לא רק "אשתו של": דמותה של פולה בן גוריון נחשפת

לקראת יום האזכרה ה-58 לפטירתה של פולה בן-גוריון, שיחול השבוע, חושפים ארכיון בן-גוריון והמכון למורשת בן-גוריון אוסף מכתבים נדירים משנת 1921, לצד מכתב פרידה אישי שכתבה פולה לחברותיה ב-1955. המסמכים מאירים את דמותה לא כאשת מנהיג בלבד, אלא כאישה דעתנית, מעשית וחדורת מטרה, ששילמה מחיר אישי כבד למען החזון הציוני.

שותפה לדרך, לא רק רעיה

המכתבים, שמתפרסמים לראשונה, הם פרי שיתוף פעולה בין המכון למורשת בן-גוריון לבין מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הם מציגים את פולה כדמות מרכזית בדור המייסדים – אישה שבחרה בגורלה, התמודדה עם קשיים יומיומיים כבדים והפכה אותם למנוע של חלוציות.

איתן דוניץ, מנכ"ל המכון למורשת בן-גוריון, מסר: "המכתבים שנחשפים השנה מאפשרים לנו לראות את פולה בן-גוריון באור חדש. לא דמות שולית, אלא שותפה לדרך של האיש שקשרה את גורלה בגורלו. אנו מבקשים להתבונן בה לא כ'אשתו של', אלא כחלק בסיפור דור המייסדים, כאישה שבחרה בגורלה, שילמה מחירים אישיים משמעותיים על בחירתה והפכה את הקשיים והאתגרים בחייה למנוע לחלוציות."

המחיר האישי – במכתבים מ-1921

במכתביו לפולה משנת 1921 כותב דוד בן-גוריון בכנות על כובד המשקל שהוא מניח על כתפיה: "כל טיפת אהבה וגעגועים שאני חש בליבך, יקירתי, יודע אני ומרגיש כל מה שעובר עלייך… אני יודע שאת סובלת עכשיו בגללי; אני מאמין, שאני והאידיאל שלי יפצו אותך…"

אולם פולה, בדרכה המפוכחת, לא חיכתה לפיצוי עתידי. ביוני 1921, בעודה בפלונסק בבית אביו של בן-גוריון – רחוקה מביתה בניו-יורק, לבדה עם שני ילדים קטנים בעיצומה של מגפת חצבת – היא כותבת לו בשני מכתבים. באחד מהם היא מביעה בכנות חדה: "למה אתה כותב לעיתים כה רחוקות? אתה יודע שהדממה ממך תהרוג אותי."

למרות הקושי, פולה אינה נשברת: היא מנהלת את הבית, מסיימת את המכתב בעידוד ובאופטימיות, מדברת על עתיד הילדים ועל התנאים בארץ ישראל, ומוודאת שהקשיים לא ימוססו את החזון המשותף.

"אני מסוגלת להיות לא פחות ממנו חלוצה"

קו ישיר נמתח מהצעירה בפלונסק אל פולה המבוגרת, שבוחרת לעזוב את תל אביב ולעבור לצריף בשדה בוקר. במכתב הפרידה שכתבה לחברותיה ב-6.12.1955 היא מנסחת אחת האמירות החזקות ביותר שלה: "אינני דברנית, ומעולם לא נאמתי נאומים… אני לא יכולתי אולי להיות ראש ממשלה כמוהו, אבל נדמה לי שאני מסוגלת להיות לא פחות ממנו חלוץ או חלוצה… לא קל להתחיל בחיים חדשים ובמקום חדש בגיל זה. אבל גם עמנו התחיל בחיים חדשים בגיל שלושת או ארבעת אלפים שנה, ואנחנו כולנו צריכים להיות מוכנים לכל, אם זה נדרש מאתנו."

פולה מגדירה מחדש חלוציות: החזקת משפחה, שמירה על שפיות בתוך טלטלות לאומיות, והבחירה בצניעות ובנגב כמשימה בעלת ערך רב בבניית המדינה.

גם שנים מאוחר יותר, כשבן-גוריון שוקל לפרסם את מכתבי האהבה ששלח לה, היא זו שמתעקשת על כך. כפי שכתב בזיכרונותיו (23.11.1948): "ביחוד עמדה על כך פולה בעצמה, והחלטתי לעשות זאת."

פולה בן-גוריון הפכה את הזוגיות למפעל חיים ייחודי ואת חיי היום-יום לבסיס של חזון לאומי – חלוצה, שותפה ואישה שעומדת בזכות עצמה.