אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

הרב אבינר: "אין דבר כזה מוזיקה יהודית"

אינני בטוח שקיימת "מוסיקה יהודית". הרי הניגונים של החסידים, למשל, הם מנגינות רוסיות של קוזקים, אלא שגדולי עולם 'גיירו' אותן. החזנות של מרכז אירופה, מבוססת על יצירות של שטראוס. מין חיקוי של מוסיקה גרמנית. ומנגינות יהודי צפון-אפריקה, הן מוסיקה של ברברים שנלקחה ממצרים

הרב אבינר: "אין דבר כזה מוזיקה יהודית"
  (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

א. שבת – מלאכות וקרבנות, בריאה וקיום

פרשת ויקהל עוסקת במלאכת המשכן, אבל מתחילה בשלושה פסוקים של ציווי על קדושת השבת (שמות לה א-ג), ורש"י שם אומר ש"הקדים להם שבת לצִווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת". באמת, למה לא מקימים את המשכן גם בשבת? הרי המשכן עצמו פעל שבעה ימים בשבוע, כולל קורבנות שהיו מקריבים אף בשבת. אם-כן, כשנסיים את בניית המשכן נעבוד את עבודותיו גם בשבת, אז למה לא נעבוד בשבת אף את מלאכת בניינו, כבר בשלב ההכנה?

זו שאלה מסובכת. ניתן להסביר זאת על-פי דברי רבי יצחק אברבנאל בפרשת פנחס (במדבר כח ט) על עולת השבת, שהיא שני כבשים, ורומזת לבריאת העולם, ולקיומו ("…השֵׁם בערך העולם הוא סיבה פועלת, והוא גם-כן סיבה שומרת ומתמדת אותו. כי הוא אשר בראוֹ וחידשוֹ אחר האפס המוחלט, והוא השומר אותו ומתמידו, וכמו שכתב הרב המורה בפרק עא חלק א. ולרמוז למדע האמיתי הזה ציוה יתברך שביום השבת, המורה על חידוש העולם, יקריבו שני כבשים, לרמוז שהוא יתברך כובש את העולם להיותו פועל ובורא אותו, ולהיותו שומר מתמיד ומקיים אותו…").

לפי זה, יש להסביר כך: השַבָּת היא על כך שששת ימים ברא ריבונו-של-עולם את העולם, וביום השביעי שָבַת. מה פירוש "שָבַת"? הרי הקדוש-ברוך-הוא לא 'הלך' עם תום מעשה הבריאה, אלא למראה עיניים. כלומר, השאיר את העולם מתגלגל על פי חוקי הטבע, כביכול ללא צורך בריבונו-של-עולם. מה שנותן, כמובן, מקום לכפירה וכו'. רק לפעמים יש איזה 'נס' – חילול שבת. מתי הקדוש-ברוך-הוא 'מחלל שבת'? בעת פיקוח נפש.

אך כל זה איננו נכון, כי באמת לא עזב הקדוש-ברוך-הוא את העולם, כדברי הרמב"ם בהלכה הראשונה של 'משנה תורה' (הלכות יסודי התורה א א-ב): "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל נמצא. וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמִתת הִמצאו.  ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות". ריבונו-של-עולם מחיה ומקיים את הכל, "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" (ברכת יוצר אור). כל רגע וכל שנייה, וכל דבר. השולחן שלפנינו, הכוס שעליו, אתה, אני הוא והיא. והקרבנות, הם שמקיימים את העולם. לכן, גם בשבת אנו מצווים בעבודת הקרבנות, השייכים לחיוּת של ריבונו-של-עולם, אשר מחיה את כל אחד ואת כל הוויה, כל שניה וכל רגע ("על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" – משנה אבות א ב. ברטנורא שם: "ועל העבודה – עבודת הקרבנות. שכך שנינו במסכת תענית [כז ב], שאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. ומצינו שבשביל הקרבנות שהקריב נח נשבע [הקדוש-ברוך-הוא] שלא יביא מבול לעולם. הרי שהעולם עומד על הקרבנות". וע' מהר"ל ב'דרך חיים' שם, על "על העבודה").

למה, אם-כן, לא לבנות את המשכן בשבת?

זהו שאמרנו; ריבונו-של-עולם הסתלק, כביכול, מן העולם, כך שיש לנו בחירה חופשית. אולם באמת, אין זה כך. אלא, הקדוש-ברוך-הוא רק לא בורא יותר את העולם, במובן של 'יהי רקיע', 'יהי מים' וכו'. זה חדל, ועולם כמנהגו נוהג. כנגד זה, אסורות בשבת כל מלאכות הקמת המשכן. אבל גם ה'עולם כמנהגו נוהג' הוא מריבונו-של-עולם (הסבר זה מופיע בבהירות במשך-חכמה שמות לה ב: "ויתכן, דבעבודה [-עבודת הקרבנות] הותרה שבת, משום דבמשכן הלא שורה הכבוד והשכינה מצויה שם, והשבת עדות לבאי עולם שהשי"ת ברא העולם וחידשוֹ מהאפס המוחלט, והעבודה מורה על השגחת השי"ת בפרטיות ומקיימו בכל עת ורגע ברצונו יתברך, וכל העולם הוא מתהווה ומתחדש בכל עת ורגע ברצונו יתברך, כאמור 'לעושה אורים גדולים' [תהלים קלו ז], אשר מזה למדו בתפילה 'המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית'. ושם מעון השם יתברך, וכמו שאמר שלמה 'בנֹה בניתי בית זבול לך' [מלכים א ח יג]. לכן אף המכשירים [-שלא ניתן לעשותם בערב שבת] כמו קליית העומר וחבטתו ואפיית שתי הלחם… דוחין שבת. אבל בנין המשכן והמקדש לא דחי שבת, דכל זמן דלא נבנה המקדש אין השכינה שורה בישראל, ובאמצעיות משכן ומקדש השכינה שורה בישראל, וכל זמן שאין שכינה שורה הלא לא נדחה שבת". וע' בביאור הרב קופרמן שם הערה 20).

ב. לא תְבערו אש

המלאכה היחידה שנאסרת כאן בשבת במפורש, היא מלאכת הבערה: "לא תְבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת" (שמות לה ג). מה מיוחד בהבערה, שיצאה מכלל כל מלאכות השבת?

קודם כל, יש שתי שיטות אצל רבותינו: "הבערה ללאו יצאת" – לומר שהיא רק באיסור לא תעשה, אך לא חייבים עליה מיתה, או "לחלק יצאת" – יצאה מהכלל כדי ללמד על כלל המלאכות, שאף אם עשה ל"ט אבות המלאכה בשוגג בחוסר ידיעה רציף, חייב קרבן חטאת על כל אחת ואחת (סנהדרין לה ב, יבמות ה ב, מובא ברש"י כאן).

על כל פנים, הבערת אש היא מלאכה מיוחדת. זו המלאכה. האש היא הכח היוצר את הכל, הבונה כל דבר ודבר בעולם, כדברי רבנו בחיי (שמות לה ב: "…הזכיר והזהיר לדורות: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת', והוא כאִלו אמר: לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם, וכָלל כל המלאכות במלאכת אש, כי בידוע שרוב המלאכות שבני-אדם מתעסקים בהם אינם אלא על-ידי האש, כי האש סִבּתם ועִקרם. ולכך תקנו לנו רז"ל במִצוַת הבדלה במוצאי-שבת, שהוא תחִלת היתר המלאכות, לברך על האש: 'בורא מאורי האש', לפי שהאש תחִלת המלאכות במעשה בראשית, וכענין שכתוב ביום ראשון 'ויהי אור'").

אף בימינו, החשמל הוא הכח המפעיל את כל המכונות. המניע הראשי של כל הטכנולוגיה בעולם. זה מזכיר את דברי מרן הרב קוק בשו"ת אורח-משפט (ס' עא) שחשמל הוא סוג של אש, מבלי הבדל אם מדובר בחשמל עם חוט להט או בלעדיו, וכן במיקרופון, בסוללה שבשעון וכדומה.

כל חשמל הוא בגדר אש? יש על זה מחלוקות בדברי אחרונים.

נכון. אחרונים רבים אמנם סוברים כדברי רבי יצחק שמלקיס בשו"ת בית יצחק (יורה-דעה א קכ, ב לא), שכאשר מדובר בחשמל הזורם בחוט להט – זהו איסור תורה של הבערת אש, אך כאשר חשמל זורם ללא חוט להט – האיסור רק מדרבנן (שו"ת אחיעזר ג ס, רא"ז מלצר בהסכמתו לשו"ת חלקת יעקב ח"א, שו"ת מנחת-יצחק ד קמ, שו"ת ציץ-אליעזר ח"א כ ו, ג יז, הגר"ש ישראלי בשו"ת עמוד הימיני כז). אבל שיטתו של מרן הרב קוק אינה כך. הוא סובר שאש ואף חשמל, לא רק שזו מלאכה, אלא זו המלאכה. קשה לתפוס עד כמה פועל החשמל בעולם. הרי בלי החשמל לא יכלו לצלם אותנו עכשיו, לדוגמא.

היינו מדברים כאן בחושך אל עצמנו.

זה קורה בחוגים שלנו, שאנחנו מדברים אל עצמנו… אבל זה נושא אחר.

אם-כן האש היא יצירה מיוחדת, ומשום כך יש התייחסות מיוחדת אליה במלאכות השבת.

מרן הרב קוק אומר שם שיש כל מיני אש, ומביא לכך ראיה מדברי חז"ל במסכת יומא (כא כ): "שש אִשות הן: יש אוכלת ואינה שותה, ויש שותה ואינה אוכלת, ויש אוכלת ושותה, ויש אוכלת לחין כיבשין, ויש אש דוחה אש, ויש אש אוכלת אש" (ע' שם בביאורם של הדברים). ומכיוון שישנם סוגים שונים של אש, גם חשמל הוא סוג של אש (מתוך שו"ת אורח-משפט עא: "…מאחר שהתורה אמרה בסתם 'לא תבערו אש', כל מה שנקרא בשם 'אש' הרי הוא בכלל זה. וסמך לדבר מברייתא דיומא כא ב 'שמונָה אִשות הן'… משמע שכל אופן הבוער ומחמם, באיזה צורה שתהי', הרי הוא בכלל אש, ואין לנו להוציא אותו מכלל האיסור של 'לא תבערו אש'… ואפילו על אש שאינו מבעיר, הרי התורה העידה גבי הסנה 'והנה הסנה בֹער באש, והסנה איננו אֻכּל', ומכל-מקום קראה אותו התורה 'אש', וממילא יש לו דין של אש גם-כן בכלל האזהרה של 'לא תבערו אש'").

 ג. אבות ותולדות

ל"ט אבות המלאכות האסורות בשבת נלמדות ממלאכות המשכן, אולם בימינו המון דברים פועלים אחרת, והכל נראה רחוק מאוד ממה שהיה במשכן. איך מתרגמים את המציאות של מלאכות המשכן למציאות ימינו?

באיסורי מלאכות שבת ישנם 'אבות מלאכות', וישנן 'תולדות' הנלמדות מהאבות. לפעמים התולדה נגזרת מהאב בגלל הדמיון בדרך הפעולה, ולפעמים משום הדמיון בתוצאה. למשל, איסור 'משקה' הוא תולדה של מלאכת 'זורע' (מועד קטן ב ב, רמב"ם הלכות שבת כא ה), למרות שזה שמשקה איננו זורע דבר, משום שהתוצאה של שניהם היא אותה תוצאה – גידול הצמח. ומי שמחבץ גבינה איסורו הוא תולדה של בונה (שבת צה א, רמב"ם הלכות שבת י יג) . – מה הוא בונה? וכי בנה בית? איך זה קשור לגבינה? אלא, הפעולות הללו דומות בצורת הפעולה. כמו שהבונה מקבץ חלקים זה לזה, כן זה שעושה גבינה מחלב.

אם-כן, לפעמים התולדה מצד צורת הפעולה, ולפעמים מצד התוצאה שלה. אך נכון הוא, כי מלאכת שיוך התולדות לאבות היא עצמה מלאכת מחשבת…

יוצא שבשביל לאסור איזו פעולה בשבת, צריך את הדמיון לאב המלאכה או לתולדה שלה, ולא שסתם כך נוסיף לאסור כל דבר שנראה לנו בעייתי בשבת.

נכון.

 ד. בצלאל ואהליאב – כלל-ישראל והמשכן

בהמשך הפרשה, מצטווה משה לקחת את בצלאל בן אורי משבט יהודה ואת אהליאב בן אחיסמך משבט דן, שהם האומנים שבונים את כלי המשכן (שמות לה ל – לו א). על שנים אלה, בצלאל ואהליאב, לא כתוב הרבה. במה הם זכו לתפקידם?

בצלאל, אנו יודעים שהיה אדם גדול: "אפילו דברים שלא אמר לו רבו [-משה], הסכימה דעתו לְמה שנאמר למשה בסיני… אמר משה, בצל אל היית, כי וודאי כך צִוה לי הקדוש-ברוך-הוא" (רש"י שמות לח כב, ע"פ ברכות נה א), והוא גם מהמעולים שבשבטים, משבט יהודה. אהליאב בן אחיסמך הוא ממטה דן, מן הירודים שבשבטים (רש"י שמות לה לד), זה הכח המאסף לכל המחנות (במדבר י כה). אמנם זה בדיוק מה שאנו אומרים, שבית-המקדש שייך לכל עם-ישראל (ע' במפגש לפרשת תרומה סע' ד, "בניית המקדש מתי", "…בכלל, כל עניינו של בית המקדש" וכו'). גם לשכבות העליונות הנשגבות, האינטליגנציה העליונה, וגם לאנשים פשוטים משבט פשוט. כולם חיוניים, את כולם צריך. וכן בצבא, צריך גם את היחידות הלוחמות שהולכות קדימה, וגם את יחידות העורף. מלחמות רבות שהיו לנו בשנים האחרונות היו מלחמות עורף. אם-כן, האומה זקוקה גם למאסף לכל המחנות, לתומכי הלחימה. כולם חיוניים, כולם חשובים, כולם בונים בית-המקדש וכולם בונים את האומה. אכן, כבר מזמן לא דיברנו על כלל ישראל!

אגב, עצם שמו של 'אחיסמך', מרמז למובן של לעזור.

אחיסמך, תומך לחימה. מְלווה.

הוא סומך ותומך. יש תפקיד כזה בבתי-הכנסת של עדות המזרח ביום הכיפורים, מישהו שסומך את החזן, מלווה אותו בעברו לפני התיבה (ע' שולחן ערוך אורח חיים תריט ד).

 ה. מה האומנות מבטאת?

בצלאל ואהליאב הם האומנים הראשונים שלנו, וזו הזדמנות לברר את עניין האומנות. האומנות יכולה להגיע גם למחוזות בעייתיים, כמו שנאסרנו בעשרת הדברות בעשיית פסל וכל תמונה (שמות כ ד). מצד שני יש מקום לאומנות, שהרי במשכן יש הרבה אסתטיקה ויופי. אם-כן, האם הבעיה היא בתחומים מסוימים של אומנות, כמו אומנות פלסטית? האם יש להסתפק באומנות הנקראת היום 'יודאיקה'?

שאלתך כבר אומרת הרבה – אכן אין אצלנו אומנות חופשית, אלא יש אומנות שמותרת ויש אומנות שאסורה. זאת לעומת השקפות עולם האומרות שאומנות חייבת להיות חופשית לחלוטין, ואתה רשאי לבטא בה כל מה שתרצה. אנחנו אומרים שזה לא נכון, כי בכלל בחיים אינך חופשי לגמרי, אלא יש דברים מותרים ויש דברים אסורים. מה שמותר וכשר, תגויס האומנות לבטא אותו (ע' בהרחבה באיגרתו של מרן הרב קוק לראשי אגודת "בצלאל", אגרות הראיה א עמ' רג-רו).

אם, למשל, מדובר על אומנות בתור בידור, יש בידור כשר ויש בידור שאיננו כשר.

זו הרמה נמוכה של האומנות.

אבל האומנות רואה את עצמה יותר מזה, בתור כלי ביטוי. אדם יכול לבטא את עצמו בשיחה, בכתיבה, ואף באומנות. אם-כן, תלוי מה הוא מבטא על-ידי האומנות.

כך אומר מרן הרב קוק בהקדמתו לשיר-השירים: אם הספרות והאומנות מבטאות רגשות נעלים ונשגבים, אז הן מעין שיר-השירים, שהוא קודש-קדשים. אבל אם הן מבטאות רעיונות, מחשבות ורגשות שממלאים את העולם סירחון ובאשה, על זה נאמר "ויתד תהיה לך על אֲזֵנֶךָ… וכִסית את צֵאָתך" (דברים כג יד). לא כל אומנות היא אומנות כשרה ("הספרות, ציורה וחיטובה, עומדים להוציא אל הפֹעל כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפֹעל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו. מובן הדבר, שרק את אותם האוצרות, שבהִפתחם מבסמים הם את אויר המציאות, טוב ויפה לפתח. 'מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש-ברוך-הוא נתמלא כל העולם כולו בשמים' [שבת פח ב]. אמנם אותם הדברים הגנוזים, שקבורתם היא ביעורם, להם מתוקנת היתד שעל אזיניננו לחפור ולכסות. ואוי לו למי שמשתמש ביתידו לפעולה הפכית, למען הרבות באשה…". עולת ראיה ב עמ' ג).

אז לפי מה מאפיינים את סוג האומנות? הרי אין זה תלוי בהכרח בהכרת נפשו ודתו של האומן, כמו שישנן יצירות אומנות רבות שנעשו על-ידי אנשים שאינם יהודים, ויש בהן כדי להרחיב דעתו של אדם. אם-כן, מהו קנה המידה לכשרותה של אומנות?

קודם כל, יש לראות מה האומנות מבטאת – איזה רעיון? איזה רגש? האם היא מבטאת אלימות ומעוררת את האדם לאלימות, או שהיא מבטאת עדינות ומעוררת את האדם לעדינות?

אם-כן, המדד העיקרי הוא: מה האומנות מעוררת אצלנו.

כן. אפילו רגשות. ואדרבה, זה המדד העיקרי. כל מין של מוסיקה פועל פעולה שונה על נפש האדם ורגשותיו. אם של שמחה ואם של עצב. מוסיקה קלאסית, למשל, עושה את האדם יותר עדין, אך יש גם מוסיקה שמעוררת אלימות. ישנה מוסיקה שמעוררת באדם רוח קרבית. זה יכול להיות בסדר, כי לפעמים טוב להלחם. יש מוסיקה רומנטית שאתה מנגן לאשתך כדי שתאהב אותך, יש מוסיקה דתית שמעוררת רגשות דתיים, ויש מוסיקה שמעוררת רגשות שפלים ונמוכים, יצרים אלימים ו'יצרא דעריות'.

בשביל אומנות כשרה צריך שגם האומן יהיה אדם כשר, ולא ייתכן שניתן כבוד לאומן שאיננו כזה. פעם הייתי בכותל המערבי וראיתי התרגשות גדולה סביב אדם שהיה שם. שאלתי במי מדובר, ואמרו לי כי זהו איזה אומן מפורסם מארצות-הברית. תמהתי: "ממנו אתם מתרגשים? מאדם זה שתקף קטינות? זה מרגש? הוא צריך להגיד תודה על שלא הרגו אותו בארצות-הברית!". אי-אפשר להתרגש מאדם מושחת.

אם-כן, צריך שהאומן יהיה אדם כשר (ע' שו"ת אגרות משה אבן-העזר א צו, ושו"ת משנה הלכות ו קח. וע' 'אורות' עמ' פא-פב, סע' לו-לז), צריך שהמוזיקה, וכל אומנות שהיא, תהיה כזו שמעוררת רגשות כשרים ולא יצרים אפלים (ע' איגרת הרמב"ם לחכמי ארם צובה בענין זמר הישמעאלים, מהד' הרב שילת עמ' תכח), ואם יש למנגינה מילים, צריך שגם המילים תהיינה כשרות (ע' פירוש המשנה לרמב"ם אבות א יז).

ו. "מוסיקה יהודית"

היום מרבים לעסוק במה שנקרא "מוסיקה יהודית", ואנו עדים לפריחה גדולה שלה. מה מאפיין מוסיקה יהודית? הטקסט? המנגינה? זַמר שהוא דתי? מה הופך אותה ל"יהודית"?

אינני בטוח שקיימת "מוסיקה יהודית".

הרי הניגונים של החסידים, למשל, הם מנגינות רוסיות של קוזקים, אלא שגדולי עולם 'גיירו' אותן. החזנות של מרכז אירופה, מבוססת על יצירות של שטראוס. מין חיקוי של מוסיקה גרמנית. ומנגינות יהודי צפון-אפריקה, הן מוסיקה של ברברים שנלקחה ממצרים. לכן, לא ברור שיש לנו "מוסיקה יהודית". המוסיקה של הלויים, היא משהו אחר (ע' בסעיף הבא). אבל, צריך לומר, כן ישנם מוסיקאים יהודיים. אלה מוסיקאים צדיקים ויראי שמים, והם מסננים וממיינים את המוסיקה העולמית.

יום אחד בא אלי יהודי, וסיפר שלרגל כמה מאות שנים למהר"ל מפראג, עושים שם אירוע לכבודו של המהר"ל, ופנו למדינת ישראל בבקשה לשלוח להם מישהו שיכתוב יצירה מוסיקלית שתתאים לאירוע. מכיוון שכן, שאל אותי אותו יהודי, מוסיקאי, האם המהר"ל כתב שירים. השבתי לו שלא ידוע לי שכן, אבל הראיתי לו בספר נצח-ישראל שני מקומות בהם מתבטא המהר"ל בביטויים מלאי רגש. הוספתי לומר לו, כי זכור לי שלחסידות חב"ד יש מנגינות שלפי המסורת הלחין אותן המהר"ל על-פי מה שקיבל ברוח-הקודש, בחלום, כמנגינות הלויים. כמובן, ביקש המוסיקאי שאביא לו את אותם ניגונים. שאלתי עליהם חזן גדול אחד, אבל הוא לא הכיר אותם, וגם חזן שני ששאלתי לא ידע. גם חבר שלי, חסיד חב"ד, לא ידע, עד שאחרי שבוע אמר: "מצאתי! ב'ספר הניגונים' של חב"ד נמצאות אותן מנגינות המיוחסות למהר"ל". מסרתי זאת למוסיקאי, שהיה מאוד מאושר מכך. אבל זה יוצא דופן.

 ז. לווים בשירם ובזמרם

איך נדע לשחזר את שירת הלויים?

אל תדאג. כשנבנה את בית-המקדש, נפתור גם את הבעיה הזאת.

בסוף מאמר ב של ספר הכוזרי (סוף סע' סד-סה), סוקר החבר את שירת הלווים בבית-המקדש: "אבל חכמת המוסיקה, חשוב באומה שהיא מכבדת הניגונים ומעמדת אותם על הגדולים שבעם, והם בני לוי, מתעסקים בניגונים בַּבית הנכבד בעיתים הנכבדים, ולא הוצרכו להתעסק בצרכי הפרנסה, במה שהיו לוקחים מהמעשרות ולא היה להם עסק זולתי המוסיקה. והמלאכה נכבדת אצל בני-אדם, כאשר היא בעצמה אינה גרועה ולא פחותה, והעם מחשיבות השורש וזַכּוּת הטבע כאשר הם, ומראשיהם במלאכה: דוד ושמואל".  לסיכום, שואל הוא את הכוזרי: "ומה תחשוב במוסיקה, הֶהיו יודעים אותה על אופניה, אם לא?". על כך עונה הכוזרי, שאכן "שמה בלי ספק נגמרה, ושמה היתה מעוררת הנפשות, כאשר ייאמר עליה, שהיא מעתקת את הנפש ממידה אל הפכה". מנגינות ניסרו בחלל האויר בעת העבודה בבית-המקדש, והיה בכוחן להשפיע על נפש האדם ולזכך את מידותיו. אדם שנכנס לבית-המקדש – יצא מעודן יותר בנפשו. אבל, הוא מוסיף ומודה, עתה זה לא נראה כך, ובפועל – המוסיקה ירדה מאוד מאוד, ואלה העוסקים בה הם אנשים מתחתית החברה: "ולא ייתכן שתהיה היום בערך ממה שהיתה, מפני ששבה פחותה, בהתעסקות בה השפחות והמכוערים מבני אדם". אף היום, הזמרים שכבשו את הבמות, מרביתם קלי דעת וריקניים, ומיעוטם שרים שירה של טעם. לעומת נגינת הקודש של בית-המקדש, ישנן בעולם מנגינות שמטמטמות את הלב וסותמות את הצינורות למהלכי החשיבה והחיים, כמו המנגינות האפריקניות הקצביות הנהוגות בטכסי העבודה-זרה שם, שהתגלגלו בלבושם המודרני המערבי למקצב מהפנט, מטמטם ומדכדך את הנפש. הרי לנו כי סוג המוסיקה איננו מקרי, אלא הוא שיקוף מדויק של צורת החיים והחשיבה של החברה והדור.

אבל, מסביר הכוזרי, כמו שהכל נפל באומה עם גלותה, כך גם תחום זה נפל אצלנו: "ירדה עם חשיבותה, כאשר ירדתם אתם עם חשיבותכם".

אמנם עתה, כאשר אנו קמים לתחייה בתור עם, גם המוסיקה וחכמת הנגינה הולכות ומִתְחַיות.

מכל מקום, למדנו מאומנות הקודש של בצלאל ואהליאב, אומנות ברוח-הקודש מן השמים, שאומנות יכולה להיות כשרה ואף עילאית.

ח. מרבים העם להביא

בהמשך הפרשה, מגיע שלב שבני-ישראל מרבים מידַי בתרומות לצורך הקמת המשכן, יותר מכדי צורך המלאכה, ואז משה אומר להם לחדול מלהביא: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמֹר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקֹדש, וַיִּכָּלֵא העם מֵהביא" (שמות לה ו). קצת מוזר, לא נעים – מכיוון שנוצר עודף אומרים לאנשים להפסיק לתרום? אפשר לשמור את העודף לעתיד.

אילו צרות טובות! הלוואי ויהיו לנו צרות כאלה.

תיתכנה לעיתים תרומות מוגזמות, שצריך לעצור אותן?

אדם לא יכול לתרום על חשבון דברים אחרים. כלומר, האם לא להגזים? נכון, גם הדבר הכי טוב בעולם, הקיצוניות מזיקתו. אכן, למה לא להיות קיצוני? למה קיצוניות היא מילה גסה? כי תמיד בקיצוניות, מה שאתה עושה בא על חשבון דבר אחר. כגון, אתה יכול לעשות המון טובות לכולם, אבל קודם-כל עליך לעשות טובות לאשתך ולילדיך. וכן, צריך לעשות טובות לערבים, וגם אני בעד להתנהג יפה כלפיהם, אבל לא להרוס על ידי זה את עם-ישראל.

זאת אומרת שאפילו נדיבות צריכה איזון? גם היא זקוקה לדרך האמצע?

כן. גם ילד, אם אתה מעניק לו יותר מידי, זה גורם לו להיעשות מפונק. Spoiled מובנו באנגלית מפונק מידי, אך גם רקוב, מקולקל. וכמו שאומרים: Good-enough mother. כלומר, אמא די טובה – אך לא יותר מידי טובה. אבל שם, בתרומות המשכן, לא היתה בעיה, רק שמשה רבנו אמר שכבר יש מספיק. אשרינו שאנחנו עַם בעל לב טוב, נותנים ונותנים.

יחד עם זה, ייתכן שביותר מידי תרומה יש סכנה של תחושת גאווה: "אני בניתי את המשכן!". דיברנו על כך בפרשת תרומה (סע' ב, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"). כלומר, הגבלת הנדיבות אומרת: החלק שלך מספיק.

אתה צודק (ע' שפת אמת ויקהל תרל"ה "בפסוק מרבים העם להביא"), אבל עִם עם-ישראל אין לדאוג – אנחנו עם של ענווים, לא מתפארים.

אין לנו בעיות כאלה.

בזמן האחרון, כבר כמה אלפי שנים, אני מאוהב בעם-ישראל.

הרב כהן, אז זה מתאים.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
7 תגובות - 7 דיונים מיין לפי
1
מוזיקה צפון אפריקאית
שם | 04-03-2016 12:34
מבוססת בעיקר על המוזיקה האנדלוסית, שמקורה בספרד ועוד לפני כן במזרח.
2
חבל שהרב לא מכיר את שירת יהדות תימן.
ישראל | 04-03-2016 14:48
חבל שאינו מכיר את השירה המקורית של עם ישראל כפי שהיא נשמעת בשירי רבינו שלום שבזי זתע"א. יש מרחק עצום בינה לבין שירי הערבים בתימן. ניתן להיווכח בכך ביוטיוב למשל. וכבר כתב מרן הרב קוק זצ"ל שיהודי תימן שימרו לעם ישראל את המסורת היהודית המקורית. עיין אגרות הקודש חלק א' רי"ב.
3
כנסו, דוגמא לשירת יהדות תימן העתיקה
ישראל | 04-03-2016 14:54
https://www.youtube.com/watch?v=P5N1Q_Fqp8k. חבל שהרב אבינר לא יודע משירה עתיקה זו.
4
לא מוכרחים לכתוב כל יום. ממש לא. סיג לחכמה שתיקה !!!
שיגעון | 04-03-2016 15:59
5
פסיכולוגיה
איתמר | 05-03-2016 19:48
ככל הנראה גם אין פסיכולוגיה יהודית, וגם קיומה של פילוסופיה יהודית מוטלת
6
לגבי המוסיקה של יהודי מרוקו
נועם | 06-03-2016 11:25
אני די בטוח שישנם למוסיקה הזו מאפיינים יחודיים, שלא נמצאים במוזיקה המרוקאית הכללית.
7
האם הרב אבינר הוא כל היהדות
מקשן | 07-03-2016 10:38
כנראה נרדמתם בשמירה ואינכם מביאים כל חומר חדש לפרשת השבוע כאילו פרשת השבוע נפסקה לפני חודש מגיע לנו יותר