אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

בידי היהדות נמצאת הנוסחה לשלום עולמי

איך מתמודדים עם חרב האסלאם? לעומת "דת החסד" הנוצרית ו"דת הדין" המוסלמית, ששתיהן מגיעות לידי עיוות – בידי היהדות נמצאת הנוסחה המאוזנת לשלום עולמי

בידי היהדות נמצאת הנוסחה לשלום עולמי

איך מתמודדים עם חרב האסלאם? עמדת הבסיס של מדינת ישראל מול הטרור האסלאמי (בגילוייו השונים) מדברת, בין השאר, על סובלנות והכלה, אופק מדיני ומחוות… יש אמנם מלחמה בטרור, אבל בדרך-כלל היא נעשית "בעצימות נמוכה", מעט מדי ומאוחר מדי (כדוגמת הוצאת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק לאחר שנים של הסתה). מדיניות זו מתגלה בשיא חולשתה בהתייחסות בכפפות-של-משי אל האוכלוסייה המהווה בית-גידול פעיל לטרור ותומכת ברוצחים בכל דרך, כמו גם בסייגים המשפטיים המסרסים את מערכת הביטחון, ועוד.

הלחץ ממערב

נראה שהמניע של המדיניות הזו אינו דווקא המוסר והמצפון (כפי שמתבטא אמנם בקרב ארגוני השמאל) אלא בעיקר מטעמי "מה יאמרו" – כניעה לתכתיבים של מדינות המערב, עמי אירופה ה"נאורים" המטיפים לנו מוסר על יחסנו לערבים. קל לזהות בהטפה זו את בת-קולה של הנצרות המתחסדת הקוראת להגיש לרשע את הלחי השנייה. כמובן, האירופאים עצמם אינם נוהגים כך ככל שהאיום נוגע אליהם, אך מהיהודים דורשים להתנהג במוסריות לעילא-ולעילא, בצביעות המהווה אחד הלבושים הפופולריים (והאפקטיביים) של שנאת-היהודים המודרנית.

בהקשר זה חייבים לומר שגילויי ההזדהות עם צרפת בעקבות הפיגועים המחרידים שבוצעו בה לאחרונה, אינם יכולים לטשטש את העובדה שהצרפתים מצדם אינם בדיוק "דורשי שלומנו". הם מצרים את צעדינו שוב ושוב, ושיתופי הפעולה שלהם אתנו אינם נובעים מידידות אמת כי אם מאינטרסים. בל נשלה את עצמנו כאילו ניתן להסתמך היום על שותפות-גורל אמיתית. מוטב שנהיה עסוקים בלחיות את חיינו ולמלא את יעודנו. רק עמידה איתנה על אופיינו, והצלחתנו להקים כאן מעצמה שהאומות עצמן זקוקות לה – הם שיתנו לנו את זכות הקיום בעיני אותם עמים שונאי ישראל.

תרבות הכוח

על כל פנים, העובדה שהטרור האסלאמי הולך וגובר בכל רחבי העולם, היא גם הזדמנות עבורנו – העם היהודי – להציג עמדה נכונה כיצד להתמודד עם מה שהולך ומתגלה כאיום אסטרטגי על שלום העולם כולו. כאן נראה שהמסר העיקרי, אותו עלינו להזכיר לעצמנו ולכולם, הוא שהעמים המוסלמים שייכים לתרבות אחרת! עלינו להכיר בכך ולהתנהג עמם בהתאם.

לכל חברה אנושית היסודות התרבותיים שלה, הצרובים באופי האנושי, בהשקפת העולם, ברקע החינוכי, ובקודי-התנהגות בסיסיים. שתי הדתות הגדולות המתיימרות לרשת את מקומה של היהדות – הנצרות והאסלאם – לכל אחת יסודות אחרים: הנצרות דוגלת, רשמית, בהיותה "דת החסד והחנינה" (ונתעלם לרגע מנהרות הדם שנשפכו בשמה…), ואילו האסלאם מושתת על הדין ועל הכוח, "דין מחמד בסייף".

החברה המוסלמית אינה מחנכת לחסד וחמלה אלא להערצת הכוח, החזק והעליון – הן באמונה בא-ל כבעל כוח אדיר וכל יכול (אפילו אכזרי), הן בפילוסופיה הדתית הנוקשה, והן במערכת החוקים החברתית כמערכת כוחנית-רודנית. כך גם הדמויות המוערכות בחברה אינם אנשי חסד או פרושים, אלא השליטים בעלי העוצמה. המשטר הפוליטי במדינות המוסלמיות בנוי בהתאם, לא כדמוקרטיה אלא כשלטון מלוכני מסוגים שונים, מונרכיה, אמירות או דיקטטורה (לרוב במסווה כביכול-דמוקרטי) – שהעומדים בראשו זוכים לכך מעצם היותם בעלי הכוח והשלטון.

שפת הכוח

חוסר הבנה של הטבע הזה ועקרונות התרבות הללו, הוא עקב אכילס בכל המאבק נגד הטרור האסלמי.

מדיניות ההכלה כלפי הטרור נתפסת בעיני המוסלמים כחולשה, ואינה גורמת להם לרצות להגיע להבנה והסכמה, אלא את ההיפך הגמור. ברגע שהצד השני נתפס כחלש, מוותר ומתפשר, הוא מאבד את חינו ואת זכות הקיום שלו, והופך להיות יעד למתקפה נוספת. השפה שהאסלאם מבין היא שפת הכוח. הוא מעריך את הכוח, מוכן להיות נשלט בידי בעל הכוח ואף למות למענו. הרי אמונתו מבוססת, כאמור, על כך שעליונותו של הא-ל היא בהיותו בעל כוח.

אם לא נפנים זאת, אם לא נדבר עם העמים המוסלמים בשפתם ועל פי עקרונות תרבותם – נביא על עצמנו בידינו ממש את רעת הטרור המוסלמי. עלינו להפנים דבר זה, קודם בעצמנו, ואחר-כך להראות דרך וכיוון לשאר העמים.

מעימות לבשורה

אמנם בכך אין די. עם ישראל, למרות היותו נרדף על ידי אומות העולם, רוצה למלא את שליחותו הגדולה ולהביא ברכה לכל העולם, הן למדינות המערב והן למדינות ערב.

מדינות אירופה שערש תרבותם היא הנצרות, עזבו זה מכבר את חיי הדת והאמונה, והחליפו את אמונתם באתיאיזם או בלא-כלום… אמנם הרוח האנושית לא יכולה להתפרנס לאורך זמן מניתוק מהבורא, ובעל-כורחם של האירופים הם מגלים בפתחם את האסלאם כאלטרנטיבה לדת אותה זנחו. האסלאם, לעומת זאת, ממש פורח – אך אוי לאותה פריחה עקובה מדם, אכזרית ואפלה.

המורה הגדול, הרמב"ם, מלמדנו שהנצרות והאסלאם גם יחד ממלאים תפקיד חיובי בהיסטוריה האנושית, בכך שהביאו לכל מקום את האמונה באלקים ובעתיד משיחי. אולם הרמב"ם מדגיש שלבסוף יכירו מאמיני הדתות האלו בשקרן ויגיעו להכרה באמתותה של תורת ישראל. הנצרות, כאמור, כבר הולכת ודועכת. ואילו האסלאם מציג תמונת בלהות של דת המקוממת כנגדה כל אדם חפץ בחיים, ובכך ניתן לראות שהוא מכלה את עצמו (ובלבד שנדאג להעמיד מולו חומה בצורה, שלא יכלה את העולם כולו).

לעומת "דת החסד" הנוצרית ו"דת הדין" המוסלמית, ששתיהן מגיעות לידי עיוות – בידי היהדות נמצאת הנוסחה המאוזנת, יש בה גם אהבה וחסד וגם דין וגבורה המשתלבים כולם בתפארתה של תורת אמת. תורת ישראל עצמה מביאה את הבשורה לכל אומות העולם: הן במישור הנהגת החברה והמדינה, והן בחיים הפרטיים של כל אדם הנקרא לשמור את שבע מצוות בני-נח ולנהל חיים ערכיים ומוסריים שיש בהם קשר וזיקה לבורא עולם.

==

הרב יוחנן בן זכאי הוא ראש תא תרבות וחינוך בתנועת דרך חיים וראש כולל במערת המכפלה.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
5 תגובות - 5 דיונים מיין לפי
1
כל מילה בסלע
ר,ל | 16-03-2016 21:57
הערבים מבינים רק כח, והם משתמשים בו ורק בו.אם המנהיגים המסוממים משהו שלנו היו פוקחים עינים וקולטים כמה העם רואה אותם במערומיהם, היו בורחים מבושה ועוזבים את הכסא לעולמים, רק הכסף מעוור אותם, משיכת זמן וכבוד,צעקות בכנסת שלא היו מביישות גן ילדים בעזה. נמאסתם מושחתים שמגישים את הצוואר של העם היהודי לשחיטת ערבים ברוטאלית, עד שלא יישחט אחד מילדיכם, לא תבינו לעולם מה זה ערבי. וגם אז בטוחתני שלא תעזבו את הכיסא. לחיצת יד לערבי וחיוך מנומס הם האישור לשחוט עוד יהודים.
2
הרבי
נועם | 26-03-2021 7:28
הרבי מלובביץ' ישו מוחמד הנביא מואפק טריף
3
מתיסיהו
נועם | 04-04-2021 14:20
חרדים מקשיבים למתיסיהו
4
מוסלמים
נועם | 04-04-2021 14:20
מוסלמים מקשיבים למוחמד עסאף
5
יש
נועם | 04-09-2021 8:38
יש מסגדים יש מנהיגים קיצוניים