אמש (ראשון) מיד לאחר הירצחה של דפנה מאיר הי"ד בפיגוע דקירה בביתה ביישוב עתניאל, פורסם טור אותו כתבה לאחרונה ובו היא מתייחסת לגל הטרור ולכוחות הביטחון.

את הדברים כתבה מאיר בעלון היישובי.

"שלום לך פינת לדעתי היקרה! כבר מזמן לא נפגשנו. התגעגעתי אלייך! הנחתי את העט במגירה לזמן מה, כדי להיות קצת אשת ציבור. הבטחתי לשוב כשאסיים את העניין של הציבור. אבל לא הצלחתי להתאפק. והנה באתי אלייך לשוב ולהביע דעה אישית, שאותה ארצה לחלוק עם חברי היישוב היקר שלי, דרכך".

"בהתהלכי ברחובות עותניאל יוצא לי מדי פעם לברך בברכת שלום ידידותית קולגות מהתחום שלי, שבחרו לתת מהחירות שלהם לטובת כוננות חירום בכפר שלנו ובסביבתו. האנשים הללו מסתובבים עם מכשירי קשר מסוגים שונים במשך כל היממה. ביום חול ובשבת. הם שומעים על כל האירועים ראשונים ולחלקם הם קופצים על כלי הרכב המיוחד הקרוי אמבולנס וטסים למקום האירוע כדי להציל את מה שאפשר. גם באמצע המקלחת, או באמצע סעודת שבת. אולי האנשים הללו ישנים עם נעליים. מי יודע?".

מאיר התייחסה למצב הבטחוני בארץ וכתבה: "עולים בי לאחרונה הרבה הרהורים עקב המצב הבטחוני. מחשבות על מה, למה, על מה צריך לעשות, על מה לא צריך או אי אפשר, או לא כדאי. איך לנהוג, במיוחד בכביש, אבל לא רק. על הפחדים, על בעלי, על הילדים, על החברים והמשפחה, על המון דברים. המצב לא קל, יש לפעמים תחושה של רולטה רוסית, ויש גם נדודי שינה".

מאיר כתבה גם על אנשי כוחות הביטחון וההצלה שמגיעים לזירת הפיגוע מבלי לדעת האם יש שם מלכודות: "אנשי רפואת החירום של הכפר מגיעים לזירות אירוע מסוכנות. אולי עדיין יש שם מלכודות? זה מפחיד! וכשהם יוצאים בדקות הראשונות עד להגעה אולי יש להם זמן לחשוב 'את מי אני אפגוש הפעם? אולי את השכן, החבר, אולי את האישה?'. הרי זו מציאות נוראית!"‎.