הרב אבינר: "לא כל רב רשאי לפסוק בנושא הר הבית"

ה'מרא דאתרא' של כל ארץ-ישראל, הוא הרבנות הראשית לישראל. לעיתים יש הדורשים אותה לגנאי כי היא 'ציונית' מדאי, ולעיתים כי היא 'חרדית' מדאי. במיוחד באשר בדור שלנו, כל אחד הוא בעל דעה עצמאית בכל דבר ועניין. אך אנחנו הקטנים מקבלים את סמכותה של הרבנות הראשית לישראל

"לא כל רב רשאי לפסוק בנושא הר הבית"
  (לויס מארש/פלאש90)

מעבר לעניין של בניית בית-המקדש, כאשר מדובר בהר הבית כשלעצמו, שבעצם הוא מקום מקדשנו, אפשר לומר שבשנים האחרונות ישנה התעוררות לעליה אליו.

לא אמרת "הרבה".

עכשיו אני כבר נזהר… לעומת אותה התעוררות, אני יודע שהרב איננו מהתומכים בעליה להר הבית. למה לא?

קודם כל, זה לא אני, ודעתי בנידון אינה קובעת ואינה רלוונטית. מדוע? לא רק בגלל שרוב חכמי ישראל מתנגדים לכניסה להר הבית בזמננו, שהרי מותר למיעוט לחלוק על הרוב. כך היא המידה בדרכה של תורה לאורך כל הדורות: "רבי פלוני אומר… וחכמים אומרים". גם לא בגלל שאדם חייב ללכת על-פי הרוב, שהרי אם רבו סובר שמותר, או מצוה, או חובה, להיכנס להר הבית, יש פעמים שעל התלמיד ללכת על-פי רבו, גם אם רבו בדעת מיעוט. אלא מפני שלא בכל שאלה רשאי כל אחד לפסוק. הרי יש מושג של 'מרא דאתרא'. כלומר, מותר לכל תלמיד-חכם להביע דעה, אך ודאי לא יוכל לפסוק נגד המרא דאתרא, אף אם אותו מרא דאתרא קטן ממנו, שהרי הציבור קיבל אותו עליו. בעניינים אישיים פרטיים, יכול אדם לנהוג בין כותלי ביתו כפי דעת רבו, אך במה שנוגע לחיי הקהילה במקום בו אדם גר, המרא דאתרא הוא הקובע.

ה'מרא דאתרא' של כל ארץ-ישראל, הוא הרבנות הראשית לישראל. לעיתים יש הדורשים אותה לגנאי כי היא 'ציונית' מדאי, ולעיתים כי היא 'חרדית' מדאי. במיוחד באשר בדור שלנו, כל אחד הוא בעל דעה עצמאית בכל דבר ועניין. אך אנחנו הקטנים מקבלים את סמכותה של הרבנות הראשית לישראל. אנו יודעים שהיא הרבנות במובן הממלכתי. גם אם יש לנו קושיות ותמיהות, יודעים אנו, כדברי מרן הרב קוק, שהיא השתיל, שממנו תצא הנטיעה, שממנה תצא לבסוף הסנהדרין (מאמרי הראי"ה עמ' 455).

אחרי מלחמת ששת-הימים, דנה מועצת הרבנות הראשית בנושא, מכיוון שאנשים שאלו: כן או לא? היו שהציעו שהרבנות הראשית לא תכריע בשאלה, אלא תשאיר זאת לכל רב מול קהילתו. הרי לא בכל שאלה מכריעה הרבנות הראשית. אולם ההצעה נדחתה, בנימוק העקרוני שאין זו שאלה ככל שאלה הלכתית פרטית. הר הבית איננו הר פרטי בתחומיו של איזה ישוב פרטי, שאז רב אותו ישוב יכריע לגביו, אלא הוא הר כלל-ישראלי, הוא לב האומה, לב הארץ ולב המדינה. לכן כל הכרעה ופעולה בהקשר אליו, צריכות להיעשות על-פי הדרכת ההנהגה הרוחנית המרכזית של האומה, הרבנות הראשית לישראל, שהיא הממונה להחליט בדברים כללים שכאלה, ובאישורה של מדינת ישראל. והכרעתה של הרבנות הראשית לישראל שאין להיכנס לשטח ההר איננה חוות דעת בעלמא שכל אחד רשאי לדחות אותה, אלא החלטה סופית של "השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז ט, ראש השנה כה ב).

יש טוענים: "למה ממשיכים לומר ש'רוב גדולי ישראל אוסרים עליה להר הבית', כאשר ישנה רשימה לא מבוטלת של עשרות רבנים, ביניהם גדולים, כולל הרב גורן זצ"ל, שמתירים?"

התשובה לכך פשוטה:

א. נכון שישנם כמה עשרות מתירים, אבל הם רחוקים מהיות הרוב. אלא, הם מיעוט קטן, וכידוע, פוסקים הלכה על פי הרוב ולא על פי המיעוט. ב. גם אילו היו הרוב, אין די בכך, כי לא תמיד רוב מניין קובע, אלא רוב חכמה. במיוחד בסוגיות קשות ועמוקות, בהן תמיד נזהרו הפוסקים לא להורות בלי לשאול את גדולי הדור, ואף גדולי הדור עצמם שאלו גדולים יותר מהם, ואפילו גדולי הגדולים שאלו את חבריהם. ג. ודאי שהגאון הרב שלמה גורן היה מגדולי הדור, אך בל נשכח שאף הוא עצמו לא נתן היתר גורף, וזו לשונו: "קיים ספק גדול ביחס למיקום בית-המקדש בתוך הר הבית, ובגין ספק זה אנו אוסרים להיכנס להר הבית", "על אף שמותר לטמא מת להיכנס להר הבית, ואפילו למת עצמו, כמו שפוסק הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש, חוששין בחלקו הגדול של הר הבית שמא זהו מקום העזרה, ההיכל וקודש הקודשים" (מובא בחוברת 'מעלין בקודש' אב תשס"ג עמ' 149). ואפילו בזמנו, בהיותו הרב הראשי לישראל, הרבנות הראשית כולה חלקה עליו בזה ואסרה בכל תוקף עליה להר הבית. ד. יתר על כן, גם אם רוב רבני ישראל ואף רוב גדולי הדור היו מתירים, לא היה די בכך, מכיוון שיש דין 'מרא דאתרא' שגובר, כמו שאמרנו, וה'מרא דאתרא' של ארץ ישראל הוא הרבנות הראשית לישראל, והרבנות הראשית לישראל אוסרת. משל למה הדבר דומה? לרב שנבחר כרב בית-כנסת ופסק לומר תחנון, ובאותו זמן יושבים בבית-הכנסת חמישה תלמידי חכמים גדולים ממנו הסוברים שאין לומר תחנון, הנה הלכה כמותו. כמו שכאשר נשאל הגאון הרב צבי שכטר – פוסק וראש ישיבה ב'ישיבה יוניברסיטי' בניו יורק – על דעתו בעניין עלייה להר הבית, השיב כך: א. יש לציית לְמה שפסקה הרבנות הראשית לישראל.  – הרי 'נטורי קרתא' לא מקשיבים לרבנות ו'אגודת ישראל' לא מקשיבים לרבנות, רק הלאומיים-דתיים מקשיבים לרבנות, ואם אנחנו מפגינים שלא כהוראתה ב'קום ועשה', בכך אנו גורמים לקריסתה, והרבנות הראשית אוסרת.  ב. אין לרב ממקום אחד לפסוק למקום שני.

על כל פנים, למעשה, גדולי הדור כולל מרן הרב קוק ורבנו הרב צבי יהודה אסרו את הדבר מכל וכל.

הרבנות הראשית נתנה פומבי לנושא?

הרבנות הראשית פרסמה בזמנו את הכרעתה זאת שלא לעלות להר הבית – "שבל יהין איש ואשה להיכנס לכל שטח הר הבית" – בכרוז שכותרתו "הודעה ואזהרה", עליו חתמו יותר מחמישים מגאוני ישראל. בראשם הרבנים הראשיים לישראל דאז, הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק ניסים, ומבין האחרים היו הגאונים הרב יחזקאל אברמסקי, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב אליעזר יהודה וולדינברג (שו"ת 'ציץ אליעזר'), הרב יצחק אריאלי, הרב שלמה יוסף זווין (עורך האנציקלופדיה התלמודית), הרב עובדיה יוסף, הרב שאול ישראלי, הרב עובדיה הדאיה, רבנו הרב צבי יהודה, ועוד. כמעט כל גדולי הדור דאז. אחד הנימוקים היה ש"ברבות הימים נעלם מאיתנו המקום המדויק של המקדש, וכל הנכנס אל שטח הר-בית, עלול להיכנס, מבלי יודעים, אל מקום המקדש וקודש הקודשים". אם-כן, טעם האיסור הוא מפני החשש להיכנס למקום המקדש שהוא בחיוב כרת. עוד נכתב שם: "ומלבד עצם הזהירות מאיסור חמור זה של פגיעה בטהרת מקום הקודש והמקדש, יש גם מצוה רבה של מורא המקדש (כמבואר בויקרא יט ל, יבמות ו א, ורמב"ם בהלכות בית-הבחירה ז א,ז) ושמירתו (במדבר יח ד, ספרי שם, ורמב"ם בהלכות בית-הבחירה ח א)". בהתאם לכך, הוצבו על יד שערי הכניסה להר הבית שלטים המזכירים את האיסור. למעשה, היה זה כמו חיזוק ותזכורת לפסק ישן מדורי-דורות, עוד הרבה לפני קום המדינה, וכמו שפרסם גם מרן הרב קוק בזמנו "אזהרה לרבים": "אחינו היקרים, הבאים לעיר קודשנו ת"ו מקרוב ומרחוק, הישמרו נא מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית". הוא היה חוזר ומפרסם את אזהרתו לפני ימי חג ומועד (כפי עדותו, במאמרי הראי"ה עמ' 458).

גם בכלי המחקר המתקדמים שיש בידינו היום, לא ניתן להגדיר את גבולות הר הבית?

אמנם נעשו הרבה מחקרים ומדידות, ויש שטענו כי ישנם אֵזורים בהר הבית שבודאי אינם בשטחו המקודש של ההר, אבל ישנן דעות רבות בנידון, מה שזה בונה זה סותר ואין הדבר ברור. אדרבה, דווקא ריבוי השיטות והמחקרים הסותרים מראה עד כמה הדבר מסובך, כטבעם של מחקרים מסוג זה – שחותם הספק טבוע בהם, ואכן עד היום הזה מחשיבה הרבנות הראשית את העניין כלוטה בערפל. כמה פעמים ישבה מועצת הרבנות הראשית לישראל לדון באותו נושא, והחליטה לא לשנות את החלטתה הראשונה. גם כאשר הגאון הרב שלמה גורן הציג את עמדתו בנידון בשנת תשל"ו, נקבע שאין להכריע בהלכות הנוגעות להר הבית, אלא בהסכמה רחבה של גדולי ישראל.

אדרבה, הרב זלמן קורן, מחבר ספר "חצרות ד'", אחד המומחים הגדולים בנושא, קבע לפני מספר שנים כי מאז אותה ישיבה של מועצת הרבנות הראשית לאחר מלחמת ששת-הימים, שום דבר מהותי לא התחדש בנידון, ואין נתונים חדשים שלא היו בידי גאוני הדור אשר חתמו על האזהרה בשנת תשכ"ז.

בנוסף לפרסומה מחדש של המודעה כלשונה בשנת תשל"ה, פורסמה באב תשס"ד אותה אזהרה לרבים של מרן הרב קוק בצירוף כרוז הרבנות הראשית משנת תשכ"ז, וחתמו עליו גאונים רבים: הרבנים הראשיים לישראל דאז, הרב משה שלמה עמאר והרב יונה מצגר, וכן הרבנים הראשיים לישראל לשעבר, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו, הרב אברהם שפירא והרב אליהו בקשי-דורון (וכך אמר הרב אברהם שפירא בשיחתו בליל יום ירושלים תשס"ז, יום ירושלים האחרון לפני הֵעלותו למרומים: "ירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל, ובתוככי ירושלים הר הבית מקודש יותר, ואסור לטמאים להיכנס לתוכו. ופשוט וברור, כי על פי ההלכה אסור להיכנס לתחומי הר הבית, ולא מפני שאין המקום ברשותנו, אלא מפאת הציווי הגדול והעמוק של מורא מקדש – 'לא מן המקדש אתה ירא אל ממי שציווה על כך' (יבמות ו ב), וכך הורה מרן הרב זצ"ל לחזור על היסוד הזה, וכך הוחלט מאז מקדם על ידי גדולי ישראל והרבנות הראשית לישראל. ופלא, איך מעודדים יהודים לעלות להר הבית. אל לנו לשנות כהוא זה, בעניין הלכה זו, ממה שנהגו בכל הדורות בנוגע לשמירת קדושת המקום, וכשם שקיבלו שכר על הדרישה, כן יקבלו שכר על הפרישה").

אם-כן, אין לנו עתה לא מצווה ולא חובה לעלות להר הבית, אלא איסור. עוד לא הגיע הזמן. לא עולים להר הבית למטרה אחרת מאשר לבנות את בית-המקדש, ולבנות את בית-המקדש לא הגיע הזמן. בכלל, הר הבית מעולם לא היה מקום של תפילה או טקסים דתיים, ואסור היה להיכנס אליו לכל מטרה אחרת מלבד עבודת המקדש או בניין המקדש. מה שנקרא "ביאה ריקנית".

יתר על כן, אם מבחינה הלכתית אי אפשר להיכנס לשם, אנו מבינים שזהו רצון ד'. בימינו אין לנו נביאים כדי להודיענו רצון ד' מהו, אך גם עיכוב מעיד על רצון ד', בין אם מדובר בעיכוב מעשי ובין אם מדובר בעיכוב הלכתי, מה שנקרא "אונס שיש בו רצון פנימי". העיכוב אומר לנו: טרם הגיע הזמן (בהרחבה – במפגש לפרשת משפטים סע' ו, "ביטול דיני נפשות – אונס מתוך רצון פנימי").

אבל יש כאן גם סוגיה לאומית. הרי המקום הזה דורש…

כיבוש.

כן. נוכחות.

נכון. ודאי שזו זכותנו וזו חובתנו לשמור בכל תוקף את אחיזתנו באותו מקום הנאדר בקודש, אבל בכל-זאת יש הבדל גדול בינו לבין כל הארץ, ובו יש לבצע פעולה זו באורח שונה לגמרי. לא הכל אותו דבר. את כל ארץ-ישראל אנחנו כובשים עם חלוצים ועם בוץ על המגפיים. מתנחלים, כובשים ובונים התיישבויות. אך הר הבית הוא משהו אחר. לא כאן המקום להתנחלויות ולהפגנת נוכחות. הרמב"ם כותב שלעומת שאר ארץ-ישראל, שזכינו לה על-ידי כיבוש, כאן אחיזתנו מעוגנת בהשראת השכינה (הלכות בית-הבחירה ו טז: "ולמה אני אומר במקדש וירושלים שקדושה ראשונה קדושתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ-ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר "והשִמותי את מקדשיכם" [ויקרא כו לא] ואמרו חכמים: אף-על-פי ששוממין – בקדושתן הן עומדים, אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כִּבּוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם – בטל הכבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית, שהרי אינה ארץ-ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה, לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה – הוא מקודש היום ואף-על-פי שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות…").

לכן, את הכיבוש של הר הבית נחזק על-ידי תוספת יראת שמים, תורה ומצוות. כמובן, גם לנוכח הכותל המערבי עצמו יש להוסיף יראת שמים. כאשר כל עם-ישראל יתרומם, יתעלה, ייטהר ויתקדש – אז תתחזק אחיזתנו בהר הבית מקום המקדש.

המדד של השייכות למקום זה אינו דווקא על ידי נוכחות פיזית, אלא יותר הקשר הרוחני אליו?

קדושתו היא קדושת השכינה. איך השכינה תשרה בו? על-ידי שנרבה מצוות, נרבה קדושה, טהרה וכו'. כאשר השכינה תשרה בנו,נגיע להר הבית. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח). לא כתוב "ושכנתי בתוכו", אלא "ושכנתי בתוכם". אם אין ד' שוכן בתוכנו במדרגה הראויה, אין בית-מקדש. והוא הדין בהר הבית, הרי אין זה סתם הר, אלא ההר של הבית. לבית נחזור מתוך השראת השכינה, וכן אף להר של הבית נחזור רק מתוך השראת השכינה.

למה לא יגידו אותו הדבר על כל הארץ?

אכן, יש טוענים שעם אידיאולוגיה כזאת, אילו הלכנו בדרך זו של פתרון בעיות מעשיות על-ידי התרוממות רוחנית – כל התנועה הציונית לא הייתה מופיעה, הארץ לא הייתה נבנית, ומדינת-ישראל לא הייתה קמה. נכון, אך יש להבין שהיהדות היא דבר מורכב, ולא כל הדברים בה חייבים להיות שווים. שבת אינה יום-טוב, וראש-חודש אינו חנוכה. אף הר הבית, מקום המקדש, אין דינו כדין כל ארץ-ישראל. כך אומר מרן הרב קוק בכמה מקומות (ע' מאמרי הראי"ה עמ' 458. וע' עולת ראיה א רלג "'והנצח' זו ירושלים, 'וההוד' זו בית-המקדש"). ארץ-ישראל ומדינת ישראל – נבנות על-ידי עלייה, התיישבות וכיבוש, על-ידי חלוצים ומתיישבים. אך הר הבית הוא משהו אחר. ההר והבית – שכינה. לכן, לגבי ארץ-ישראל אנחנו מצווים לעשות כל שבידינו לבנותה ולכובשה, אך בענייני בית-המקדש והר הבית נצטווינו "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (על-פי שיר-השירים ב ז). הנה דוד המלך רצה והשתוקק לבנות את בית-המקדש, אך אמר לו ריבונו-של-עולם שאין זה תפקידו, אלא תפקידו הוא להקים מלכות ישראל, לדאוג שעם-ישראל ישב לבטח וייבנה בארצו. "ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יֹסיפו בני עולה לענותו…" (שמואל ב ז י).

על ארץ-ישראל נצטווינו לעלות כחומה (ע' יומא ט ב), ועל בית-המקדש – להיפך, כפי שמסביר הגאון מוילנא על הפסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (פירוש הגר"א לשיר-השירים ב ז, סידור ליקוטים על דרך הנסתר), שאין אנו רשאים לבנות את בית-המקדש בלי רשות מן השמים. אם-כן, מבחינה צבאית ההר כבר כבוש בחסדי ד' עלינו, ומה שנותר לנו לעשות הוא הכיבוש הרוחני: להרבות תורה ומצוות, להרבות בניין הארץ ובניין המדינה, להוסיף טהרה וקדושה, להוסיף אהבת ישראל ואמונה (ע' מלבי"ם מלכים א ו יב, ונפש החיים א ד). אם-כן, מקום המקדש והר הבית איננו עניין של כיבוש לאומי, נוכחות והתיישבות, ככל שאר חלקי ארץ-ישראל, אלא כשמו כן הוא, המקום של המקדש וההר של הבית, וכל עניינו הוא קודש עילאי של השראת השכינה.

יש טוענים שאמנם אסור על פי ההלכה להיכנס להר הבית, אבל אולי עתה זו "עת לעשות לד' הפרו תורתך"?

להחליט על דבר כזה, רשאים או נביא, או מלך, או סנהדרין, או במקום סנהדרין – בית הדין הגדול של המקום והדור, כדברי הרשב"א המובא בשולחן ערוך (חושן משפט ב א), ולא כל אחד.

אחרים טוענים, שאמנם על פי ההלכה אסור לעלות להר הבית, אך יש מצבים בהם שמירת ההלכה גורמת חורבן.

זה טיעון רפורמי. אדרבה, עבירות מביאות חורבן, כגון חורבן הבית הראשון והבית השני, ושמירת ההלכה ודאי מביאה בניין.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
7 תגובות - 7 דיונים מיין לפי
1
הרב גורן זצ"ל ויבל"א הרב ליאור והרב רבינוביץ' שליט"א
אינם "כל רב" | 12-02-2016 11:27
אינם "כל רב"
2
רק לאחר שלא נראה נפוטיזים או שוחד בהנהגת הרבנות הראשית
| 12-02-2016 15:54
3
מה עם זה שהרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל
דוב מורל | 12-02-2016 17:59
אסר עליך לפסוק בנושא מסויים ולמרות זאת המשכת?
4
טיעונים יפים
חדוי | 14-02-2016 8:41
אבל אם כן מתי נדע שהגיע העת לשיטתכם לעסוק בסוגית המקדש? הניסיון מראה שכל עוד אין דרישה מהציבור למהלך כזה הרבנות היא לא זו שתיזום אותו. ההרגשה שלי שאפילו אם יבוא נביא ויורה לעלות לבנות את בית המקדש יהיו שימשיכו לסרב.
5
יפה מאוד, אבל חבל
חיים | 14-02-2016 20:45
חבל שלא ציינו שהדברים הללו הם ראיון שערך הרב נחמיה לביא הי"ד, שמסר נפשו על יישוב עיר מקדשנו ונרצח בסמוך ונראה למקום מקדשנו, בשיחתו עם יבדלח"ט הרה"ג הרב אבינר שליט"א. וחבל שהמאמר מתחיל מאמצע דו-שיח לא ברור. השורות הראשוות ממש לא מובנות. (למעוניין להבין - בראיון המלא, הרב נחמיה הי"ד אומר ש"יש הרבה דרישה בציבור היום להכנס להר הבית" וכו'. אז הרב משיב ומוכיח לו שאין "הרבה". ואז ב'צחוק' או אומר מה שכתוב בהתחלה.
6
הגאון הרב קאפח זצ"ל התיר, ואף קרא לבנות בית כנסת על ההר
שמחה פרי | 18-02-2016 20:26
האון הזה זצ"ל שקול כנגד כל הרבנים שנזכרו במאמר לעיל, כי היה הרמב"ם של דורנו.
7
הרב אברהם שפירא זצ"ל
יוסף בנימין | 22-02-2016 11:22
אסר להכנס להר הבית וזה היה הנאום הצבורי האחרון שלו ביום ירושלים תשס"ז. הרב אברהם שפירא לא אסר על הרב אבינר לפסוק בנושא כלשהו. בנושא סרוב הפקודה הם נחלקו והרב שפירא חשב שהוא אמור לפסוק בזה ולא הרב אבינר. בנושאים אחרים היו רבנים אחרים שאמרו לא לשאול את הרב אבינר, ולענ"ד זה נבע ממידע מסולף שהם קבלו במכוון להטעותם.