חצה את הגבול: טעותו ההרסנית של הרב נויבירט
הבעיה המרכזית של הרבנות הליברלית שמייצג הרב נויבירט היא בחוסר גבולות. הזרמים הליברלים מתקרבים אל הקו שממנו כבר לא תהיה חזרה, המקום בו כבר האורתודוכסי לא תוכל להכיל אותם
הרב רונן נוייבירט תיאר בהתרגשות את חווייתו מתפילת ליל שבת שוויונית. לאורך כל הטור שכתב הוא מתנצל, מסביר, מבהיר שאין פה שום בעיה הלכתית. אז מה בעצם הבעיה פה?
אם אין בעיה הלכתית בחזנית, ואין בעיה של שירת נשים בדברים שבקדושה אז הכל בסדר, לא?
אז זהו שלא.
ארבע הנחות יסוד עומדות בבסיס מאמרו של הרב נויבירט.
1. מה שאין בו בעיה הלכתית טהורה הוא תקין לחלוטין.
2.הרפורמיות והקונסרבטיביות אינן מהוות איום על היהדות האורתודוכסית ולכן אפשר לשתף פעולה ולא להתבדל מהן
3. החוויה הרוחנית היא מדד על פיו בודקים האם תופעה דתית היא חיובית או שלילית
4. הבעיה המרכזית של החינוך האורתודוכסי הוא הניכור מהחוויה הדתית.
אני רוצה לטעון כנגד ארבע הנחות חמורות אלו.
הרב נויבירט ממהר להסביר כי אין בעיה הלכתית בשירת נשים בדברים שבקדושה, הוא גם מציין שקולן של הנשים או החזנית נבלע בקולות ההמון הרב שהיה שם. יתכן, אני לא רוצה להיכנס לוויכוח ההלכתי בו ניתן לטעון שהוא צודק וניתן גם לחלוק עליו. אבל גם בהנחה שהוא צודק, טועה הרב נויבירט טעות חמורה.
המניין השוויוני לא צמח מתוך הכרה הלכתית. הוא צמח מתוך הכרה רפורמיסטית. ואדגיש – אני לא טוען כי כל המתפללים שם רפורמים, אלא כי התשתית להקמתו היתה תשתית החותרת תחת יסודותיה של ההלכה.
כל ניסיון לתרץ את ההתנהלות ולהתאימה להלכה אינו רלוונטי בהקשר הזה כי הוא בא לחדש דבר ביסוד התורה. את המסורת. המחשבה שניתן לחדש דבר יסודי כל כך שלא היה כמוהו במשך אלפי שנות תפילה הוא מגוחך, מלא גאווה, ולחלוטין לא נאמן לחז"ל.
מה ילמדו מכך תלמידיו?
מכאן להנחה השניה- הרפורמיות אינה מהווה איום על האורתודוכסיה. עצם המעשה של הרב רונן מוכיח בדיוק להפך מהנחתו. אם רב, ראש קהילה לשעבר, נאלץ להשתתף במניו שוויוני כדי לחוות שבת רוחנית מאין כמוה, מה זה אם לא איום על האורתודוכסיה? מה ילמדו מזה ילדיו? תלמידיו, חברי קהילתו? בפעם הבאה שמישהו מחברי הקהילה ברעננה יסע לארה"ב, לאיזה מנין הוא יצטרף? (רק בליל שבת כי עליה לתורה זה יותר מידי בשבילו, או שאולי גם בבוקר, כי ה"יצא הרע" כדברי הרב נויבירט ירצה לראות גם את זה?)
ומכאן לחוויה הדתית. רבות נכתב עליה, אבל אי אפשר שלא לשאול את השאלה הבאה- מתי החוויה הופכת את היוצרות? מתי החוויה כבר לא נחשבת מדד? רק כשחוצים איסור הלכתי ברור? מה עם נגינה בעוגב? הרי זה "רק" איסור שבות? אולי גם זה יהיה מותר כדי להוסיף לחוויה הדתית? הרי ברור לכולם שהחוויה אינה משאת הכל. ההנחה שהחוויה הדתית היא העיקר בו החינוך האורתודוכסי נכשל צריכה בירור עמוק מזה, אך גם אם כן, היא לא אמורה לאפשר זליגה עמוקה כזו במורד החלקלק של הפגיעה במסורת תורה שבעל פה.
לטעמי, הבעיה המרכזית של הרבנות הליברלית שמייצג הרב נויבירט היא בחוסר גבולות. אם פורסם פה בסרוגים בשבוע שעבר מאמר הטוען כי המרחק בין טאו ללאו לא היה מעולם גדול יותר, נדמה כי נכון יותר לומר כי הזרמים הליברלים מתקרבים אל הקו שממנו כבר לא תהיה חזרה, המקום בו כבר האורתודוכסי לא תוכל להכיל אותם.
נדמה לי כי יותר ממה הצד השמרני יותר בציבור הדתי לאומי צריך להזדעק כנגד הדברים, חבריו של הרב נויבירט צריכים להרים קולם ולהסתייג ממעשהו זה.
==
הרב חיים שרייבר, מרבני 'דרך אמונה'
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו