אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

פרשת וישלח: מה באמת בעייתי בתרבות המערב?

תרבות המערב היא צאצא של תרבות יוון-רומא, שהיא עצמה צאצא של התרבות האלילית. התרבות האלילית אומרת: תן פורקן לכל מאווי האנוש. כולם לגיטימיים, כולם קדושים, כולם טהורים. "הכל מותרין לך, הכל שרויין לך"

פרשת וישלח: מה באמת בעייתי בתרבות המערב?
  (צילום: Mendy Hechtman/Flash90)

מפגש יעקב ועשיו – מאבק בין-תרבותי

פרשת וישלח מתחילה במפגש יעקב ועשיו, שהוא לכאורה מפגש בין שני אחים שרבו לפני שנים רבות ונפגשים עתה מחדש. אבל אנחנו יודעים שחז"ל במדרשיהם נתנו למפגש זה ערך מאוד משמעותי, של מפגש בין תרבויות, בין לאום ללאום, ובלשון ימינו: בין תרבות ישראלית לבין תרבות אדומית-רומאית-מערבית. בקריאה של פשט הפסוקים, לכאורה הסתיים המפגש הבין-תרבותי הזה בשלום. הלא כן?

לפני שאשיב, אבקש להקדים הערה מתודולוגית. הרי צריך לקרוא את המקרא תוך חיפוש אחר מחשבת מי שכתב אותו; אם-כן איך אפשר לדעת מהו פירושו הנכון של המקרא? התשובה היא, שלנותן התורה היו תלמידים ותלמידי-תלמידים, וכך יודעים הם היטב מהי כוונתו של הכתוב.

לענייננו, לא רק חז"ל הודיעונו שיש כאן מפגש בין עמים ותרבויות. זהו פסוק מפורש: "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעייך ייפרדו…" (בראשית כה כג). כלומר, המאבק התוך-רחמי בקרבה של רבקה אמנו איננו סתם מאבק בין שני אנשים, אלא מאבק בין תרבויות. גם הרמב"ם במורה נבוכים (ג נא "הערה") מסביר באריכות רבה, שהאבות עצמם ידעו שהם ראשיתה של אומה. לכן, מדובר בהתנגשות בלתי פוסקת בין תרבויות.

נראה שמפגש זה נגמר די טוב. עשיו מחבק את יעקב, נופל על צווארו ונושק לו, שניהם בוכים, ולבסוף נפרדים איש לדרכו לשלום. האם זה אומר שהתרבויות הללו חיות בשלום זו עם זו?

אכן, קודם כל: סוף טוב – הכל טוב. מרן הרב קוק כותב באגרת אחת, כי באחרית הימים תחזור אהבת האחים של יעקב ועשיו (אגרות הראי"ה א עמ' קמב בשם הגר"א). אבל בל נשכח כי מעל המילה "ויישקהו" שבתורה יש נקודות (בראשית לג ד). כלומר, גם כאשר עשיו מנשק אותנו, צריך להיזהר ולסמן על נשיקתו כמה נקודות. איננו יודעים בדיוק מה כוונת הדבר, אך אין זה כל-כך פשוט.

זה מזכיר את דברי אחד מתלמידי הגאון מווילנא לגבי האיש שנאבק עם יעקב קשות עד עלות השחר, שלפי ביאור המדרש זהו שרו של עשיו (בראשית רבה עז ב). חז"ל נחלקו בגמרא כיצד הראה מלאכו של עשיו את עצמו ליעקב. לפי דעה אחת "כגוי נדמה לו", ולפי דעה אחרת "כתלמיד חכם נדמה לו" (חולין צא א). מבאר אותו תלמיד הגר"א כי אין סתירה בין הדעות, ולמעשה כאשר נפגש יעקב בשרו של עשיו, ראה בו את שתי הדמויות. הוא "הכיר מיד שבעיקרו הוא גוי ושונא ליעקב, ורק בצורתו החיצונית העמיד את עצמו כתלמיד-חכם. והנה, לפי המסופר בתורה רואים אנו שכלפי עשיו הגלוי הראה יעקב הכנעה: "וישתחו ארצה שבע פעמים" וכו' (בראשית לג ג). אבל בהכירו את עשיו המסתתר בצביעות כתלמיד-חכם, ראה בזה יעקב את הסכנה היותר גדולה לבניו ולכל דורותיו. כי מפני עשיו הגלוי אפשר להישמר, אבל מפני עשיו הצבוע אי-אפשר להישמר. לכן עמד יעקב אבינו בכל כוחו להכניעו. כלומר, להכרית ולמגר את סכנת הצביעות מבית-ישראל" (מובא בספר "דורש לציון – דרשות מייסדי היישוב בארץ-הקודש מבית מדרשו של הגר"א", עמ' רה).

זהו הדבר המסוכן ביותר – הצביעות. מבחוץ נדמית תרבות המערב כמכובדת, היא מדברת מאוד יפה וכדומה, אבל אנו רואים שהאוחזים בה הם ליסטים ששפכו את דמנו.

סכנת תרבות המערב

מכיוון שהגענו לעניין התרבויות עצמן, מה בעייתי בַּפְּנים של התרבות המערבית?

תרבות המערב היא צאצא של תרבות יוון-רומא, שהיא עצמה צאצא של התרבות האלילית. התרבות האלילית אומרת: תן פורקן לכל מאווי האנוש. כולם לגיטימיים, כולם קדושים, כולם טהורים. "הכל מותרין לך, הכל שרויין לך". זאת אומרת: העולם הוא עולם של מילוי הנאה ואפשר לתת בו פורקן לַכל. אף התרבות המערבית, האתוס שלה הוא הנאות חופשיות. אולם אנחנו, תלמידי אברהם אבינו, אומרים כלשון ספר 'מסילת-ישרים' בפרק א': "חובת האדם בעולמו". והאנושות לא אוהבת חובות (מוסבר בהרחבה בשיחה הקודמת, לפרשת ויצא, סע' א, "התנכלות לבן ליעקב – עקרונית-אנטישמית", סע' ב, "חובות, אין העולם חפץ לקבל", וסע' ג, "המלחמה הגדולה". וע' עוד במפגש לפרשת יתרו סע' ז, "חובה ואושר", ובמפגש לפרשת אחרי מות סע' ו, "כמעשיהם לא תעשו").

עם זאת, אם אנחנו מסתכלים על העולם היום, האלטרנטיבה לתרבות המערב, חוץ מזו שלנו כמובן, היא האיסלם. אז בין 'נבילה' ל'טריפה', לא עדיפה תרבות המערב?

מה נאמר? באופן גלוי, מבחינה פוליטית-צבאית, בינתיים המוסלמים עושים לנו צרות ובני המערב ידידים שלנו. אבל באופן סמוי, מבחינה תרבותית-רוחנית, החשבון מתהפך. המוסלמים לא בולעים את תרבותנו, לא רוצים לבלוע אותה, וגם לא יכולים לבלוע אותה. אבל הכרסום של תרבות המערב בתוך היהדות, בתוך אמונתנו, יותר מאיים, ומסוכן מאוד.

אם-כן, יש מקום להתעודד מתופעת התעצמות האיסלם אפילו במדינות אירופה? בתהליכים של דורות ניתן לראות בזה משהו חיובי?

גם אני אמרתי ש'זה טריפה וזה נבילה'. כתוב בפסיקתא (פיסקא לו, ומובא בילקוט-שמעוני ישעיהו אות תצט): "אמר רבי יצחק: שנה שמלך המשיח נגלה בו, כל מלכי אומות-העולם מתגרים זה בזה; מלך פרס מתגרה במלך ערביא, והולך מלך ערביא לאדום ליטול עצה מהם, וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם כולו, וכל אומות-העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה, וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים: להיכן נלך? ולהיכן נבוא? ואומר להם: בניי! אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם. מפני מה אתם מתייראים? אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם". אם-כן, אנחנו מקווים ומאמינים שמכל המלחמות ומכל המאבקים הקשים הללו, תצא בסופו-של-דבר ברכה עבורנו.

"יעקב" ו"ישראל"

תוך כדי המפגש בין יעקב לבין שרו של עשיו, עובר יעקב שינוי שם, ל"ישראל". אבל שינוי שם זה שונה משינוי השם שעברו אברהם ושרה. מאז שנקרא אברהם כשמו, איננו קוראים לו עוד "אברם", וכן מאז שנקראה שרה כשמה, איננו משתמשים יותר בשם "שרי". אבל בשם "יעקב" אנו ממשיכים להשתמש גם לאחר שנקרא "ישראל", כגון בתפילה: "אלוהי אברהם יצחק יעקב" (ע' ברכות יג א, בראשית-רבה עח ג). האם יש ליעקב שני שמות? מה מקומו של שמו החדש?

אכן, שני השמות קיימים, לעיתים אף באותו פסוק, כגון: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א א).  שני שמות אלה, הם שני סוגי גבורה של יעקב אבינו במאבקיו השונים; הן במאבקיו המעשיים, כמו מפגשו עם עשו, והן במאבקיו הרוחניים, כמו במאבקו עם מלאך.

השם "ישראל", טעמו "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב כט). כלומר, גבורה במצבי עוז, ניצחון ובניין. זו הגבורה של ארץ-ישראל. השם "יעקב", לעומת זאת, הוא הגבורה במצבי החולשה והמסכנוּת. "וידו אוחזת בעקב עשיו" (שם כה כו), "ויעקבני זה פעמיים" (שם כז לו). זו הגבורה המיוחדת שלנו במצבי הגלות שאנו עוברים. והרי כל חייו של יעקב היו רצופי סיבוכים ותמיד נדרש לגבורה רבה מולם.

אם-כן, תמיד אנו, עם-ישראל, גיבורים, "עזין שבאומות" (ביצה כה ב), אך בשני סוגי המצבים. לאורך הדורות אנחנו מופיעים גם במצב בריא, שלם וחזק – עם-ישראל וארץ-ישראל, גאולה, וגם במצבים בהם אנו שורדים ומסכנים, בגלות. ומאז שיבת ציון ובניית הארץ אנו חוזרים להיות יותר ויותר "ישראל" ופחות "יעקב". כך אומר מרן הרב קוק בספר 'אורות' (עמ' קמז): "לחשוב ישראליוּת, להרגיש ישראליוּת, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל". כמובן, זהו תהליך ארוך ומסובך. מכל-מקום, אנו מופיעים בשתי הצורות (ע' גם עין-איה ברכות פרק א ס' קעב).

המהר"ל בהקדמת ספר 'נצח-ישראל' מזכיר שתי צורות אלה: צורה גלותית וצורה גאולתית, עם היחס ביניהן ("…שם יעקב וישראל, שלא נעקר שם יעקב, כי שם יעקב גם-כן הוא סיבה לשם ישראל, כי שם יעקב נקרא מלשון שהיה יעקב מקטין עצמו כמו עקב, ואין דבר יותר שפל מן העקב, ודבר זה הסיבה שיהיה השם-יתברך מגביה אותו עד שייקרא ישראל על-שם שרית עם אלהים ועם אנשים, שכל המשפיל את עצמו הקדוש-ברוך-הוא מגביה אותו, ומפני כך ישראל גם-כן נקראו בשתי שמות אלו, כי בשביל שהם מקטינים עצמם הקדוש-ברוך-הוא מגביה אותם…"), וכן מרן הרב קוק מזכיר את שני סוגי הגבורה באחד מפתגמיו לחודשים ("מגד ירחים" לחודש אייר, במאמרי הראי"ה עמ' 501: "הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא, והצפונה של קדושי הקהילות, מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י).

גם שתי נשותיו של יעקב אבינו שייכות לשני המצבים. כוחה של רחל אמנו הוא הכוח להחזיק מעמד בדרך, במצבים השונים של הגלות, ולא להישבר. כמו הפסוק שמופיע בתיקון חצות בחלק הנקרא "תיקון רחל": "כה אמר ד', קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה מֵאנה להִנחם על בניה כי איננו" (ירמיהו לא יד. וע' רש"י בראשית מח ז "ואקברה שם", מהר"ל בנצח-ישראל פרק א "ובמדרש"). כוחה של לאה אמנו, לעומתה, הוא הכוח לבנות ולהצליח. כמו הפסוק הנאמר בתיקון חצות בחלק "תיקון לאה": "…כי אעבור בסך אֶדַדֵם עד בית אלהים בקול רִנה ותודה המון חוגג" (תהלים מב ה). ויעקב אבינו הוא איש כפול – "יעקב" התחתן עם רחל, ו"ישראל" התחתן עם לאה.

אז היום אנחנו יותר "ישראל" מאשר "יעקב"?

כן. לאט-לאט אנו חוזרים לגבורתנו ולבנייננו, ברוך השם.

והעובדה שהשם "יעקב" נשאר כל הזמן, גם בתפילות, מלמדת שגם במצב בו אנו יותר "ישראל", עדיין יש בנו את הצד "יעקב" עם ההתמודדויות הכרוכות בו?

נכון. התמודדויות אלה מלוות אותנו עד לעתיד-לבוא. לא ביום אחד מתרפאים.

הריגת אנשי שכם בערמה – עִם עיקש תתפּתָל

בהמשך הפרשה אנו קוראים את הסיפור המורכב של פרשת דינה ושכם בן חמור.  בני יעקב מציעים לאנשי העיר שכם עסקה: אם תמולו את עצמכם, יהיו בינינו קשרי נישואין ומסחר, וגם דינה תישאר אצל שכם בן חמור. אבל לאחר שנימולו כל אנשי העיר, באו שני בני יעקב, שמעון ולוי, והרגו בהם כל זכר. בסיומה של פרשה זו, נוזף יעקב קשות בשמעון ובלוי: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ" (בראשית לד ל), והם מצידם מגיבים בטענה שוודאי גם בה יש הרבה אמת: "הכזונה יַעֲשה את אחותנו?!" (שם לד לא). כאן מסתיים הדו-שיח, ואנו נותרים בשאלה – אם-כן, מה פה הייתה האמת? האם פעולתם התקיפה של שמעון ולוי הייתה חיובית וראויה, או שיעקב אבינו צדק בטענתו כלפיהם, שגרמו לו בעיה רצינית בקרב יושבי הארץ?

אכן, זו שאלה מורכבת. שאלתָ כמה שאלות בבת-אחת, ונברר אותן אחת אחת.

האם מה שפעלו בני-יעקב ברמאות מול אנשי שכם, היה כשורה? כן. "עם עיקש תתפּתָל"  (תהלים יח כז). הרב שמשון-רפאל הירש, שאיננו "חשוד" להיות מכרכר מלחמות וציוני יתר על המידה, מסביר (בראשית לד ח): אל לנו לשכוח כי בזמן המשא-והמתן עם בני שכם, דינה הייתה שבויית חרב אצלם. רצו לעשות אתנו שלום תוך כדי שמחזיקים בידם את דינה כלואה. אם הם מתנהגים בצורה כזאת, לגיטימי שגם אנו מצידנו נשתמש בתחבולות. נסכם אתם שיהיו נימולים, ובסוף נעשה מה שנרצה ("מעשה זה כמות שהוא – לשאת ולתת עם האב והאחים בעוד האחות בצינוק – כל עצמו אינו אלא נסיון להוציא דרך מרמה הסכמה פורמלית למעשה אלימות שכבר בוצע").

למה להרוג את כולם

מובן שזה נצרך כדי לשחרר את דינה, אבל למה להרוג את כולם?

לגבי זה יש מחלוקת, ונביא ארבע שיטות.

הרמב"ם בהלכות מלכים (ט יד) אומר, ששמעון ולוי צדקו. למה? כי אחת משבע מצוות בני-נח היא הדינים (סנהדרין נו א). כלומר, להושיב דיינים ושופטים ולעשות דין בפושעים. שכם בן חמור חטף את הבחורה, ואנשי שכם ראו, ידעו, והיו צריכים להענישו. מכיוון שלא הענישו אותו, נתחייבו מיתה.

איך מוסברים דברי יעקב לפי שיטת הרמב"ם? האם הצדק לא היה אתו?

לפי הרמב"ם גם יעקב הסכים שצדקו, רק טען שלא פעלו בחכמה, כפתגם: "אל תהיה צודק, הֱיה חכם".

הרמב"ן (בראשית לד יג) חולק על טעמו של הרמב"ם. הוא אומר שבני העיר לא היו יכולים לעשות דבר נגד שכם, שהיה נשיא הארץ. העם לא יכול לשפוט את המושל. אבל, אומר הרמב"ן, אין שום צורך לחפש נימוק מיוחד להריגתם: "וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה-זרה ומגלי-עריות ועושים כל תועבות השם היו?!". אם-כן, ממילא חייבי-מיתה הם. "אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין". אבל לאחר שחטף שכם את דינה והתעלל בה, החליטו בני יעקב לנקום בחרב בשכם ובכל אנשי עירו הסרים למשמעתו.

המהר"ל, בפירושו 'גור אריה' (שם), אומר מה שאוהבים הימניים-הקיצוניים שלנו: כאשר הנך במלחמה מול עם, אתה נלחם נגד כל העם. אתה יורה לכל הכיוונים בלי אבחנה, ואין זה משנה אם אדם פרטי זה או אחר הוא טוב או רע ("לפיכך הותר להם ללחום, כדין אומה שבאה ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה. ואף-על-גב דאמרה התורה 'כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום', היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף-על-גב דלא עשה רק אחד מהם, כיון דמכלל העם הוא – כיוון שפרצו להם תחילה מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי-נמי כל המלחמות… כגון 'צָרור את המדינים' וגו', אף-על-גב דהיו הרבה שלא עשו, אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשתה רע להם – מותרין לבא עליהן למלחמה").

הרב שמשון-רפאל הירש אומר (בראשית לד כה-לא), ששמעון ולוי אכן לא צדקו בכך שהרגו את כל אנשי העיר. הוא מסביר שאם היו הורגים רק את שכם ואת חמור אביו, לא הייתה ליעקב אבינו שום טענה כלפיהם. טענתו של יעקב הייתה רק: למה הרגתם את כל אנשי העיר? מה אשמתם? ("אילו הרגו את שכם וחמור, וודאי היה הדין עמהם. אך הם לא חסו על אנשים חסרי מגן, המסורים בידיהם בלא כוח… הם רצו להפיל את אימתם על הבריות, שלא יעזו אחרים לעשות כדבר הזה. בנות יעקב לא תהיינה הפקר. אך הם הרחיקו לכת, כאשר הרגו צדיקים בעוון רשעים תקיפים… אולם רק בדרכים ובממדי הפעולה, רק בהם יש לתת דופי. הנימוק שהניע את שמעון ולוי, המטרה ששאפו אליה, היו קדושים ומוצדקים"). כאשר מדובר בהקמת אומה, בהעמדת מדינה, אי-אפשר שתהייה התנהלות מוסרית כזו (עיין עוד במפגש לפרשת ויחי סע' ו). לכן נענשו שמעון ולוי בפיזורם בישראל, למיתון כוחם. נחלתו של שמעון בארץ הייתה מובלעת בתוך נחלת שבט יהודה (יהושע יט ט), ולוי כלל לא נטל נחלה בארץ ופרנסתו תלויה במעשרות שהוא מקבל מכל ישראל (רש"י בראשית מט ז).

שמא תאמר: האם הרב שמשון-רפאל הירש חולק על הרמב"ם, הרמב"ן והמהר"ל? על כך יש להשיב, שאכן יש מדרש האומר כדבריו (בראשית רבה צח ה). מדרש זה מסביר את תוכחתו של יעקב אבינו לשמעון ולוי: "…כי באפם הרגו איש וברצונם עִקּרו שוֹר" (בראשית מט ו) – עקרתם שורה שלמה של אנשים שלא היו שייכים לעניין. וכן חז"ל אומרים: "אם חטא שכם בן חמור, כל העיר מה חטאה?" (מדרש לקח טוב בראשית ויחי ד).

פעולות פרטיזניות ומדיניות לאומית

היום יש לנו מדינה, צבא משטרה, אבל ישנם מצבים מסוימים בהם אנשים עושים דין לעצמם, ואומרים: הבה ניקח את החוק לידיים וננהל את הדברים בעצמנו. לכאורה יש להם אילנות גבוהים להיתלות בהם – אותם מפרשים שמצדיקים את כל מעשיהם של שמעון ולוי.

הייתכן שיש אנשים כאלה?…  טוב, אתה אומר ששמעת שישנם. קודם כל, הבדל גדול יש בין המצבים, משום שעכשיו יש לנו מדינה, ומי שמנהל את ענייני החוק והביטחון בה, אלה הם המשטרה והצבא. לכן, אדם פרטי איננו רשאי לעשות פעולות פרטיזניות שמי שיישא אחר-כך בתוצאותיהן הוא כל העם. כמו שאומרים: זו אינה המדינה הפרטית של אבא שלך. יש כאן עוד אנשים רבים, לכן מי שמחליט זהו צה"ל בלבד (ע' 'העמק שאלה', פירוש הנצי"ב על שאילתות דרב אחאי גאון, שאילתא קמב, עמ' קפג-קפד).

עם זאת יש לדעת, כי למעשה פועל צה"ל לא כמו הרמב"ם, לא כמו הרמב"ן ולא כמו המהר"ל, אלא כמו הרב שמשון-רפאל הירש, אף-על-פי שלא היה ציוני. כלומר, במלחמתו בטרור לא יורה צה"ל לכל הכיוונים, אלא פועל במדיניות של "סיכול ממוקד". גם במבצע "עופרת-יצוקה", כאשר היה חשש לכמה חריגות בודדות שאירעו, בדק אחר-כך צה"ל את עצמו.

האמריקאים, לעומת זאת, שמדברים גבוהה גבוהה ומעבירים ביקורת על אחרים, הם צבועים גדולים. לא מזמן פורסם כי תוך-כדי מלחמתם בעיראק, הרגו שישים אלף איש במצבים שאינם מלחמתיים. אם-כן, אני ממליץ להם שלא יחטטו אצלנו, אלא יטפלו בבעיות של עצמם.

דברים אלה שייכים לדברי יעקב לשמעון ולוי, שבמעשיהם גורמים הם לכך שגויי הארץ יבואו ויתנקמו בכל בית יעקב: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפרִזי, ואני מתֵי מספר ונאספו עלי והִכּוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית לד ל). אם-כן גם היום, מי ש"לוקח את החוק לידיים" בעצם עושה אותה פעולה. הוא גורם במעשהו לאפשרות שגויים אחרים יבואו וינקמו, מבלי לקחת אחריות על כך.

כן. צריך לבנות את החיים הלאומיים בצורה מוסרית, ולא לירות על אנשים בלי אבחנה. אי-אפשר לעשות דבר כזה.

 

ז. השתטחות על קברי אבות והליכה בדרכיהם

דבר נוסף שקורה בפרשה הוא מותה של רחל אמנו וקבורתה בדרך בית-לחם, ובפרשת חיי-שרה נפגשנו בסיפור קנייתה של מערת-המכפלה, אותו מציינים בשנים האחרונות ב"שבת חברון". גם קבר רחל קיבל בדורות האחרונים משמעות גדולה. מהי בעצם המשמעות העמוקה של קברי אבות? לכאורה אלה קברים ככל קבר אחר, ובכל-זאת אנו רואים שיש להם משמעות מיוחדת.

לא צריך להיות קיצוני בזה לכאן או לכאן. קודם כל, אנו רואים שכבר בתורה יש מקור להשתטחות על קברי אבות. הרי כלב בן-יפונה, כאשר ריגל את הארץ, הלך לחברון להשתטח שם על קברי האבות להתפלל שלא יוסת לעצת חבריו המרגלים (סוטה לד ב, וברש"י במדבר יג כב). ויעקב אבינו קבר את רחל אמנו בדרך בכוונה, כדי שנוכל לפקוד את קברה כשנצא לגלות (בראשית רבה פב י, וברש"י בראשית מח ז).

אדם, אף-על-פי שמת, קשור לקברו. כלומר, אדם שמת איננו מתנתק לגמרי מהעולם-הזה, אלא אכפת לו גם ממנו. הוא אוהב את האנשים, מתעניין ועוזר. כמובן, איננו מבינים כיצד, אבל הוא קשור, וגם קשור במידה מסויימת לקברו. לכן באים לשם ("למה יוצאין לבית הקברות [- בתפילת תענית]… חד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים". תענית טז א. "ברזילי אמר לדוד אמות בעירי, מפני שהנאה יש למתים כשאוהביהם הולכים על קבריהם, ומבקשים על נשמתם טובה, ומטיבין להם באותו עולם, וגם כשמבקשים מהם הם מתפללים על החיים, כמו שמצינו בכלב שנשתטח על קברי האבות". ספר חסידים ס' תנ).גם מופיע בפוסקים שבערב ראש-השנה נוהגים לפקוד את הקברים (רמ"א או"ח תקפא ד בשם מהרי"ל. "דבית-הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר, אך אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מד' יתברך שייתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר". משנה-ברורה שם ס"ק כז. וע' שו"ת יביע-אומר ח"ד, יו"ד ס' לה, ו).

אם-כן זה בסדר, אבל צריך זהירות לא להגזים. כלומר, לא לחשוב שביקור בקברו של אדם גדול יפתור את כל הבעיות. אין זה תחליף לעבודת השם, מידות טובות, חסד ותפילין.

זאת אומרת שהבעיה מתחילה כאשר חושבים שזה במקום אחריותו של האדם על מעשיו.

כשחושבים שזה פוטר מדברים אחרים. כשחושבים שאתה תְבלה ככל העולה על רוחך, והצדיק שאתה משתטח על קברו יוציא אותך מהגיהינום. זה לא נכון. צריך לקחת אחריות. בכלל, העיקר אצלנו אינו המתים, אלא החיים ("…בני ישיבות ותלמידי חכמים לא ירבו בזה, דאף שיש מצוה להשתטח על קברי צדיקים, היינו דוקא באופן שאינו מתבטל מעבודת השי"ת ומלימוד תורה, שאין לך דבר גדול מלימוד תורה. וכנראה זה היה טעמם של הספרדים לפני כמאה שנה, שלא עלו בהמוניהם ובגדוליהם למירון ביום ההילולא. וכך היה מנהגם של ראשי ישיבת פורת יוסף… שלא היו עולים למירון, וכן לשאר קברות הצדיקים, והלימודים בפורת יוסף ביום ל"ג בעומר היו כרגיל בלא שום שינוי.   וכאן המקום להזכיר שמרן אאמו"ר זיע"א [- הגר"ע יוסף] ביקר במירון לראשונה בחייו רק בהיותו למעלה מגיל ארבעים, בהיותו טרוד בלימודו בשקידה רבה. וגם אז לא הלך לשם אלא אחר שהגר"י צדקה והגרב"צ אבא שאול והגר"י עדס, זצ"ל, הבטיחו לו לברר ענינים בהלכה בנסיעתם למירון…". הגאון הרב יצחק יוסף, הרב הראשי לישראל, במכתב ברכה לספר 'בית לחם אפרתה'. וע' עוד במפגש לל"ג בעומר סע' ה, "לנסוע למירון?").

זה מזכיר את תשובתו של מרן הרב קוק למישהו ששאל על ענייני סיאנסים ואיסור דורש על המתים, בה מביא הוא את דברי הירושלמי לגבי פטור אבֵל ביומו הראשון מקריאת-שמע ומתפילין ומכל המצוות (ברכות פ"ג ה"א): "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז ג) – ימים שאתה עוסק בהם בחיים, ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים" (אגרות הראי"ה א עמ' עט: "אמנם יתר ההשערות בעניינים הנפשיים, העומדים חוץ מגבול החיים המעשיים והמוסריים, אף שאין אנו יכולים להכחישם, מכל-מקום אין לנו להמשיך על פיהם ארחות חיים על-פי תורתנו הקדושה, שהרחיקה אותנו מלהיות צוללים בחזיונות בלתי-ברורים, כאשר אסרה לנו כל מיני כִּשוף ודרישה אל המתים, ואסרה לכהנים להיטמא למתים. וקשרה את המצוות כולן אל החיים. ואמרו בירושלמי דברכות….  העולם המופשט מן החיים המעשיים ראוי להיות יותר מלא ונישא מהחיים המוגבלים, אבל אם נבוא להמשיך ממנו מעשים ונימוסים ורעיונות מעסיקים את הכלל, ודאי יְטמאו את הרעיון"). לכן, אין להגזים בעניינים אלה (ע' עוד במפגש לפרשת אמור סע' א, "להתרחק מחזיונות המוות ולעסוק בחיים", ובמפגש לפרשת חוקת סע' ד, "להיטהר ולהתרחק מהשתקעות בצל המוות").

עם זאת, האם יש לקבר רחל, למשל, או לקברי אבות אחרים, סגולה מיוחדת? ישנם קברי צדיקים שאנשים מייחסים להם סגולה בתחום השידוכים, לקברים אחרים מייחסים סגולה בתחום הפריון, וכו'.

מרן הרב קוק, בהתייחסו ליציאה מארץ-ישראל לחוץ-לארץ להשתטח על קברי צדיקים, אומר: המבלי אין קברי גדולים פה בארץ?! ("…עיקר הקדושה של הצדיקים הראשונים, למי כל חמדת ישראל , הלא הוא בארץ-הקודש, ולמה לן לאהדורי דווקא על קברי חוץ-לארץ…". "…צדיקים שבארץ-ישראל הלא המה הגבורים אשר מעולם שאין דוגמתם…". "…אין הדבר ברור כלל לע"ד לומר, שלא תספיק אהבת אבות העולם ישני חברון, עד שנצטרך לצאת על זה מארץ-ישראל לחוץ-לארץ". שו"ת משפט-כהן הל' מלכים ס' קמז, מתוך הערתו על היתר ה'שדי-חמד' אות א' מערכת ארץ-ישראל).

אבל, אומר שם מרן הרב קוק, עיקר התועלת של המשתטח על קברי צדיקים היא, שעל ידי זה מתפללים הצדיקים ומבקשים עליו רחמים. לכן, אם בחייו של אותו רב שנפטר היית עובד בשבילו ומסרת נפשך בשבילו, ייתכן שמתוך הקירבה שביניכם יַרבה הוא עליך בתפילה יותר, למרות שוודאי קטן הוא במעלתו לעומת גדולינו הקבורים בארץ. במקרה מיוחד כזה, אומר מרן הרב קוק, ייתכן שיש צד להיתר היציאה לחוץ-לארץ.

מכל-מקום למדנו מכאן, כי אדם שהולך להתפלל בקבריהם של אברהם יצחק ויעקב, צריך שיתנהג בארחות חייו כמותם. ההולך לקבר רחל, למשל, צריך להתנהג כמו רחל, שוויתרה ומסרה נפשה על אחותה. אם תתנהג כמו רחל ותלך לקברה, יש לביקורך שם ערך אמיתי. אבל אם אתה סתם מנוול, מה עשית בזה?

זאת אומרת, שבביקורנו בקברי האבות והצדיקים אנו אמורים להתעורר לפעול בתחום אותן מידות, שאבות וצדיקים אלה היו מיוחדים בהן?

כן. ואם-כך, אז הם יפעלו בשבילנו. אבל אין לטעות ולחשוב שאלה הם 'טריקים' ותחבולות. צריך לעבוד את ד'.

לא להגזים

סוגיה בפני עצמה היא מסעות ארוכים לארצות אחרות לקברי צדיקים, כגון נסיעה בראש השנה לאוּמן.

נגענו בזה פעם (בשיחה לפרשת תולדות, סעיף ו, "ברכות ותפילות מצדיקים בימינו"). בעניין זה אנשים מגזימים מאוד. כל הכסף שמוציאים על נסיעות אלה, מוטב היה לתִתו לעניים ולחולים. "וצדקה תציל ממוות" כתוב במשלי (י ב), ואיננו המצאה שלנו. ובכלל, בראש-השנה צריך אדם להיות עם משפחתו, עם אשתו וילדיו. אכן, זו הגזמה גדולה.

יש אנשים שאומרים: "זה מעורר אותי לתשובה. זה 'עושה' לי את ראש-השנה. התפילה שלי ברמות אחרות כשאני שם בציוּן".

בישיבה תיכונית אחת החליטו ראשי הישיבה, שמכיוון שתלמידים נוסעים לאומן – ייסעו גם הם איתם. אמרתי להם ששם אכן מתלהבים, אך אחרי שלושה חודשים מתפוגגת כל ההתלהבות. 'לעגו לי' ראשי הישיבה ואמרו: "אחרי שלושה חודשים?! אחרי שבוע". מה שמקבלים בזול – הולך בזול. התלהבות רגשית באה מהר, אבל באותה מידה גם נעלמת מהר. תיקון המידות, לעומת זאת, זו עבודה ארוכה, אבל היא נשארת. אין פתרונות קלים.

הצעתי פעם למישהו, שאמר שהוא נמשך למעמד המרגש של שלושים-אלף איש שם בראש-השנה, שבמקום זאת יארגן בראש-השנה מאורע מרגש של שלושים-אלף איש ברחוב שיינקין בתל-אביב. ענה לי האיש: "האם אתה מדמה את אומן הקדושה לתל-אביב הטמאה?!"…  אם-כן, הבנתי, אין עם מי לדבר. בקיצור, הגזימו מאוד (עיין עוד במפגש לפרשת ויחי סע' ז, בנוגע להעלאת קברו של רבי נחמן מברסלב לארץ).

גם בארץ, יש הולכים ומתאמצים למצוא קברי צדיקים שאינם אבות, כגון תנא זה או תנא אחר, ואף יוצאות לאור אנציקלופדיות מקיפות בנושא זה. גם זו הגזמה?

כל אלה הגזמות. העיקר הוא תשובה, תפילה וצדקה. אלה הם דברים ברורים. לקברי צדיקים יש מקום, אבל לא מרכזי – לא בתורה, לא במשנה, לא בגמרא, לא בראשונים ולא באחרונים. אם-כן, אין לקחת דבר שהוא תורה, אבל בעל ערך משני, ולהעצים אותו יתר על המידה. זוהי הגזמה.

אגב, מסופר על הרב שלמה-זלמן אויֶרבָּך, כי פעם כשהיה בדרכו משכונת 'בית-וגן' בירושלים לביתו בשכונת 'שערי-חסד', כאשר חלף הרכב בו נסע בצידו של בית-העלמין הצבאי בהר-הרצל, ביקש מנהג הרכב לעצור רגע בצד הדרך. ירד הרב שלמה-זלמן מהרכב, עמד בצד בית-העלמין הצבאי והתפלל כמה רגעים. לתמיהתו של הנהג למעשהו, הסביר הרב: "הרי אנשים מחפשים קברי צדיקים וקדושים להתפלל עליהם. אף אלה הטמונים כאן, כולם קדושים הם". ופעם אחרת סיפר לו תלמיד מישיבתו, ישיבת 'קול-תורה', כי עומד הוא לנסוע לקברי צדיקים בגליל. אמר לו הרב: "למה לך לנסוע עד הגליל? הנה סמוך לכאן, בהר-הרצל, קבורים אנשים שכולם קדושים" (מובא בספר 'אורו של עולם – מסכת חייו המופלאה של הרב שלמה-זלמן אוירבך' עמ' 379-380). הרי אלה הם צדיקים שמתו כאשר מסרו נפשם על הגנת העם הארץ (ע' בבא-בתרא י ב ורש"י ד"ה הרוגי לוד, ובשו"ת חתם סופר יו"ד שלג).

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
הכי טוב היה שגרנו במערה!
| 28-11-2015 19:11