ידידי ר' דניאל סגרון מצטרף למחול הצדיקים שמלאים ביקורת על הציבור הדתי לאומי. שלא כמו קודמו, הרב יצחק נריה, שרק מבקש להתבונן בדשא הירוק יותר של השכן המרוחק, הוא פשוט ממוטט את הבית כולו על יושביו.

לא הייתי מגיב לדברים לולא הצטרפו למגמה שמטרתה להשחיר – תרתי משמע – את פני הציבור היקר שאליו כולנו משתייכים, לפחות למראית עין. דברים שאין בהם שום חיזוק לתורה, שום עידוד לאהבתה וקורטוב של אמת מעוררת ונוקבת. לא לשווא, הם משמשים את אלה שמעולם לא העריכו את הציבור הדתי לאומי ולא ראו בתורתו חידוש וקידוש, גם אם הסתופפו במוסדותיו.

אלו דיבורים של מי שלא הבין את הפואנטה, שלא תפש את העיקרון ולא אזר אומץ להתחיל לצעוד בדרך. מגמה זו מאפיינת את מי שבא לביקור, שמתבונן מבחוץ וניכר עליו שמעולם לא חווה את התופעות עליהן הוא מדבר. איננו יראים מן הביקורת ובלבד שתבוא ממי שבאמת חי בקרבנו, לא מהשערות ולא מהסתכלות חיצונית. הסתכלות לפיה כל איש עובד הוא בעלב'ית בטלן, כל אישה למדנית היא פמינסטית מחוצפת ואין קריירה המתאימה לאיש דתי, פשוט אין.

באיזו זכות, אדם מעז להוציא לעז על ציבור שלם? רק בגלל שלא הצליח להשיג תרומות לגרעין תורני או להכיר את סדר יומו של ה"סרוג" הממוצע? מי התיר את דמם של אלפי לומדי תורה, אנשי חסד, הורים מסורים ופעילי ציבור? בשם מי מציבים לציבור דגמים שמעולם לא חונך אליהם ומבקרים אותו על שלא מימש אותם? ואיזו תועלת יש בדבר, שמא עוד אדם הצטרף לשיעור או עוד משפחה התחזקה בחינוך מדברי הביקורת החיצונית הזו?

אם מבקשים לבחון את הציבור הדתי לאומי לפי פרמטרים השייכים לציבורים אחרים, בני מחלוקת עקרונית ועזה, אל נבקש שיצליח הציבור לעמוד בהם. לא 'חברון' היא המודל שלנו אלא 'הישיבה המרכזית העולמית' שביקש לייסד הרב קוק. ישיבה שאין מטרתה רק להצמיח רבנים אלא גם בעלי מלאכה, חוקרים ואנשי ספר שכולם מחוברים אל הקודש. לא כבחירה הכרחית, לא כאילוץ של מי שלא עמד בסטנדרט אלא כבחירה מושכלת, מתאימה ומוכוונת אל הנטייה הנפשית.

מה מבקש הרב סגרון לעשות? לעצור מראש את התקדמותם של עשרות מנהלים בכירים במשק רק בגלל שאינם יכולים לשחזר את חוויותיהם משיעור ד' בישיבה?. מה מבקש הרב נריה לעודד? בניית עתודה רוחנית הרואה באחרים רק מקור פרנסה הנדרש לכבד אותם?

נכון, דברי תורה צריכים חיזוק, תמיד אפשר להוסיף בתורה, בצניעות, בחסד ובעשייה אבל לא חיזוק אנו מוצאים כאן אלא רפיון ידיים והחלשת דעת. לא היינו מגיבים לדברים, בדו שיח של עיוורים, אלמלא כבודו של ציבור יקר מונח על הפרק והתבטאויות חסרות תועלת נאמרות כלפיו. מי שהתורה והקדושה של הציבור יקרים לו, צריך להפנות את דבריו לכיוונים אחרים.

הציבור הזה, יטה אוזן ויוסיף לקח אם מי שדואג כל כך לזעוק על מצבו הרוחני ישקיע את המאמצים בהכנת בוגרי הישיבות לדילמות החיים, בהוראת שיעורי תורה מתאימים לציבור עובד ובהפגנת כבוד והערכה למי שמבקש להגשים את הדבר הטבעי והמתבקש שהיה תמיד נהוג בישראל עד המצאת 'חברת הלומדים'.עד אז, הרוב הדומם אינו פנוי לענות לדברי הבלע המוטחים בו, הוא מגיב בהרמת כתף ואדישות כללית. בינתיים, הוא עסוק בפרנסת בני ביתו, בחינוך ילדיו, בלימוד ובחסד. המינון משתנה מאחד לאחד, לעיתים אפילו מתעוות, אבל לא הדרך אשמה אלא חולשתם של ההולכים בה. חולשה שכאמור לא תתרפא אם ינסו להוליך את הציבור בדרכים צדדיות.

ועוד מילה – ר' דניאל מסיים את מאמרו במילים: "'והגית בו יומם ולילה', נזכיר למקרה ששכחנו, נאמר על ספר התורה, לא על הבוס". הציבור הדתי לאומי לא שכח את הפסוק, הוא רק תוהה כיצד יקיים את חלקו השני של הפסוק: "כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל" כשדורשים ממנו לא להיות בוס.

=======

הרב אבינדב אבוקרט הוא רב קהילת 'אברהם יגל' בגבעת שמואל ועובד כחשב.