כנס חירום של רבנים דתיים-לאומיים בכירים, וביניהם פוסקי הלכה ואנשי מחשבה, נערך במוצ"ש האחרונה בעקבות פתיחת הרחבה הרפורמית בסמוך לכותל המערבי.

הכנס הסתיים בהוצאת "גילוי דעת" ובו גם הפסקה הבאה: "המשמעות שבדבר [כלומר, פתיחת הרחבה] היא שממשלת ישראל מכריזה שהיא לא מתנהלת כמדינה דתית, כאילו אומרת: 'הציונות דבר אין לה עם הדת'".

אין דרך יפה לומר זאת. הפסקה הזו מצביעה על ניתוק חמור מהמציאות.

האם יש למישהו ספק שמדינת ישראל מעולם לא התנהלה כ"מדינה דתית"? האם עלה על הדעת לחשוב שהציונות החילונית יש "לה דבר עם הדת" שהוא לא יותר מחיבור לפולקלור? אלא, ואיני רוצה לומר דברים חריפים יתר על המידה, מסתבר שהרבנים שכתבו את הטקסט הזה המירו את המציאות הקשה באחת אוטופית אך בדויה; בעוד שהמציאות העגומה היא שמדינת ישראל הוקמה תוך פרידה מאלוהי ישראל ותורתו, לתפיסתם המדינה היא לא פחות מאשר "יסוד כסא ד' בעולם" (כלומר, עד לרגע שהממשלה החליטה על פתיחת רחבת תפילה לרפורמים).

ועל אף שרוב מייסדי המדינה וקברניטיה כפרו מרישא ב"צור ישראל" עד שאפילו את שמו השמיטו ממגילת הכרזת העצמאות, רבנים אלו עדיין מחזיקים בתומתם בתפיסה שהחילונים נושאי דבר ה' המה, בני "דור שכולו חייב וגם כולו זכאי" (כלומר, עד לרגע שהממשלה החליטה על פתיחת רחבת תפילה לרפורמים). אכן, נראה שגם הם מתחילים להתפכח מהתפיסה הזו. ובאמת, אם האמירה הזו אינה מן השפה ולחוץ, הרי שאכן יש כאן גילוי דעת של ממש, גם אם לא במשמעות שאליה התכוון המשורר.

וקשה לי בהקשר זה שלא להיזכר בשורות הנוקבות של השיר "נגיעות", שכתב (והלחין) הזמר, החילוני אך המחובר למסורת, ברי סחרוף: "דרך העור אל הבשר, דרך היפה אל המכוער, בנגיעות, נגיעות, עד שנגיע לקצוות. דרך המלך לדרך עפר, דרך השווה אל המיותר, בנגיעות, נגיעות… ברוך הבא למציאות". ברוכים הבאים למציאות. היא פחות יפה ממה שרצינו שהיא תהיה.

==

אליהו גליל משמש כרב בקהילת מונטיבדאו באורגווי.