תפסיקו להמציא דרכים חדשות בעבודת ה'

א. ערכו של יחיד

הפרשה מתחילה במניין בני ישראל על ידי מחצית השקל. כבר נגענו בזה (במפגש לפרשת תרומה סע' ב, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"). למה צריך מחצית השקל?

קודם כל, אסור לספור יהודים באופן רגיל (יומא כב ב, רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ד ד, מגן-אברהם אורח-חיים קנו ס"ק ב).

לכן כאשר יש צורך לספור, אנו משתמשים בפסוק בן עשר מילים: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם" (תהלים כח ט).

כן. או שכל אחד נותן איזה דבר. כגון במלחמת שאול להצלת אנשי יבש גלעד מנחש העמוני: "וַיפקדם בבזק" (שמואל א יא ח) – על-ידי שברי חרסים, או אבנים, "שנטל מכל אחד אבן ומנאם… כמו שהיו מונים אותם בחצאי שקלים" (רש"י שם). וכן בבית-המקדש, כשהיה צורך לספור כהנים תוך כדי ה'פיִס' מי יזכה באיזו עבודה, היו הכהנים מצביעים והממונה היה סופר את אצבעותיהם (יומא כב א, רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ד ג. בנוגע ל'מפקד האוכלוסין' במדינת-ישראל, ע' בירורו המקיף של הרה"ג שאול ישראלי בשו"ת עמוד הימיני ס' יג, ובשו"ת יביע אומר חלק י, חושן משפט ס' ב, ובאריכות גדולה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז ס' ג).

יסוד הדבר הוא, שלא שייך לספור אנשים. מדוע? מפני שבשביל לספור משהו, צריך שכל היחידות הנספרות תהיינה אותו הדבר. למשל, אי-אפשר לספור: כריך, שריקת דלת וקדושה, כי אלה דברים שונים בתכלית. כלומר, כל יהודי הוא עולם אחר מחבֵרו, לכן לא שייך לספור אותו עם רעהו. "…לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא… ולהגיד גדולתו של הקדוש-ברוך-הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבֵרו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם" (מתוך דברי האזהרה בהם מתרים עדים לפני עדות בדיני נפשות, משנה סנהדרין ד ה). "בשבילי נברא העולם" – אני יחיד ומיוחד, ולכן גם אינני ניתן לספירה (וע' במפגש לפרשת במדבר סע' ג, "מתוך חיבתן לפניו", וסע' ד, "מפקד בני ישראל כיצד").

ב. מחצית השקל – האדם חצי חצי

אבל למה מחצית השקל?  למה לא שקל שלם?

מוסר לנו רבי משה קורדובירו בשם ספר הזוהר, שכל אדם יש בו שני חלקים; חלק שירש וחלק שקנה (פרדס רימונים שער עשר פ' ה-ו). החלק שירש נוצר מהשפעת ההורים, הגנטיקה הביולוגית והפסיכולוגית, החינוך, החברה בה הוא גדֵל, הסביבה הגיאוגרפית, האקלים, התקופה ההסטורית, ומכל מיני גורמים שאינם תלויים בו – 'דטרמיניזם' בלע"ז. החלק שקנה, לעומת זאת, הוא מה שהשיג בעצמו בעמלו, במאמציו, "לפום צערא, אגרא" – לפי הצער, השכר (משנה אבות ה כג). הוא לחם נגד יצריו והתעלה. ישנן שיטות בעולם האומרות שהאדם הוא כולו תוצאה של החברה הסובבת. שיטות הפוכות אומרות שהאדם חופשי לחלוטין מכל השפעה חיצונית ובונה בעצמו את אישיותו. אולם שתיהן מוטעות, מכיוון שהאדם הוא חצי מזה וחצי מזה.

לכן, נותן האדם כופר נפשו על המחצית שהוא ירש ויורש, מדי שנה בשנה. האדם יורש, שלא מרצונו, כל שנה, מידות טובות מהאנשים העילאיים שבסביבתו – אנשי תורה, משרתים בקודש, תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, ומכל מי שלמד מהם אפילו אות אחת. כל ההשפעה הטובה הזאת מתגלגלת ממדרגה למדרגה עד שהיא מאירה את כל פינות החיים באור התורה, שהיא "מורשה קהִלַּת יעקב" (דברים לג ד) – ירושה לנו. האור הזה, כל מקורו הוא בקודש, בבית ד', שער השמים. לכן צריך לתת מחצית השקל, בעבור קרבנות ציבור שבבית-המקדש, שמשם הקדושה והאורה מתפשטות לישראל. את החצי שקיבל, 'מחזיר' האדם לעם-ישראל, לבית-המקדש. אם כן, היסוד כאן הוא ענווה.

אותה מחצית באה לחנך אותנו, לדעת שאיננו יכולים להיות שלמים בלי החיבור לחברה, לאומה וכו'?

נכון.

ג. חטא העגל – לא להמציא דרכים חדשות

הסיפור המרכזי של פרשת השבוע הוא חטא העגל. סיפור קשה מאוד שמעלה שאלות ותהיות רבות. השאלה הראשונה שעולה, היא: מה בעצם היה החטא המרכזי בו חטא שם עם-ישראל? את מי הם רצו להחליף: את משה? את ד'? מצד אחד אמרו בהתחלה לאהרן: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב א), מזה משמע שחיפשו תחליף למשה, משום שלא ידעו מה קורה איתו. אבל מצד שני, לאחר שנעשה העגל אמרו: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שם לב ד), אם-כן ביקשו, חס-וחלילה, תחליף לקדוש-ברוך-הוא?

אכן, מהפסוק "אלה אלֹהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" למדו רבותינו שישראל לא חטאו בעבודה-זרה בחטא העגל, שהרי ודאי יודעים הם שלא עגל זה העלה אותם ממצרים (ע' רמב"ן ואור-החיים שמות לב א, ד). אלא, אומר ספר הכוזרי, החטא היה בכך שאל לנו להחליט מעצמנו על הדרכים בהן עובדים את ד' ("…נשארו העם מצפים לרדת משה, והם על עניינם – לא שינו תארם ועדיים ובגדיהם אשר עמדו בהם יום מעמד הר סיני, אך נשארו בתכונתם ממתינים למשה לעיתים, ובושש מהם ארבעים יום, והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו. אז גברה המחשבה הרעה אל קצת ההמון… ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש יכוונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים, אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו כשיספרו נפלאות אלוהיהם… וחטאתם הייתה בציור, אשר נאסר עליהם, ושייחסו עניין אלוהי אל מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלהים…". "…ולא היה העוון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים, אך היה מרי לקצת מצוותיו, כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והם עשו צורה, והיה להם להמתין שלא יקבעו לעצמם דבר שיקבילוהו ויימשכו אחריו, ומזבח וקרבנות. וזה היה מעצת מי שהיה ביניהם מן החוזים והאצטגנינים, חשבו שיהיו פעולתם הסבָריות קרובות מן המעשים האמיתיים… עִם שלא הייתה כוונת העם לצאת מעבודת האלהים, אך היו חושבים שהם משתדלים בעבודה…". כוזרי א צז). את ד' צריך לעבוד רק בנתיבים שהוא קבע. זו בעצם התחלתו של ספר הכוזרי – מלך כוזר היה משתדל מאוד בעבודת הבורא, אבל החליט לתוּר אחר הנתיבים שד' רוצה ("…ראה מלך כוזר בחלומו, כי כוונתו רצויה אצל הבורא אבל מעשהו איננו נרצה, וציוהו בחלום לבקש המעשה הנרצה אצל הבורא". שם א א).

"כוונתך רצויה, ומעשיך אינם רצויים" (שם).

אכן, צריך לעבוד את ד' בנתיבים שהוא רוצה, וכך, בעגל, הוא לא רוצה שנעבוד אותו. זו האזהרה: אל תמציא דרכים חדשות (ע' 'העמק דבר' לנצי"ב ויקרא י א, על נדב ואביהוא, שני בני אהרן, שמתו בהקריבם אש אשר ד' לא ציווה, שהם "נכנסו מאש התלהבות של אהבת ד', ואמרה תורה דאע"ג דאהבת ד' יקרה היא בעיני ד', אבל לא בזה הדרך אשר לא צִוה". וכן פירש את ציווי משה ביום השמיני למילואים, בו הוקם המשכן, "זה הדבר אשר צִוה ד' תעשו וְיֵרא אליכם כבוד ד'" [ויקרא ט ו]: "והענין, דכבר היה בימי משה כיתות בישראל שהיו להוטים אחר אהבת ד', אבל לא ע"י גבולים שהגבילה תורה… על כן, בבוא יום התראות גִלוי שכינה, שלזה היה תכלית תשוקתם… אמר לישראל כי לא כן הדבר, אלא אותו היצר הרע העבירו מלבכם, שגם זה התשוקה, אע"ג שהיא להשיג אהבת ד' בקדושה, מכל מקום אם היא לא בדרך שעלה על רצונו ית' – אינו אלא דרך יצר הרע להטעות ולהתעות דעת גדולי ישראל בזו התשוקה". וכן בעניין מאתיים וחמישים האיש שהצטרפו למחלוקת קורח על משה, שלכאורה מה להם ולמחלוקת, פירש הנצי"ב [במדבר טז א, "ויקח קֹרח"]: שאלֶה "היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ד'… ואהבת ד' כאש בוערת בקרבם", ו"ידעו אשר דבר ד' אמת בפי משה", אך "ביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת האהבה וחסידות, מה שאינו לפי הרצון ממנו יתברך שמו. ומשום הכי סמך ענין הלז לפרשת ציצית, שהוזהרו חסידי עליון בחוט של תכלת, שבכל חסידותם לא יסורו ממצות ד'". וע' עוד בדבריו על חטא המעפילים, במדבר יד מא "למה זה אתם עוברים", ובדבריו בסוף פרשת שלח על הפסוק "ולא תתורו" המובאים להלן סע' ו. וע' במפגש לפרשת תצוה סע' א, "ואתה תצוה – התורה שורש כל העבודה", במפגש לפרשת פקודי סע' ג, "שבחוֹ שלא שינה", במפגש לפרשת שמיני סע' ב, "רוח הנעורים הסוער עם רוח הזִקנה המסודר", ובמפגש לפרשת חוקת סע' ז, "וכי נחש ממית או מחיה?!").

ד. חטא העגל וחטא אדם הראשון

חטא העגל הוא חטא כללי. לעומת משה רבנו, שכל-כולו "משה קיבל תורה מסיני" (משנה אבות א א), שנבואתו היתה ב'אספקלריא המאירה', כזכוכית שקופה, שקולטת את האור האלהי, את דבר ד', ללא כל סילוף של הנפשיות המיוחדת שלו (ע' במפגש לפרשת תצוה סוף סע' א, "ואתה תצוה – התורה שורש כל העבודה", ובמפגש לפרשת בהעלותך סע' י, "לא כן עבדי משה") – אנחנו, לעומתו, בחטא העגל, עשינו את עצמנו 'בעלי בית' על ערכי הטוב והרע. לכן, בעטיו של חטא זה נובעת חולשה לעם-ישראל בכל הדורות, כמו שאמר ד' למשה אחרי חטא העגל: "…וביום פקדי, ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות לב לד) – ש"תמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל" (רש"י שם, ע"פ סנהדרין קב א), ממנו נמשכת לדורות החלשת הקשר שלנו עם המקור האלוהי, עם המוסר האלוהי (וע' 'אורות' עמ' יד סע' ד).

אם-כן, אל תהיה 'בעל הבית' על הקריטריונים של הטוב והרע. רבי חיים מוולוז'ין בספר נפש החיים (א ו בהגהה "וזה היה קודם החטא") אומר שזה, בעצם, היה חטאו של אדם הראשון. "…ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלהים יֹדעי טוב ורע" (בראשית ג ה) – יוצרי עולמות (רש"י שם). וכן: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (שם ג כב), כלומר: הוא יהיה כמו ד' אחד ושמו אחד, במובן זה שממנו, מעצמו, לדעת טוב ורע – להחליט מה טוב ומה רע (מורה נבוכים א א בשם תרגום אונקלוס). כלומר, האדם קובע מעצמו את ערכי הטוב והרע. כך נהפך המוסר ממוסר אלוהי למוסר אנושי, אשר יכול להיות אף מוסר דתי-עליוני, אבל עדיין נשאר אנושי. זוהי, אומר רבי חיים מוולוז'ין, המשמעות של "הטלת זוהמת נחש הקדמוני" בחוה, שבא בעקבות החטא.

אם-כן, אמירתו של אדם הראשון היא: "אני רוצה לעשות טוב ולא רע, אבל אני יודע ואני אחליט לבד מה טוב ומה רע". זה מה שנקרא 'הומניזם'. לא במובנו העממי, של אנושיות ואהבת הבריות, אלא במובנו הפילוסופי, שהאדם הוא מרכז ההוויה. ומכיוון שכן, הוא גם הבוחר את הדרך איך לעבוד את ד'. אם-כן, ייתכן הומניסט שמאמין בד', רק שהוא מחליט מיהו ד' – "עֲשֶׂה לנו אלהים".

זאת אומרת שהבעיה המרכזית בחטא העגל היתה שהם בחרו את האמצעי?

נכון. לא 'אדם בצלם אלהים' (בראשית א כז), אלא 'אלהים בצלם האדם'. אני – אומר האדם – אבחר בדרכים לעבודתך, ולא אתה (ע' רש"ר הירש שמות לב א "עשה לנו"). ומסביר רבי חיים מוולוזין שם, שעם קבלת התורה, כאשר אמרנו "נעשה ונשמע", פסקה ממנו זוהמתו של חטא אדם הראשון (שבת קמו א). כלומר, השתחררנו מהבלבול שלנו, הנובע מההסתבכות בכל ענייני העולם, וחזרנו לישרות היסודית של טבעה האלוהי של הנשמה. אולם עם חטא העגל, חזרנו למצב של חטא אדם הראשון וחזרה הזוהמה הנחשית בתוכנו. זאת, כאשר שוב נטלנו לידינו את קביעת הקריטריונים של הטוב והרע, כמו אנו 'בעלי בית' עליהם. אנחנו החלטנו לעבוד את ד' עם עגל (עוד על עניין זה, ע' בדבריו הארוכים של 'בית הלוי' על התורה בתחילת פרשת כי תשא, חלקם מובא במפגש לפרשת פקודי סע' ג, "שבחוֹ שלא שינה").

ולמה עגל? כי "רָב תבואות בכֹח שור" (משלי יד ד). השור הוא בעל-חיים מלא יוזמה וכח, ואת כל כוחו הוא מוסר עבור אדונו, כפי שמזכיר המהר"ל ב'המנון' שלו לשור (נצח ישראל ב), כך שכשאנו מסתכלים בשור הצעיר, זה מעורר אותנו לעבוד את ד'.  – אך לא! לא אתה תבחר את הדרכים לעבודת ד'.

ה. קנה המידה – התורה

היום, כאשר אין בידינו האפשרות לדעת מה פסול לעבודת ד' ומה לא, איך אנחנו יכולים לדעת? הרי העגל, במובן מסויים, לא כל-כך רחוק, מצורת הכרובים שהיו במשכן, למשל (ע' בכוזרי שם, א צז). אם-כן, היום, כאשר אין מי שיגיד לנו איזה אמצעי לעבודת ד' פסול כעגל, ואיזה אמצעי לעבודת ד' כשר ככרובים וכמשכן, איך ביכולתנו לבחור את האמצעי הנכון לעבודת ד' מבלי לטעות?

זו אכן שאלה קשה מאוד, אך רק עד שלא ניתנה לנו התורה. אולם משעה שקיבלנו את התורה, התורה היא היא המדריכה אותנו מה טוב ומה רע. אמנם ישנן שאלות חדשות רבות הניצבות בפנינו – החשמל שהתחדש, מדינת ישראל שהתחדשה, אבל אנחנו יודעים שבתורה-שבכתב ובתורה שבעל-פה ישנם המקורות לפתור את כל הבעיות שתתעוררנה עד סוף כל הדורות, ותמיד נוכל על-פי התורה לברר מה טוב ומה רע (ע' עולת ראיה ב קנט "תורה". וכתב הגאון רבי יעקב משה חרל"פ, תלמידו של מרן הרב קוק, בהקדמתו לספרו הגדול 'בית זבול', עמ' ד: "אמנם כי אמרו 'במחשכים הושיבני – זה תלמודה של בבל" [סנהדרין כד א], הנה נתקיים בו מה שאמר הכתוב 'אם נפלתי – קמתי, כי אשב בחושך – ד' אור לי', ונסבה מאיתו ית"ש שכל ההלכות אשר לא יוכלו להכריע אותם בשמים, כי לא בשמים היא, – הוכרעו בתלמוד הבבלי, וַיהי ד' עִמהם שכל הספקות שאפשריים להיוולד עד עולמי עד, לכולם יש מקור והכרעה בהתלמוד הבבלי ולא נקבעה בו שום מִלה ואות יתירה, כי אם מה שיש בו וממנו ללמוד וללמד הלכות קבועות שאפשר לפשוט מהן ולעמוד על בֵרורם. וכמו בנבואה, שכל נבואה שלא הוצרכה לדורות לא נכתבה [מגילה יד א], כן גם כל הווא אמינא וסלקא דעתין שאין ללמוד מהם הלכה לדורות – לא נכתבה בתלמוד ולא קבעם רב אשי במשנתו. באופן שבתלמוד הבבלי נכללו בו כל ההכרעות לכל הבעיות והספקות שבעולם והכל כתוב מיד ד' עליהם השכיל, ומאז שנחתם התלמוד אין עוד בעיות וספיקות שלא הוכרעו וכולם כאחד מצאו פתרונם והכרעתם, אך עלינו לגלות את האור הגנוז בהתלמוד הקדוש הבבלי ולהתעמק ולמצוא בו פתרון כל ספק וספק ומה היתה הכרעתם בזה. ומי שעיניו כיונים על אפיקי ים התלמוד ולבבו דבק בד' אלהיו – זוכה ורואה, יגע ומוצא…").

 ו. אם תשמע בישן תשמע בחדש

יש קריטריונים לפיהם ניתן לזהות 'עגל' בימינו במובנו הרעיוני-מטאפורי?

ייתכן. כלומר, זו אכן השאלה: למה אסור להמציא דרכים חדשות איך לעבוד את ד'? לא לעבוד עבודה-זרה, חלילה, אלא: 'אני רוצה לעבוד את ד', ואני חושב על פי שכלי שדרך מסויימת היא דרך טובה'.

זאת מברר מרן הרב קוק בדרוש לפרשת פרה ('מדבר שור', הדרוש החמישה ושלושים, עמ' שיח-שיט); גם אם נדמה לך בשכלך שדרך זאת אותה אתה בא לחדש היא דרך טובה – אינך יכול לִצפות כלל את התוצאות ארוכות הטווח שלה (וסיום דבריו שם, עמ' שיט: "…על-כן זה הדרך נסגר בפני השכל האנושי, ודרך המעשים הקצובים אי-אפשר שיינתנו כי-אם מאת ד' צבאות, ד' שהוא ראשון והוא אחרון ומגיד מראשית אחרית. והדרך שהוא יתברך נותן על-פי הנהגתו האמיתית, זו היא דרך השלמות, ולא יוכל האדם לדעת את אשר עִם המלך, מלכו של עולם ברוך הוא, במלאכת חכמת הנהגתו המופלאה מאֹד". וע' אגרות הראי"ה א עמ' צד, "דע לך יקירי").

אגב, גם במדע הרפואה לא תמיד יודעים את ההשפעות ארוכות הטווח של כל טיפול ותרופה. לדוגמא, בזמנו פיתחו את התרופה תלידומיד והפיצו אותה בהיקף נרחב (- היא הפכה לתרופה מועדפת כנגד בחילות בוקר אצל נשים בהריון), עד שהתגלה עם הזמן כי המון ילדים נולדו חסרי גפיים עקב השימוש בה. אמנם כלפי הרפואה, לעומת דרכי עבודת ד', אכן מורה התורה: "ורפֹּא ירפֵּא" (שמות כא ט) –  "מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות" (בבא-קמא פה א. שולחן-ערוך יורה דעה שלו א). "החכמה תעֹז לֶחָכָם" (קהלת ז יט), 'נשבור את הראש' ונבדוק ביסודיות את ההשלכות הצפויות של כל חידוש רפואי, ואם לבסוף בכל-זאת תהיינה תקלות – אין זה באחריותנו, משום שלא קיבלנו את דרכי הרפואה מן השמים (ש"ך שם בשולחן-ערוך יורה דעה שלו, ס"ק א, ג: "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות – שלא יאמר: 'מה לי לצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג בשוגג'". "…מכל מקום אין צריך למנוע בשביל חשש טעות, ומצוה היא").

אבל תורה מן השמים – קיבלנו. הנצי"ב בסוף פרשת שלח ("ועוד לאלוה מילין במשמעות מקראות הללו") מביא מדרש חז"ל על הפסוק "ולא תָתוּרו אחרי לבבכם" (במדבר טו לט) , המפרש כי זו אזהרה אפילו לדבר מצוה (ע"פ הספרי). לכאורה, יש להיזהר לא לתור אחרי עבירות, אך מה פשר האזהרה לא לתור אף אחרי דבר מצוה? אכן, אומר הנצי"ב, זאת ללמדנו: אל תמציא מצוות, אל תמציא דרכים חדשות. אינך יכול לדעת אם הדרך שאתה ממציא טובה או לא ("…דקשה לשון 'ולא תָתוּרו' דמשמעו מלשון 'מִתוּר הארץ', חיפוש עניין חדש, ויותר נוח היה אי כתיב 'ולא תלכו אחרי לבבכם', והיה משמעו יפה – זו מינות, שהלב נמשך אחריו… על זה יישב… עוד כוונה באזהרה זו… אפילו מה שאינו בכלל מצות התורה כלל, רק שהוא עושה לשם שמים ובדביקות באלהיו הרי זה טוב? על זה כתיב 'ולא תָתוּרו אחרי לבבכם', שלא תחפשו מצוות חדשות מה שאינו על-פי התורה, ולא נכלל במצות ציצית, שבו נכלל תרי"ג מצוות ד' ולא יותר מהמה. ועל זה סיים המקרא 'אני ד' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים' [במדבר טו מא], דבארץ מצרים עוד לא קיבלו תורה ומצוות, ולא ידעו באמת מה המה כי אם איזה גדולי הדור שהיו מקובלים מאברהם יצחק ויעקב, שעשה אברהם אבינו את כל התורה, אבל בדרך כלל נשתכחה תורה זו מדעת המון רבה, ומי שהיה ירא ד' וחפץ בעבודתו – היה עובד ד' בדרך שראה בשכלו טוב ויפה, אבל מעת שיצאו ממצרים הנחיל הקדוש-ברוך הוא תורה ומצוות ודוקא מצוות אלו ולא יותר").

לכן טבע ה'חתם סופר' את פתגמו הידוע: "חדש אסור מן התורה". בהמשך לכך, אומר מרן הרב קוק במאמרו 'החדש במדינה ובמקדש' (מאמרי הראי"ה עמ' 182): אמנם החדש, התבואה החדשה, אסור, אך גם הוא ניתר בסופו-של-דבר, על-ידי מנחת העומר ומנחת הביכורים. ואיך מתירים את החדש? כאשר מוכיחים שהוא אכן נאמן לַיָשָן ("…הננו מתיחשים אל כל חדש בשאלה, והננו זקוקים לתוכן המתיר את החדש, והמראה בעליל שזה הבא מן החדש בצורתו החיצונה – באמת הוא עתיק עתיקא, ואז הוא מתקבל באהבה…". שם).

כמו שאומר רש"י על הפסוק "והיה אם שמֹע תשמעו אל מִצְוֹתַי" (דברים יא יג), בשם חז"ל (סוכה מו ב): "אם תשמע בישן – תשמע בחדש" ("אם אתה שומע בישן – מחזר על תלמודך ששמעת. תשמע בחדש –  תתחכם בו להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים". רש"י סוכה מו ב "לא תשמע"). אתה לומד כל-כך הרבה ישן, עד שגם החדש שבוקע מתוכך באופן טבעי-עצמי מכוון אל הישן. זאת מהותה של תורה שבעל-פה – הקשבה עמוקה. מתוך שמיעה עמוקה בישן, אדם זוכה לשמוע בחדש, ובאמת החדש אינו חדש אלא היה גנוז בישן (ע' אורות התורה א א. על ייחודו של מושג החידוש בישראל, הנובע מיניקה מכל התורה כולה, ע' אגרות הראי"ה ג עמ' ד-ה, ועין איה ברכות פרק ט ס' שמג). כלומר, אנו מוכיחים שהדבר החדש שלפנינו, כבר נמצא בישן. כגון, החשמל חדש – אנו מוכיחים שהוא כמו הבערת אש בשבת (שיטת שו"ת אורח משפט ס' עא, ושו"ת משפטי עוזיאל או"ח ב, לו, ב). מדינת-ישראל חדשה – אנו מוכיחים שהיא מעין מלכות ישראל (ע' בירורי מרן הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן ס' קמד סע' ו, יג, טו, ובירורי רבנו הרב צבי יהודה ב'לנתיבות ישראל' א עמ' סז-ע ['יהדות התורה – לדרישת המדינה היהודית'], קפא-קפד ['לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו'], קצב-ר ['המדינה כהתקיימות חזון הגאולה']). כל אלה אינם באמת חדשים, אלא הם ישן שהתחדש. כל מה שמתגלה, כבר היה קיים לפני כן.

רבי אליעזר בן הורקנוס היה "בור סוּד שאינו מאבד טיפה" (אבות ב ח). בור סוד, כל מה ששמים בו נשאר, אבל הוא אינו מכיל אלא מה ששמים בו. אין הוא מחדש כל חידוש, הוא אינו מעיין. וכך מסופר בגמרא, שפעם שאלוהו שאלות רבות, אך הוא סירב לענות (סוכה כז ב). אחרי שלחצו אותו, ענה להם ואמר שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ורק באופן יוצא מן הכלל גילה דברים שלא שמע מרבו. אך הנה במקום אחר מסופר עליו שכאשר עדיין היה צעיר [הוא היה בעל תשובה והחל ללמוד תורה בגיל עשרים ושתיים], עשו חגיגה וביקשו ממנו לדבר, והןא סרב. רק אחרי שלחץ עליו רבו, רבן יוחנן בן-זכאי, נענה, ואז אמר דברי תורה נפלאים ונוראים שלא שמעו כמותם מימות יהושע בן-נון (אבות דרבי נתן פרק ו). הכיצד? במקום אחד נאמר עליו שהצטיין במידה מיוחדת שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ובמקום אחר מסופר שאמר דברים שלא שמעתן אוזן?! מסביר מרן הרב קוק שאין סתירה. אכן, הוא מעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, אלא שלא כל אחד קולט את רבו באותה רמה. רבי אליעזר בן-הורקנוס שמע והבין מפי רבו כל מה שאמר, ואחרים ששמעו את רבו לא הגיעו לעומק השמיעה וההבנה של אותם דברים עצמם (מאמרי הראי"ה עמ' 204, על הגאון רבי אברהם מסוכטשוב). הפְּנים כבר נמצא בישן, והוא מוחלט, אלא שיש רגישות עליונה יותר במהלך הדורות לשמוע את כל מה שבפנים.  רבי אליעזר אכן לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, אלא הוא ניחן באוזניים טובות מאוד כדי לשמוע מה שיש בפנים, וזהו ה'חידוש'.

ז. וַיַּרְא אהרן

לשם מעשה העגל באו העם אל אהרן. לכאורה, במבט ראשון, היינו מצפים להתנגדות נחרצת שלו כלפיהם, אך הוא 'זורם איתם' בהצעה שלהם.

משה רבנו אכן תמה עליו ("מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדֹלה".  שמות לב כא), ואהרן אף נענש על כך ששמע לעם ("ובאהרן התאנף ד' מאֹד להשמידו, וָאתפלל גם בעד אהרן בעת ההִוא" – דברים ט כ. ורש"י שם: "ובאהרן… – לפי ששמע לכם. להשמידו – זה כילוי בנים… ואתפלל… – והועילה תפלתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים").

אבל אהרן עשה זאת מתוך מסירות, כמו שמסביר רש"י (שם לב ב), שכאשר אמר אהרן לעם לפרוק נזמי הזהב שבאזני הנשים והבנות , תכנן בכך 'למשוך את העסק' ו'להרוויח זמן', עד שבינתיים יחזור משה רבנו ("אמר אהרן בליבו, הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבוא משה…"), וכך מוסבר גם בספר הכוזרי (א צז). אבל בסופו-של-דבר הם 'טרפו את הקלפים' והזדרזו להביא לו את הזהב. אם-כן, אהרן מסר נפשו עליהם. הוא הבין שאם יעמוד נגדם ישירות, יהרגוהו, כמו שדרשו חז"ל על "וַיַּרְא אהרן וַיִבן מזבח לפניו" (שמות לב ה); מה ראה? "ראה חוּר בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו" (מובא ברש"י שם לב ה). לכן חשב: אם אתעקש מולם ויהרגו אותי, מה זה יועיל? יהיו להם עוד עוונות! לכן, אנסה. אם-כן, ודאי שכוונתו הייתה טובה, אבל לא תמיד מצליחים כפי התכנון.

תגובתו של אהרן למעשה העגל לעומת זו של אחיו משה, שונה לחלוטין. כמו המתאים להתנהלותו האישית של אהרן תמיד, הוא מנסה 'למשוך זמן' בדרכי שלום ופשרה, ולא "ייקוב הדין את ההר". אבל אצל משה התגובה חדה וברורה (על-פי סנהדרין ו ב: "…יִקּוב הדין את ההר, שנאמר 'כי המשפט לאלהים הוא' [דברים א ז] וכן משה היה אומר: יִקּוב הדין את ההר, אבל אהרן – אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר 'תורת אמת היְתה בפיהו ועַוְלה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אִתי ורבים השיב מֵעָוֹן' [מלאכי ב ו]").

נכון. כאשר ראה משה את העגל והמחולות, שבר את הלוחות (שמות לב יט), ואמר לבני לוי: "כה אמר ד' אלֹהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו… והִרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרֹבו" (שם לב כז). לא שמשה רבנו איננו מאוהב בעם-ישראל, אלא כל אחד ותפקידו. זה תפקידו של אהרן וזה תפקידו של משה (ע' עוד במפגש לפרשת דברים סע' ב, "תוכחה ואהבה)".

ח. יישר כוחך ששיברת

הרב הזכיר את שבירת הלוחות על-ידי משה. בשביל לקחת את לוחות הברית – "והלֻחֹת מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא, חָרוּת על הלֻחֹת" (שם לב טז) – ולשבור אותם, דרושים המון אומץ ותעוזה. לקחת את הלוחות, שמכתב אלוהים המה, משהו מאוד מיוחד וניסי, כמו שהגמרא אומרת שהאותיות בלוחות היו חלולות והמ"ם והסמ"ך שצורתן סגורה היו עומדות באויר (שבת קד א, מגילה ג א), לקחת אותן ולשברן בגלל חטא העגל? לכאורה זה להוסיף חטא על פשע.

ישנו הפירוש המפורסם של ר' מאיר שמחה מדווינסק, בעל 'משך-חכמה', המסביר כך (משך חכמה שמות לב יט): אם היה מביא משה את הלוחות לישראל באותה עת, מה זה היה עוזר? במקום לעבוד את העגל, היו עובדים את הלוחות! אז מה הרווחנו מהלוחות? הרי מה שצריך הוא לקיים מה שכתוב בלוחות. לכן שבר משה את הלוחות (מלשונו: "…כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית"ש, ואם הביא הלוחות – היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן. אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בד' ותורתו הטהורה… להראות כי אין בנברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית"ש הקדוש הנמצא האמיתי הבורא הכל ית"ש וזכרו". וע' שם כל דבריו בהרחבה גדולה).

אבל ישנו הפירוש שאמרו חז"ל, ומובא ברש"י על הפסוק האחרון בתורה: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד יב) – "לעיני כל ישראל. שנשאוֹ לִבּוֹ לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר 'וָאֲשַבְּרֵם לעיניכם' (דברים ט יז), והסכימה דעת הקדוש-ברוך-הוא לדעתו, שנאמר 'אשר שִׁבּרת (שמות לד א.) – יישר כֹחךָ ששִׁבּרת (שבת פז א)".

אומרים חז"ל: משל לשר שנשא אישה וכתב לה כתובה, ומסרה ביד השושבין. לאחר זמן יצא עליה שם רע שבגדה בבעלה. מה עשה השושבין? קרע את הכתובה שהיתה בידו, ובכך ביטל את נישואיה של האישה והציל אותה. "אמר: מוטב שתהיה נידונית כפנויה ולא כאשת איש" (שמות רבה מו א). כלומר, על-ידי הלוחות אנחנו כאשת-איש, וחֶטאנו בעשיית העגל כשעמדנו בהר סיני היה כזנות, כמו שאמרו: עלובה כלה שזינתה תחת חופתה (שבת פח ב). לכן בא משה רבנו ומסר את הנפש עלינו – שבר את הלוחות. נאֹמר בצורה חריפה: שבר את התורה לרסיסים כדי להציל את עם-ישראל. מסר נפשו על עם-ישראל על חשבון התורה.

אלה שני פירושים מאוד שונים. הפירוש הראשון אומר ששבירת לוחות הברית באה לומר: "פספסתם את הדרך, בלבלתם את הכל – עבדתם את האמצעי. אז אין טעם להביא לכם את הלוחות, כל עוד אינכם מבינים את היסוד שלא ממציאים אמצעים בעבודת ד'". והפירוש השני מסביר מניע אחר לגמרי לשבירת הלוחות על-ידי משה; הוא בא לעשות פה איזה תיקון. זה לא כל-כך הפשט של הפסוקים, אבל זה הרעיון – להציל את עם-ישראל על ידי שבירת הלוחות.

כמו שלאחר ששלחה אסתר למרדכי: "וצומו עלי שלושה ימים" (אסתר ד טז), שהיו י"ג, י"ד וט"ו בניסן, שלח לה מרדכי: "והרי בהם יום ראשון של פסח", ואסור להתענות בפסח, ועל כך השיבה לו: "זקן שבישראל, למה הוא פסח?". כלומר, אם עם-ישראל ייהרג – כבר לא יהיו לא פסח, לא מועדים ולא תורה. כלום. לכן, אין טעם לחוג אותו השנה כרגיל, אלא בתור הוראת שעה צריך לצום בו, כדי להתעורר לתשובה ולהציל את עם-ישראל. "מיד שמע מרדכי והודה לדבריה" (אסתר רבה ח ז).

ט. מה הוא… אף אתה

זה מביא אותנו מיד להמשך הפרשה, שם המון פסוקים בהם מתחנן משה רבנו לקדוש-ברוך-הוא שיסלח לעם ישראל, פסוקים מאוד ידועים שאנחנו קוראים בתעניות ציבור (שמות לב יא-יד, לד א-י). במרכז תפילתו של משה, עומדות י"ג מידות, שאנו מרבים לומר אותן במיוחד בימים נוראים. אז אומרים אותן אין-ספור פעמים בסליחות, וברגעי השיא של תפילות יום הכיפורים. מה מיוחד בשלוש עשרה מידות, בגינו הן כל-כך משמעותיות בבקשת הסליחה מהקדוש-ברוך-הוא?

אלה הן מידות הרחמים של הקדוש-ברוך-הוא, ואכן, מאז נקבע כך לדורות – שזאת הדרך להתחנן אל ריבונו-של-עולם (ראש השנה יז ב). הקדוש-ברוך-הוא רחמן גם בלי שנֹאמר בפינו שהוא רחמן, אבל כשאנו אומרים שהוא רחמן, דיבורנו מעורר את מידת הרחמים למעלה. עיין בספר פלא יועץ ערך 'סנגוריא' ("ידוע שהקדוש-ברוך-הוא חפֵץ שילמדו סנגוריא על ישראל על הכלל ועל הפרט… והטעם הוא כי כל אשר ידבר האיש עושה רושם ומעורר פמליא של מעלה; אם מדבר קטגוריא – מעורר המקטרגים, ואם מדבר סנגוריא – מעורר סנגורים, ודבריו עושים פירות"). אם אתה מלמד סגוריא על עם-ישראל – גם הקדוש-ברוך-הוא מלמד עליהם סנגוריא. ואם אתה מקטרג על עם-ישראל, כנהוג בימינו, "אלה לא טובים", "אלה מושחתים", "אלה ימניים", "אלא שמאלנים", "אלה מתנחלים", "אלה דתיים", "אלה חילונים", "אלה חרדים", – בכך הינך מעורר קטרוג למעלה (וכתב הגר"א [בתקוני-זוהר, מובא ב'להלכות ציבור' עמ' סה, קד]: "השי"ת שונא את המקטרגים על בניו – אף הקדושים").

אולם אדרבה; צריך להרבות במידות הרחמים – אוהבים את עם-ישראל, סולחים לעם-ישראל. הנה גדעון, אמנם כלל לא היה מגדולי הנביאים, אך לימד זכות על עם-ישראל, ואז אמר לו ד': "לך בכֹחך זה והושעת את ישראל" (שופטים ו יד) – "בכח הזכות הזה שלימדת זכות על בנַי", עם-ישראל (רש"י שם בשם התנחומא, ומובא בפלא יועץ שם).

אם-כן, משה רבנו מסר נפשו על עם-ישראל, כמו שאמר: "ועתה אם תִשא חטאתם, ואם איִן – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב לב). מתוך מסירות-הנפש שלו על עם-ישראל ומתוך אהבת-ישראל העצומה שלו – מתעוררות ממרומים מידות הרחמים והסנגוריא של הקדוש-ברוך-הוא.

אם נתעמק עוד בשלוש עשרה המידות, אנו רואים שמידותיו של הקדוש-ברוך-הוא – שאנחנו מצווים ללכת אחריהן, כדברי חז"ל (סוטה יד א, רמב"ם בספר המצוות עשה ח, ובהלכות דעות א ה-ו) – כל-כולן חסד ורחמים. זאת אומרת, לא לחינם שלוש עשרה המידות הללו הן המודל שלנו לבקשת הסליחה.

נפוצה עכשיו השקפה של 'העידן החדש' ('ניו אייג") שמחפשת כל הזמן חוויות, והאוחזים בה חושבים שאם אני חווה חוויות דתיות אז אני דבק בד'. עבודת ד' כזו איננה בדיוק 'לשם הוויה', אלא 'לשם חוויה'. אבל אם אני מלא במידת הרחמים, אז אני באמת דבק בד'.

מה הוא רחום – אף אתה רחום וכו' (סוטה יד א: "'אחרי ד' אלהיכם תלכו' [דברים יג ה], וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר 'כי ד' אלהיך אש אוכלה הוא' [שם ד כד], אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש-ברוך-הוא; מה הוא מלביש ערומים, דכתיב 'ויעש ד' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' [בראשית ג כא] – אף אתה הלבש ערומים. הקדוש-ברוך-הוא ביקר חולים, דכתיב 'וירא אליו ד' באלוני ממרא' [שם יח א] – אף אתה בקר חולים. הקדוש-ברוך-הוא ניחם אבלים, דכתיב 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו' [שם כה יא] – אף אתה נחם אבלים. הקדוש-ברוך-הוא קבר מתים, דכתיב 'ויקבר אותו בגיא' [דברים לד ו] – אף אתה קבור מתים").

נכון. אדם שיושב על יד החולה בבית-החולים שמונה שעות עד שהראש שלו כבר 'מתפוצץ' – הוא דבק בד'. והחייל ששוכב במארב שלושה ימים רצופים וכבר 'משתגע' לגמרי – דבק בד'. לחרדים, אנשים טובים עם לב טוב, יש המון גמ"חים – זו דבקות בד'. הגמ"ח הכי גדול במדינת-ישראל, הוא צה"ל. הוא 'גמ"ח חיים' גדול. אם-כן, זוהי הדבקות בד' – על-ידי שדבקים בכל מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא.

י. מחבק את המלך בבגדיו

בהמשך הדו-שיח בין משה לקדוש-ברוך-הוא, מבקש משה "הַראני נא את כבֹדך" (שמות לג יח), ועל כך משיב לו ד': "וראית את אחֹרַי ופנַי לא יֵראו" (שם לג כג). מה פירושם של פסוקים אלה? הם קשים מאוד להבנה, משום שברור שביטויים אלה אינם כפשוטם, במובנים פיזיים.

נכון. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (א י), מסביר פסוקים אלה כך: את מהות ד' ("אמִתת הִמָצאו כאשר היא") אנחנו לא מכירים, אלא אנו מכירים את ד' לפי גילוייו (וע' מורה נבוכים מאמר א; ד, לח, נד, סד). אגב, גם בהתייחס לכל חבר שלך, אינך מכיר את מהותו.

רק את הגילויים החיצוניים שלו.

אפילו את עולמה הפנימי של אשתך, אשת חיקך, את המחשבות וההרגשות שלה, אינך מכיר. כל מה שאתה מכיר אותה הוא רק לפי ההתנהגות שלה. לא צריך להיות תלמיד של הפילוסוף קאנט, כדי להבין שאיננו מכירים את הדבר-כשהוא-לעצמו, Das Ding an sich, באופן אובייקטיבי, אלא רק באופן סובייקטיבי, על-פי הופעותיו אלינו (ע' 'אדר היקר' למרן הרב קוק עמ' קל, במאמר 'דעת אלהים'). יתר על כן, אפילו את עצמך אתה בקושי מכיר, ועל-פי התנהגותך אתה מכיר את עצמך. אז ודאי שכשמדובר בריבונו-של-עולם, איננו מכירים את מהותו, אלא את גילוייו (ע' 'אורות' עמ' קיט, צִמאון לאל חי', ועמ' קכד-קכז 'יִסורים ממרקים'), וזה בדיוק מה שאמרת – אלה שלוש-עשרה מידות הרחמים של הקדוש-ברוך-הוא. כאשר אנחנו דבקים בגילוייו של הקדוש-ברוך-הוא, במידותיו של הקדוש-ברוך-הוא, ובמעשיו של הקדוש-ברוך-הוא – אז אנחנו דבקים בו. זהו משלו של ספר התניא בהתחלה (פרק ד): מי שמחבק את המלך בבגדיו, כך הוא מחבק את המלך עצמו. ו'בגדיו' של הקדוש-ברוך-הוא אלה מידותיו. 'מידות' כמו 'מדים', ובתוך המדים, בתוך המידות, נמצא ריבונו-של-עולם ("ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לָבוש לְבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו, גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו, כמו שכתוב: "וימינו תחבקני" [שיר-השירים ב ו, ח ג], שהיא התורה…").

כל זה נכון גם בכל אדם, אך מה היה מיוחד אצל משה? הרי הוא ראה, תפס, משהו שאנחנו לא רואים.

משה רבנו רצה להכיר את ריבונו-של-עולם עצמו. יש שיר מיוחד של ר' לוי יצחק מברדיטשב, הנקרא "א דוּדלע" (הבנוי על המלה 'דוּ' שפירושה ביידיש; אתה):

"… ריבונו-של-עולם… איה אמצאך ואיה לא אמצאך?

מזרח – דוּ, מערב – דו!

צפון – דו, דרום – דו!

שמים – דו, ארץ – דו!

מעלה – דו, מטה – דו!…"

(מובא בשיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 24).

כלומר, אתה; אני רוצה אותך, רק אותך. לא את זה שהוא שלך, ואף לא את זה שהוא שלך, אלא רק אותך, אותך, אותך. אבל יש גבול עד כמה אפשר להתבטא כך. אמנם משה רבנו, שהוא הנביא הכי עליון, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעוֹ ד' פנים אל פנים" (דברים לד י), אמר באותם רגעים עליונים: אני רוצה להכיר אותך, אותך. אמר לו ריבונו-של-עולם: גם זה בלתי אפשרי (ע' רמב"ם הלכות יסודי התורה א י).

אבל הוא ראה משהו יותר ממה שאנחנו יכולים להשיג (ע' רמב"ם שם).

ועדיין ראה רק את גילוייו של הקדוש-ברוך-הוא. כמה יש? מדרגות עד אין סוף. גם המדרגה העליונה לה זכה, היתה בהשגת גילוייו של הקדוש-ברוך-הוא. מה ריבונו-של-עולם עושה, איך הוא מתנהג, איך הוא פועל. כל אלה הם כמו הבגדים של הקדוש-ברוך-הוא. כגון: "ד' מלך גאות לבֵש, לבֵש ד' עֹז התאזר" (תהלים צג א). אבל, כמו שאמרנו, מי שמחבק את בגדיו של המלך, מחבק בכך את המלך שבתוכם, לא כמי שיחבק בגדים התלויים על קולב.