר ודגים לא גורמת לה? יכול אדם לטעון: 'לא ראינו שאכילת דבר זה או זה גורמת למחלות'. והרי אתה רואה שאנשים חולים?   – 'אבל זה לא מזה'.  – איך אתה יודע שזה לא מזה? איך אתה יודע שאכילה זו לא עושה את האדם פגיע למחלות? קשה מאוד לדעת.

האם מצאו שאנשים שנמנעים מאכילת בשר עם דגים, יותר בריאים מאנשים שאוכלים בשר ודגים?

לא ראיתי מחקרים על זה. מכל-מקום, חז"ל אומרים לנו שזה מזיק – אז זה מזיק, ואיננו אוכלים בשר ודגים במעורבב. לא ניתן להוכיח שזה לא מזיק.

זה שייך לאותם דברים שחז"ל אמרו שאסורים משום רפואה. ה'פתחי תשובה' (יו"ד קטז ס"ק ג) כתב שהרמב"ם, שהיה רופא מומחה, השמיט דין זה, ונראה שלפי דעתו נשתנה הטבע ובזמננו אין בכך סכנה. וכך כתב גם ה'מגן אברהם' (אורח חיים קעג ס"ק א: "ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כל כך, דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמרא שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא אינו מזיק, דנשתנו הטבעיות, וגם הכל לפי טבע הארצות"). אבל כל הפוסקים האחרונים מביאים דין זה (כגון בשולחן ערוך יורה דעה קטז ב, ובקיצור שולחן ערוך לג א), בנימוק ש"סכנתא חמירא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור" (הרמ"א שם קטז סע' ה, מהבית-יוסף בשם הגמרא).

אגב, מותר לאכול דג, לצחצח שיניים ולאכול מיד בשר, וכן בשר ואחר-כך דגים, כי הבעיה היא רק לאכלם ממש יחד (שולחן ערוך יו"ד קטז ג).

 טומאת החזיר

כשקוראים את הפרשה, רואים שיש בה חיות טמאות רבות. בכל זאת, דווקא החזיר הפך להיות סמל של טומאה, עד שאף חלק ניכר מהיהודים שאינם שומרים תורה ומצוות מתרחקים מאכילתו. מה עניינה של החיה הזאת?

קודם-כל, הגמרא מביאה סיפור: "כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעסוקין בעבודה – אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ-ישראל ארבע-מאות פרסה על ארבע-מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר…" (מנחות סד ב). אם-כן, יש אחיזה היסטורית לסלידה המיוחדת שלנו מהחזיר.

אמנם נכון, מבחינה הלכתית אין החזיר אסור יותר מאשר החיות האסורות האחרות. אין בו חומרה הלכתית מיוחדת, אבל הוא מובלט בפסוק: "יכרסמנה חזיר מיער" (תהלים פ יד), וחז"ל פירשו שביטוי זה כנגד מלכות הרביעית, מלכות אדום, הדומה לחזיר – שהוא נראה מבחוץ כטהור, שהרי הוא מפריס פרסה, אך טמא מבפנים, שהרי איננו מעלה גרה (ויקרא רבה יג ה. ו"בשעה שהוא רובץ מוציא טלפיו ואומר ראו שאני טהור". שם). יש לו טהרה חיצונית, כביכול – אך הוא מלא בטומאה פנימית. אולי גם זה קשור לסלידה החזקה מחזיר (וע' עין איה שבת פרק ב ס' רב, אורות עמ' כג 'ישראל ותחייתו' סע' ה, אורות התשובה יב י).

 תמימות וחקירות

לגבי כל המאכלות אסורות, עד כמה אנחנו צריכים לנסות להבין את הסימנים שנתנה בהם התורה, או לקיים את הדברים בתמימות, כמו שאמרה התורה, מבלי להתחיל לחקור למה ככה ולמה ככה? זו שאלה גדולה, הנוגעת בכלל לטעמי מצוות.

אין זה סותר –  צריך גם טעמים וגם תמימות. הרמב"ם, למשל, הרי חקר ב'מורה נבוכים' את כל המצוות. ורבי יהודה הלוי חוזר ואומר רבות שצריך תמימות, אבל גם הוא מביא טעמים רבים למצוות. העניין הוא כך: אם אני מקיים בתמימות, אחר-כך חוקר כדי להבין, וזה עוד יותר מחזק אצלי את התמימות – מעולה. אבל אם אדם מתנה: "אני חוקר. אם אני מבין – אקיים, ואם לא –לא אקיים", זה כבר משהו אחר.

גם ספר קהלת מלא מחקרים וקושיות, אבל פתיחתו היא אמונה: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" (א ב. "בזה הספר אמר קהלת לבני אדם והזהירם לההביל ולהמאיס את ההבלים… אשר בשום אופן לא יצמח מהם תכלית ראוי ויקר… אבל ההבלים המסבבים באחרונה תכלית המועיל אין מהראוי לההביל אותם ולהמאיסם, יען נמצא בהם דבר טוב ומועיל". מצודת דוד), "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמֹל תחת השמש" (א ג. "תחת השמש. תמורת התורה שהיא קרויה אור, שנאמר 'ותורה אור' [משלי ו כג], כל עמל שהוא מחליף בו את עסק התורה מה שכר בו". רש"י), וגם סיומו אמונה: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים יְרָא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (יב יג). אם נקודת המוצא היא יראת ד' וגם האחרית היא יראת ד', מותר לשאול שאלות.

אם-כן, אנחנו מתחילים בתמימות, ואחרי שיש לנו תמימות אנו שואלים שאלות. לכן ספר הכוזרי עצמו שואל שאלות, וגם הרמב"ם, כמובן, בטעמים שנתן, לא התכוון לומר: "אני אסביר לך, ואם אתה מבין – קיים, ואם לא – אז לא". גם הוא חוזר ומזכיר פעמים רבות שמי אנחנו הקטנים שנבין? אנחנו משתדלים כמה שאפשר להוסיף לתמימות גם את השכל, כדי שגם הוא יהיה בתוך עבודת ד'. כאילו השכל שואל: "שלום, גם אני יכול להצטרף?", ונענה: "בבקשה. גם אתה יכול לבוא".

אז נקודת המוצא צריכה להיות התמימות, וממנה אפשר לטפס לשאלות ולחקירות, אבל לא שהחקירות תהיינה התניה לקיום.

 לימוד, לא בילוי בזבזני

אגב, יש בשנים האחרונות כאלה שעוסקים במציאת החיות הטהורות הנדירות, וכמה פעמים אף ערכו סעודות בהן אכלו את הדברים הטהורים שהתורה מתירה ואיננו רגילים להם. יש טעם לעסוק בזה?

אינני יודע. סעודות הן כנראה בשביל אנשי הבורגנות העשירה שלא יודעים מה לעשות בכספם והולכים לשם, שהרי כל מנה בסעודה כזאת עולה אלפים. אך ללמוד ולחקור, ודאי צריך. כל מה שכשר, אין בעיה לאכלו, אבל אם זה עולה כל-כך הרבה כסף, זהו מין סתם בילוי, ואז עדיף לתת את הכסף לעניים, או ל'מכון מאיר'.

 מצוות חדשות-ישנות

באותו עניין, אך קצת שונה; ישנם אנשים שמאוד חשוב להם לחדש כל מיני מצוות שרדומות כבר דורות, כגון תכלת בציצית, מה שגם מצריך לא מעט דמים, או לחזר אחרי מצוות נדירות , כמו פדיון פטר חמור. יש עניין להשתדל במצוות כאלה?

אתה צודק – צריך לדון כל דבר לגופו של עניין. פטר חמור באמת חייבים לפדות, וכך אכן עשו כל הדורות. הרי אם יש לך פטר חמור צריך לפדותו, וכל עוד אינך פודהו, אסור להשתמש בו (רמב"ם הלכות ביכורים ושאר מתנות שבגבולין פרק יב, שולחן ערוך יורה דעה סי' שכא). אלא שאכן זו מצווה נדירה. פעם הוזמנתי לאירוע כזה של פדיון פטר חמור; משתדלים בזה מתוך שאומרים שאדם יזכה לקיים המצווה לפחות פעם אחת בחיים. אבל, כמו שאומרים: באופן כללי, עד שאתה כל-כך אץ למצוות חדשות – קודם קיים את הישנות כמו שצריך.

ומה לגבי התכלת?

זו פרשייה גדולה. למעשה, אנו רואים כי רוב-רובם של האנשים לא מטילים בציציותיהם את מיני התכלת שזיהו בדורנו. כשהרבנים הראשיים לישראל ילכו עם תכלת בציציותיהם, כשכל גדולי ישראל ילכו עם תכלת, כשרבותיי ילכו עם תכלת – אז אלך גם אני עם תכלת.

יש אומרים שזה צריך "להתחיל מלמטה", כי הרבנים…

אני בינתיים נמנע, וגם אחר-כך אהיה נמנע. אינני צדיק יותר מרבותיי ומגדולי ישראל. זהו הנימוק ש"לא להוציא לעז על הראשונים".

כידוע, יש מחלוקת על זיהוי התכלת בזמן הזה. הזיהוי הראשון היה של האדמו"ר מראדזין, שחיפש את התכלת. הוא הפיק דיו מדג הדיוּנון, עשה ממנו צבע תכלת וטען שהוא התכלת. כך נהגו כל חסידי ראדזין, כפי רבם, וכן חסידי ברסלב, מכיוון שרבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, נפגש עם האדמו"ר מראדזין וקיבל את דעתו. אמנם, אף אחד מגדולי הדור מלבדם לא השתכנע ולא קיבל את הזיהוי. הם אף אסרו להטיל את התכלת הזה בציצית, ולא קיבלו את טענת האדמו"ר מראדזין 'מה אכפת לכם? לכל הפחות אם אם תחמירו לא הפסדתם כלום'.

אחר-כך בא הגאון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי לישראל, והוכיח שהזיהוי הראשון איננו נכון. הוא כתב על כך את עבודת הדוקטורט שלו, וגדולי המדע התפעלו ממנו. הוא הראה על-פי בדיקות מעבדה שהתכלת הזה אין מקורו בחומר אורגני מדג הדיוּנון, אלא זהו צבע מינראלי רגיל, 'כחול פרוסי', שמגיע מכל החומרים המוספים בתהליך ההכנה, ולמעשה ניתן להפיק אותו כך מכל דג ומכל חומר אורגני בעולם. זה לא שינה הרבה, וחסידי ראדזין ממשיכים לנהוג על-פי רבם.

הרב הרצוג עצמו, אמר שדג התכלת הוא דג אחר – ינטינה. הרב הרצוג באמת היה תלמיד-חכם גדול, אך גדולי הדור לא קיבלו את הוראתו והמשיכו להטיל בציציותיהם רק חוטי לבן.

בימינו התחדש זיהוי שלישי – ארגמון קהה-קוצים. המזהים הסתמכו על הוכחות מדעיות ועל ממצאים ארכיאולוגיים באֵזור צידון, שגם חז"ל תיארו אותו כאֵזור שמהווה מקור לצבע התכלת.

אמנם גדולי דורנו לא קיבלו גם את הזיהוי הזה. מדוע? מפני שייתכן ויבוא גם זיהוי רביעי, וכמו ששני הזיהויים הראשונים נפלו, כך ייפול גם השלישי. איננו נגד המדע, אך כל מה שהמדע מציג איננו קבוע, אלא בגדר ספק. כל השערה מדעית, חותם הספק טבוע בה. היא נאמרת בענווה במסגרת מכלול הבנוי על הידיעות שיש לנו עתה, כמו שכל איש מדע המנסח תיאוריה מקדים בזהירות: "במצב העכשווי של ידיעותינו", כי עלולות להתגלות עובדות חדשות אשר ישנו את פניה של ההשערה. לעומת זאת אפשר לפתוח כל דף גמרא ולראות איזו רמה גבוהה של הוכחה נדרשת בכדי לשנות עניין הלכתי. זו רמה גבוהה לאין שיעור ממה שמצריכים המדע והארכיאולוגיה. דרושות לנו הוכחות הרבה יותר חזקות בשביל להחליט שחומר מסויים הוא התכלת. לכן גדולי ישראל לא קיבלו זאת.

יתר על כן, כתב הגאון הרב יוסף דב סולובייצ'יק בשם סבו 'בית הלוי': "מאחר שנפסקה המסורת בדבר זיהוי החילזון, שהרי זה כמה דורות שאין אנו יודעים הי ניהו דג חילזון, אפילו הצלחנו לשחזר ידיעה זו על-ידי הוכחות טכניות מדעיות ומופתים ברורים, מכל מקום לא תוכל ידיעה זו להיכנס עוד בכלל המסורת, ואי-אפשר לנו לפסוק בזה לדינא על-פי ידיעה זו בלי מסורת הלכתית" ('נפש הרב' עמ' נב). כלומר, כאשר מדובר בחפץ של מצוה או של עברה, אי-אפשר לשחזר מסורת שאבדה בעזרת הוכחות, אלא רק דרך מסורת רציפה של מי שראה אותו במו עיניו. זה דומה קצת לעניינים שנפסקים על-פי עדי ידיעה, כגון דיני ממונות, לעומת עניינים בהם צריך עדי ראיה, כגון דיני נפשות או קידושין.

יוצא שמן הדין איננו חייבים, אך אפילו לחומרא לא קיבלו זאת גדולי ישראל, בפרט שיש צדדים לכך שזו חומרא שתביא לידי קולא, מדין "קלא אילן". זהו צבע כחול שאיננו תכלת, והוא פוסל (ע' בבא מציעא סא ב, מנחות מ א, מג א, רמב"ם הלכות ציצית ב ח). לכן אמרו גדולי ישראל: אם התכלת איננה תכלת, אולי הטלית נפסלת מדין "קלא אילן".

הנימוק הנוסף שלא להחמיר, הוא מה שפתחנו בו – "לא להוציא לעז על הראשונים". הם לא לבשו את התכלת הזו, וכי אתה צדיק יותר מהם?! גם הראשונים שלפני מאה שנה וחמישים שנה, הכירו את כל המחקרים, והם לא דחו את שיטת האדמו"ר מראדזין או את שיטת הרב הרצוג דחייה מכח וודאי, אלא אמרו שהזיהויים אינם בטוחים ודי היה להם בכך כדי להימנע מללבוש טלית עם אותם מיני תכלת.

אם מישהו מטיל תכלת מאחד הזיהויים, אי-אפשר למחות כנגדו, כי בכל-זאת יש לו על מי לסמוך. אך מי שבא ושואל, אנו אומרים לו: אל תתייהר, אל תפגין ראוותנות דתית יותר מרבותיך ויותר מגדולי הדור בדין חדש. את המחקרים צריך להמשיך, אך מכאן ועד פסיקת הלכה – הדרך ארוכה (ע' הרחבה רבה בשו"ת שאילת שלמה ד ס' יב-כ. וע' ערוך השולחן אורח חיים ט יב, הגרי"ש אלישיב ב'קובץ תשובות' א ס' ב, שו"ת תשובות והנהגות א ס' כו, ו'פסקי תשובות' סימן ח, פתיחה להלכות ציצית, הע' 2).

אז אין עניין לחזר אחרי מצוות חדשות?

אם ישנו דין מפורש ורבותינו לא קיימו אותו, אי-אפשר לאסור לקיימו, ואכן לא נוכל לוותר עליו. לא נוכל להגיד: "איך אתה עולה לארץ, בזמן שרב גדול זה איננו עולה?". אנו הולכים אחרי רב יותר גדול, זהו משה רבנו, שאמר לעלות. אלא שבגלות היינו, אנחנו ורבותינו, אנוסים, מבלי יכולת לעלות לארץ. אך להבדיל מדין גמור, התכלת חדשה לגמרי, לכן אי-אפשר להתייהר בה יותר מגדולי הדור. אם-כן, בדורנו יש לנו מצוות "חדשות" רבות – עלייה לארץ, יישוב הארץ, ללכת לצבא.

אנשים מחפשים מצוות מיוחדות.

אני מכיר מצווה אחת מאוד מיוחדת, שמיליון חבר'ה מקיימים אותה בימינו – צבא ההגנה לישראל.