אנשי מחנה השלום כנראה מוכנים לחבק את מכחיש השואה אבו מאזן, לשחרר מהכלא את הרוצח מרואן ברגותי ולחתור לשלום עם הגרועים שבאויבנו, אבל כשזה מגיע לשר בממשלת ישראל, אז השמאל כבר פחות פלורליסטי.

אתמול התקיימה ועידת ישראל לשלום של עיתון 'הארץ' ובין הנואמים הוזמן גם שר התיירות יריב לוין מהליכוד – איש ארץ השלמה. לאורך כל נאומו ספג לוין קריאות בוז, ושקט ולשיא הגיעו הדברים כשאחד המשתתפים קרא לו מספר פעמים 'גבלס'.

באתר הארץ, בו מופיעים תיעוד של הכינוס, נאומו של לוין עם הקריאות 'גבלס' אינו מופיע, ובמקומו יש ראיון רגוע שנערך איתו בסמוך לנאומו. רק בערוץ היוטיוב של העיתון ניתן למצוא את הנאום המלא כשלוין מדבר וברקע כל הזמן נשמעות קריאות ביניים וצעקות נגדו.

לוין לא הגיע כדי להתנצל. "הדרך שלכם נכשלה", הוא פתח את הנאום, "הקונספציה כולה שגויה מיסודה. חיזקתם את הקיצונים הרחקתם את השלום. הגיע הזמן לחשיבה אחרת, הגיע הזמן לפנות לדרך אחרת. צר לי לומר אבל אין לנו היום פרטנר לשלום בצד הפלסטיני".

הקהל קיבל את דבריו בצעקות בוז חוזרות ונשנות ולצד הקריאות 'גבלס' צעקו כמה "יש פרטנר", ו"למה הזמנתם את המוקיון הזה?".

"הניסיון להיתלות באבו מאזן מכובדי הוא לא פחות ממגוחך", אמר לוין. "הבעיה איננה שאלה של מנהיג כזה או אחר. הבעיה היא הרבה יותר עמוקה, היא בעיה של חברה, בעיה של תפיסה, כאשר עומדת מולנו חברה פלסטינית שמדירה בחלקים נרחבים שלה נשים, חברה שמפלה ורודפת אנשים בשל נטייתם המינית, חברה שבה רוצחי ילדים הם גיבורי התרבות והמודל לחיקוי, חברה כזאת, שבה למי שחושב אחרת ממך לא שורקים בוז כמו בחברה דמוקרטית ומתווכחים אתו אלא יורים בו. חברה כזאת שאיננה יודעת לקבל את השונה בתוכה, איך אתם חושבים שתקבל אותנו השונים מהם לחלוטין? האם אתם חושבים שאפשר להתעלם מזה? לדלג על הדבר הזה כאילו הוא לא קיים? להאמין שאפשר פשוט לחנך שני מנהיגים ביחד להפעיל עליהם קצת לחץ בינלאומי קורטוב של חרם ובזה להעביר שלום? בזה נפתור את הבעיות? זה רציני? זה אינטלקטואלי? זה מתעלם מהמציאות".

אין שני עמים

"'שטחים תמורת שלום' –  איזה עיוות מוחלט. הרי מי שמאמין בהחלט בשלום, מי שבאמת מאמין שהצד השני רוצה שלום, לא יכול להשלים ולהסכים לנוסחה מהסוג הזה, מכיוון ששלום-אמת חייב להיות אינטרס של שני הצדדים. כאשר לצד אחד יש אינטרס בשלום ולצד השני יש אינטרס אחר שהוא לקבל שטח, כאשר צד שני נדרש לשלם במטבע השלום כדי לקבל את השטח, שלום אמת לא ייצא מזה לעולם. צריך למצוא פתרון לסכסוך הטריטוריאלי אבל הנוסחה חייבת להיות שלום תמורת שלום, כאינטרס הדדי שהוא בסיס משותף לכל הסדר. כל דבר אחר הוא שקר ורמייה".

"אני לא רוצה להיכנס לוויכוח אם ישנם שני עמים", הוסיף לוין, "אבל מה שבטוח הוא שאף אחד לא מדבר כאן על שתי מדינות. כבר היום אנחנו יודעים ששכנתנו ירדן, שיש לנו, לעולם כולו, אינטרס עליון ליציבותה כפי שהיא, מורכבת ברובה מפלסטינים. בעזה שולט החמאס, הרשות הפלסטינית ישנה, והנה בתוכנו ערביי ישראל. שתי מדינות לשני עמים? אולי ארבע? אולי חמש? אני חושב שהסיסמה הזאת מנותקת לחלוטין מהמציאות, וכפי שציינתי קודם היא בורחת מהתמודדות עם אחת הבעיות הכי קשות – מה יעלה בגורל ערביי ישראל אם וכאשר תמומש אותה תוכנית להקמת מדינה פלסטינית הלוחצת אותה עם הנהגה קיצונית ותובעת לדרוש את זכויותיהם. אל תתעלמו מזה".

"עם איננו יכול להיות כובש בארצו", הוסיף לוין, "תוכלו לעוות את ההיסטוריה, תוכלו להמציאה מחדש, תוכלו להתעלם מכל דבר שקיים בשטח לאורך כל שנות ההיסטוריה. לא תוכלו למחוק את העובדה הפשוטה שארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, שגדל בה, פרח בה וקיים יצירה תרבותית מפוארת הרבה לפני האיסלאם, הנצרות, ההמצאה החדשה על אותם פלסטינים כביכול, שחיים כאן שנים. דבר שכמובן אין לו אחיזה במציאות".

"מה כן אפשר לעשות?", שאל לוין וסוף סוף כה למעט מחיאות כפיים ולקריאות עידוד, "אני חושב שצריך לשנות את התפיסה מן היסוד. הדרך לשלום עוברת לא מבפנים החוצה אלא מבחוץ פנימה. אם אנחנו נסכים לבנות קשרים וגשרים עם מדינות המפרץ וצפון אפריקה, אם הקהילה הבינלאומית תשכיל להשקיע את כל המאמצים שהיא משקיעה בבניית הגשרים האלה מקום שבו יש אינטרסים משותפים וכלכלה משותפת וכן נראה תיירות מוסלמית מגיעה לכאן ואותנו נוסעים לשם ויכירו האנשים זה את זה – כשנעשה את הדברים האלה ניצור בסיס אחר להידברות על הבעיות הנקודתיות שיש לנו כאן. תחשבו מה היה קורה לו כל אותם מאמצים של תעשיית השלום – עשרות השנים, זמן של מנהיגים, כל זה היה מושקע בלייצר את הגשר והבסיס הזה, ואני עומד כאן וקורא לנסיך הסעודי שהתראיין קודם, אתה מוזמן, תבוא הנה, איש אינו מונע ממך לבוא. דלתותינו פתוחות בפניך ובפני כל אחד אחר, אבל נדמה לי שכולנו יודעים מדוע הוא לא בא – לא משום שאנחנו לא מקבלים אותו אלא בגלל החשש ממה שיקרה אם יעשה זאת".

בסוף הנאום חלק קטן מהקהל מחא כפיים בנימוס ואילו הרב הגיב בצעקות בוז צורמות.